שירותי דת נוספים

1. מקוואות

  1.1. רקע כללי

על פי ההלכה היהודית, נשים נדרשות לטבול במקווה טהרה (בריכת מים הנבנית על פי כללים הלכתיים מסוימים או מקווה מים טבעי) לאחר ימי הווסת ו־7 ימים "נקיים" נוספים (תקופת ה"נידה") בטרם יוכלו לשוב ולקיים יחסי אישות עם בני זוגן. בשל כך נשים שומרות מסורת עושות שימוש קבוע במקווה בתקופות מסוימות בחייהן. לעומת זאת, טבילת גברים במקווה אינה נעשית על פי חובה הלכתית בזיקה לחיי הנישואין אלא במעין מידת חסידות. בשל כך טבילה זו רלוונטית לגברים בכל הגילים, והיא יכולה להיעשות באופן תדיר יותר מאשר טבילת נשים.

החוק אינו מסדיר חובה כלשהי של הקמת מקוואות ואספקת שירותי טבילה, אך בפועל זהו אחד משירותי הדת המרכזיים המסופקים על ידי המועצות הדתיות (ובכמה רשויות ללא מועצה דתית, על ידי הרשות המקומית). בשל החשיבות ההלכתית שבטבילת נשים מוסדות הדת מתמקדים באספקת שירותי מקוואות לנשים. כך, המשרד לשירותי דת מעניק למועצות דתיות ולרשויות מקומיות תקציבים ייעודים לצורך בנייה, שיפוץ ותחזוקה של מקוואות נשים. עם זאת, חלק מהגופים הללו מפעילים גם מקוואות לגברים מתקציבם העצמי. החוק אינו אוסר על הפעלת מקוואות פרטיים, וישנם מקוואות כאלו הפועלים בצד המקוואות הציבוריים, אך מספרם המדויק אינו ידוע. להלן נעסוק במקוואות הציבוריים בלבד.

הרבנות הראשית מפרסמת הנחיות שונות בנושא המקוואות. במסגרת הליך רישום נישואין בישראל ישנה דרישת סף של הרבנות הראשית שהכלה תטבול לפני החתונה במקווה. בעבר ביקשו הרבנות הראשית ומועצות דתיות רבות למנוע את טבילתן במקווה של נשים שאינן נשואות בשל התנגדות הלכתית לקיום יחסי אישות ללא נישואין, אך בעקבות עתירה בנושא מ־2011 נקבע נוהל האוסר על בלניות (עובדות המקווה) לשאול את הטובלות על מעמדן האישי מטעמים של צנעת הפרט.בג"ץ 9740/11 פליאה אוריה נ' השר לשירותי דת (2013).

  1.2. דפוסי הטבילה במקווה

במסגרת הסקר ביקשנו לבחון את דפוסי הטבילה במקווה של נשים וגברים. באשר לנשים, בשל המדגם הקטן מאוד של נשים דתיות ומסורתיות החיות עם בן זוג ללא נישואין לא היה באפשרותנו למפות את היקף תופעת הטבילה בקרבן במדגם זה, ולכן הבדיקה התמקדה בנשים נשואות. מכיוון שיש נשים נשואות שאינן טובלות במקווה מפאת גילן, וכן נשים אלמנות וגרושות שטבלו בעבר כשהדבר היה עבורן רלוונטי, הנשים בסקר התבקשו לענות על השאלה: "האם את נוהגת לטבול במקווה או שנהגת כשהיה רלוונטי?".

 

על פי הסקר, מקרב כלל הנשים היהודיות הרלוונטיות 35% טובלות במקווה לפי ההלכה, ועוד 11% השיבו כי הן טובלות במקווה מדי פעם. 43% השיבו שהן טבלו במקווה רק פעם אחת, לפני החתונה, ועוד 11% השיבו כי הן מעולם לא טבלו במקווה.

התרשים הבא מציג את הנתונים בחלוקה של הנשים לפי הגדרה דתית.

באופן טבעי, בקרב נשים דתיות ישנו רוב מובהק לנשים הטובלות במקווה: 100% מהנשים החרדיות טובלות במקווה לפי ההלכה; ומקרב הנשים הדתיות־לאומיות 85.5% טובלות במקווה לפי ההלכה, ועוד 11.5% מעידות כי הן טובלות במקווה מדי פעם. מנגד, בקרב הציבור החילוני רק מיעוט קטן של נשים טבלו במקווה מלבד בחתונתן: 2% טובלות לפי ההלכה ו־3% מדי פעם. נתון מעניין נוסף הנוגע לחילוניות הנשואות הוא ש־30% מהן מעידות כי מעולם לא טבלו במקווה. מכיוון שלא סביר ש־30% מהחילוניות הנשואות נישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל, נראה שניתן ללמוד מכך שהנוהל המחייב את טבילתן של נשים לפני החתונה לא נאכף באופן יעיל.

הנתונים המעניינים יותר נוגעים לציבור המסורתי: בקרב המסורתיות הדתיות יש רוב לנשים הטובלות במקווה: 57% טובלות באופן קבוע לפי ההלכה, ועוד 19% טובלות מדי פעם אך לא בקביעות. בקרב המסורתיות הלא־דתיות רוב הנשים טבלו רק לפני החתונה, אך שיעור לא מבוטל מהן טובלות גם בזמנים אחרים: 19% באופן קבוע לפי כללי ההלכה, ו־18.5% מדי פעם אך לא בקביעות. חיבור של כלל הנשים המסורתיות (מסורתיות דתיות ומסורתיות לא־דתיות) מלמד כי 50% מהן טובלות במקווה באופן סדור במהלך חייהן (ולא רק לפני החתונה): 31% טובלות באופן קבוע לפי ההלכה ו־19% טובלות מדי פעם.

התרשים הבא מציג את דפוסי הטבילה של גברים יהודים במקווה.

מתוך כלל הגברים היהודים בישראל 67% מעידים כי אינם טובלים במקוואות כלל, 9% טובלים אחת לכמה שנים ו־12% טובלים לפחות פעם בשנה. מנגד, יש גברים הטובלים בתדירות גבוהה בהרבה: 9% טובלים לפחות פעם בשבוע ועוד 3% טובלים לפחות פעם בחודש.

פילוח הנתונים לפי הגדרה דתית מלמד כי הטבילה במקווה רווחת כיום בעיקר בקרב גברים חרדים: 68% מהגברים החרדים טובלים במקווה לפחות פעם בשבוע, ועוד 10% טובלים לפחות פעם בחודש. בפילוח פנים־חרדי ניתן לראות כי בקרב הגברים החסידים 95% טובלים לפחות פעם בשבוע, בעוד בקרב הספרדים והליטאים שיעור הטובלים לפחות פעם בשבוע נמוך יותר ועומד על 53% ו־51%, בהתאמה.

לעומת זאת, בקרב הציבור הדתי־לאומי והציבור המסורתי הדתי דפוסי הטבילה נמוכים בהרבה: 5% ו־6% (בהתאמה) טובלים במקווה לפחות פעם בשבוע, ועוד 6.5% ו־7% (בהתאמה) טובלים במקווה לפחות פעם בחודש. מרבית הדתיים־לאומיים והמסורתיים הדתיים הטובלים במקווה עושים זאת לפחות פעם בשנה (42% ו־38%, בהתאמה), ועוד 18% בכל אחת מהקבוצות טובלים אחת לכמה שנים.

  1.3. מספר המקוואות

על פי דיווחי המועצות הדתיות בדוחות הכספיים שלהן, בשנת 2022 הן הפעילו 872 מקוואות: 705 מקוואות נשים ו־167 מקוואות גברים. באשר לרשויות המקומיות, הצלבת נתוני התקצוב של המשרד לשירותי דת עם המידע המופיע באתרי הרשויות מעלה כי הן מפעילות 200 מקוואות: 178 מקוואות נשים ו־22 מקוואות גברים. חיבור בין נתוני המועצות הדתיות לבין נתוני הרשויות המקומיות מעלה כי ברחבי הארץ פועלים 1,072 מקוואות ציבוריים, מתוכם 883 הם מקוואות נשים ו־189 מקוואות גברים.

התרשים הבא מציג את החלוקה של המקוואות הטהרה לפי המעמד המוניציפלי של הרשות שבה הם ממוקמים.

מן הנתונים בתרשים אפשר ללמוד כי במועצות האזוריות מספר המקוואות גבוה מאוד ואינו פרופורציונלי לשיעור האוכלוסייה המתגוררת בהן: למעלה מ־50% ממקוואות הנשים ממוקמים במועצות אזוריות, אף שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה רק 12% מהתושבים ברשויות שיש בהן רוב יהודי מתגוררים במועצות אזוריות. הסיבה לפער זה היא המבנה המוניציפלי של המועצות האזוריות: מועצות אלו מורכבות מכמה יישובים, ובכל יישוב שיש בו קבוצת נשים השומרת על דיני טהרת המשפחה יש הכרח במקווה, כיוון שנשים אלו נדרשות למקווה במרחק הליכה סביר מן הבית, בפרט בשל כך שלעיתים ישנו צורך לטבול בשבת. לעומת זאת, מקוואות הממוקמים ברשויות בעלות אופי עירוני מספקים שירות זה לקבוצה גדולה מאוד יחסית של נשים במרחק הליכה מהבית.

  1.4. היקף פעילות הטבילה

בשנים האחרונות החלו המועצות הדתיות לדווח בדוחות הכספיים שלהן על היקפי הטבילה במקוואות. ניתוח של נתוני כלל הדוחות הללו מאפשר לבחון את היקפי הטבילה במקוואות המופעלים על ידי מועצות דתיות, אך אין נתונים זמינים על היקפי הטבילה במקוואות המופעלים על ידי רשויות מקומיות. חשוב להדגיש שמספר הטבילות אינו משקף את מספר הטובלים והטובלות, שכן אישה טובלת בדרך כלל אחת לחודש, בעוד בקרב הגברים הטובלים, רבים עושים זאת בתדירות גבוהה יותר.

בשנת 2019 עמד מספר הטבילות של נשים על 1.63 מיליון ושל גברים על 1.93 מיליון. בשנת 2020 ניתן לראות צניחה בהיקפי הטבילה של גברים, שהגיעו ל־584,000 טבילות בלבד, וירידה קלה בהיקפי הטבילה של נשים, שעמדו בשנה זו על 1.55 מיליון טבילות. ככל הנראה, הירידה משקפת את ההשפעות של תקנות הקורונה, שהורו לפרקים על סגירה הרמטית של מקוואות הגברים ועל הקשחת התנאים לטבילה במקווה נשים, ובפרט עבור נשים חולות קורונה או מבודדות. הירידה במספר הטבילות באה לידי ביטוי גם בירידה בהכנסות של המועצות הדתיות מאגרות טבילה במקוואות: 45.5 מיליון ש"ח בשנת 2019 לעומת 33 מיליון ש"ח בשנת 2020.

התרשים הבא מציג את מספר הטבילות הממוצע למקווה. מכיוון שנתוני שנת 2020 הושפעו מהנחיות הקורונה, בחרנו להציג את הנתונים על שנת 2019.

כפי שציינו לעיל, במועצות אזוריות ישנם מקוואות רבים המשרתים אוכלוסייה מצומצמת יחסית. הדבר מתבטא בנתונים המובאים בתרשים, המלמדים כי מספר הטבילות הממוצע במקוואות הממוקמים בעיריות ובמועצות מקומיות גבוה פי כמה ממספר הטבילות הממוצע במועצות אזוריות. ניתן גם לראות כי במקווה גברים היקף הטבילות הממוצע מגיע ל־965 בשנה, לעומת 193 במקווה נשים. הסיבות לכך הן מיעוט מקוואות הגברים לעומת הפיזור הרחב של מקוואות הנשים, וכן העובדה שישנם גברים מעטים הטובלים במקוואות באופן תדיר ביותר.

2. עירוב

עירוב הוא הכינוי המקובל בהלכה היהודית למחיצה סמלית שמקיפה שטח מיושב (בדרך כלל חוט היקפי מתוח), במטרה להתיר בתוכו פעולות שבלעדיו יהיו אסורות בשבת, דוגמת טלטול והולכת חפצים. החוק הישראלי אינו עוסק באספקת שירותי העירוב, אך בפועל מועצות דתיות ורשויות מקומיות מקימות עירוב סביב ליישוב או לעיר לרווחת תושביהן ומפקחות בקביעות על כך שקווי העירוב עומדים בכללים שנקבעו בהלכה.

בדוחות הכספיים השנתיים של המועצות הדתיות ישנו מידע על שירותי העירוב, אך אין בנמצא נתונים על העירוב ברשויות שלא פועלת בהן מועצה דתית. בשנת 2020 הוציאו כלל המועצות הדתיות יחד 7.7 מיליון ש"ח לצורך אספקת שירותי עירוב, ובשנת 2019 הן הוציאו 8.9 מיליון ש"ח לצורך כך.

האורך הכולל של כלל קווי העירוב במועצות הדתיות בכל הארץ עומד על 5,646 קילומטרים. בתרשים הבא מוצגים נתוני אורך העירוב בחלוקה לפי המעמד המוניציפלי של הרשות המקומית.

מועצות אזוריות נדרשות לספק קווי עירוב ארוכים מאוד (99 ק"מ בממוצע), בשל כך שהן נדרשות להקים קווי עירוב סביב מספר רב של יישובים. לעומת זאת, ברשויות עירוניות ניתן להסתפק בקו עירוב אחד או בקווי עירוב אחדים סביב מרבית חלקי הרשות המקומית, ולכן בממוצע קווי העירוב בהן קצרים יותר (43 ק"מ בממוצע בעיריות ו־20 ק"מ בממוצע במועצות מקומיות).

3. מקומות קדושים

  3.1. המקומות הקדושים

ברחבי מדינת ישראל פועלים אתרים רבים שדתות שונות רואות בהן מקומות קדושים. חוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז-1967, קובע עונש מאסר למי שמחלל מקום קדוש של אחת הדתות או פוגע בו, אך לא מגדיר מה נחשב מקום קדוש. תקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים, תשמ"א-1981, מגדירות את רחבת הכותל ועוד 15 אתרים יהודיים ברחבי הארץ "מקומות קדושים". עם זאת, המשרד לשירותי דת מתקצב עמותה ממשלתית — "המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים" — הממונה על ניהול ופיתוח המקומות הקדושים ליהודים בישראל. על פי מידע שהתקבל מהעמותה, 117 מקומות קדושים ברחבי הארץ נמצאים בטיפולה, לא כולל המקומות הקדושים ביהודה ובשומרון, שאינם באחריותה המלאה, ולא כולל הכותל, המנוהל על ידי גוף נפרד, כפי שיובהר להלן.

המקומות הקדושים לשאר הדתות אינם באחריותו של האגף לעדות דתיות במשרד הפנים או של גורם ממשלתי אחר, והם מטופלים על ידי גורמים חיצוניים כגון הקדשות, גופים דתיים, רשויות מקומיות ועמותות, מלבד שני אתרים שלאגף יש אחריות ישירה עליהם (חדר הסעודה האחרונה בירושלים ומסגד סידנא עלי בהרצליה). המקומות הקדושים לעדה הדרוזית בארץ מנוהלים על ידי המועצה הדתית הדרוזית העליונה.

ממידע שהתקבל מהמרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים עולה כי ישנם 18 מקומות קדושים יהודיים שמספר המבקרים בהם מוערך בלמעלה מ־300,000 בשנה, ועוד 6 מקומות קדושים יהודיים שמספר המבקרים בהם עומד על 100,000–150,000 מבקרים בשנה. ב־93 מקומות קדושים יהודיים מספר המבקרים נמוך מ־100,000 מבקרים בשנה. מתוך 117 המקומות הקדושים שהמרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים אחראי להם, 109 (93%) ממוקמים בצפון הארץ, רובם קברי צדיקים באזור הגליל. מתוך הנותרים, 4 ממוקמים בירושלים (קבר רחל, קבר שמעון הצדיק, קבר שמואל הנביא וקבר דוד המלך), ו־4 במרכז הארץ.

בחמש השנים האחרונות עמד התקציב השנתי הממוצע של המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים על 29 מיליון ש"ח, כך שסך התקציב בכלל השנים עמד על 145 מיליון ש"ח (לא כולל הכותל המערבי המתנהל כאמור בנפרד). רוב התקציב (78%) הועבר לצורך התחזוקה השוטפת של המקומות הקדושים (היהודיים), ומיעוטו (22%) לצורך עבודות פיתוח. בתרשים הבא מוצג מידע על התפלגות התקציב בין האתרים השונים.

שיעור ניכר מתקציב המרכז הארצי למקומות הקדושים מוקצה לתחזוקה שוטפת ופיתוח של קבר רבי שמעון בר יוחאי שבמירון: 10–14 מיליון ש"ח בכל שנה. נוסף על כך, תקציב משמעותי מוקצה למקומות קדושים בירושלים, הנחשבים לאתרים גדולים וחשובים.

 

  3.2. הכותל המערבי

הקרן למורשת הכותל המערבי היא גוף שממונה על הכותל המערבי מטעם משרד ראש הממשלה, וכפוף גם לרשות החברות הממשלתיות. הקרן אחראית לתחזוקה השוטפת של רחבת הכותל המערבי וכן לשיפור ופיתוח של רחבת הכותל וסביבתה. הקרן גם עוסקת בפרויקטים חינוכיים, למשל הבאת בני נוער, תלמידים וחיילים לסיורים בעיר העתיקה ובכותל המערבי, ובתוך כך גם באתר מנהרות הכותל. התרשים הבא מציג את התפתחות התקציב (הכנסות) של הקרן למורשת הכותל בשנים 2021-2017.

תקציב הקרן למורשת הכותל המערבי יציב למדי לאורך השנים ועומד על 85–90 מיליון ש"ח בשנה, מלבד ב־2020 שבה עמד על 63 מיליון ש"ח בלבד. הסיבה העיקרית לירידה הניכרת בהיקף התקציב בשנה זו היא צמצום ניכר של הפעילות החינוכית בכותל כתוצאה ישירה מהנחיות המאבק בנגיף הקורונה. צמצום זה הביא לירידה של 69% בתקציב הקרן בתחום הפעילות החינוכית, המבוססת ברובה על הכנסות מגביית תשלום. בשנה זו נצפתה ירידה גם בהיקף ההכנסה מתרומות וקופות צדקה: בהשוואה לשנת 2019 ירדו ההכנסות מתרומות מ־4 מיליון ש"ח ל־1.5 מיליון ש"ח, ותקציב ההכנסות מקופות צדקה ירד מ־1.7 מיליון ש"ח ל־400,000 ש"ח. גם ממצאים אלו ככל הנראה מבטאים ירידה בכמות המבקרים ברחבת הכותל המערבי בשנת 2020.

למעשה, גם בשנת 2021 נותר תקציב הפעילות החינוכית מצומצם לעומת השנים 2017–2019, וסביר להניח שגם כאן הדבר קשור להנחיות הקורונה, אם כי לא מן הנמנע שגם אירועי מבצע שומר החומות במאי 2021 הביאו לירידה בהיקף המשתתפים בפעילות חינוכית בכותל המערבי. עם זאת, בשנת 2021 לא נפגע התקציב הכולל של הקרן, בשל העלייה הניכרת בתקצוב הממשלתי לפעילות שוטפת ולפעילות פיתוח.

אתר הכותל המערבי הוא האתר המתויר ביותר מבין המקומות הקדושים בישראל וכן מבין כלל אתרי התיירות בישראל. על פי הערכת הקרן למורשת הכותל המערבי, מספר המבקרים בכותל בשנים 2019-2017 עמד על כ־12 מיליון מבקרים בשנה, ומספרם הצטמצם בשנים 2021-2020 עקב התפשטות נגיף הקורונה. משטרת ישראל אוספת נתונים על אירועים מיוחדים שנערכים בכותל בחגי ישראל, ועל פי המידע שאספה, האירועים ההמוניים ביותר בכותל המערבי הם "התרת נדרים" בערב יום הכיפורים (כ־48,000 גברים ונשים בשנת 2018, וכ־20,000 בשנים 2019 ו־2022), "ברכת כהנים" בחג הסוכות (כ־32,000 גברים ונשים בשנת 2018, כ־25,000 בשנת 2019 וכ־13,500 בשנת 2022) ו"ברכת כהנים" בחג הפסח (כ־30,000 גברים ונשים בשנת 2018 ובשנת 2019, כ־22,000 בשנת 2021, וכ־16,500 בשנת 2022).

לצד רחבת הכותל המערבי פועלת משנת 2013 גם רחבה בשם "עזרת ישראל" המתנהלת ללא הפרדה מגדרית ושטחה הוא כ־450 מ"ר. "עזרת ישראל" היא מעין המשך של רחבת הכותל המרכזית, אך אינה מחוברת אליה. הרחבה מתוחזקת על ידי החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי (חברה ממשלתית). מהדוח הכספי של החברה עולה כי הכנסותיה מהפעלת רחבת "עזרת ישראל" בשנים 2021-2019 עמדו על 1.6–1.8 מיליון ש"ח והוצאותיה לצורכי תפעול הרחבה עמדו על 1.3–1.4 מיליון ש"ח. הרחבה פתוחה תמיד והכניסה אליה ללא תשלום. התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) מפעילה בהתנדבות ובאופן בלתי רשמי שירותים חינמיים של סיוע בעריכת טקסים ובאספקת תשמישי קדושה. מנתונים שהועברו מהתנועה המסורתית (קונסרבטיבית) עולה כי בשנת 2022, עד לסוף חודש נובמבר נרשמו דרך התנועה 1,950 טקסי בר/בת מצווה שנערכו ב"עזרת ישראל". לצד זאת, ישנם גם אירועים וטקסים הנערכים במקום באופן פרטי ואין עליהם רישום.

4. שמיטה

  4.1. רקע

שנת שמיטה מצוינת אחת לשבע שנים, ובשנה זו קובעת ההלכה היהודית מצוות ואיסורים הממוקדים בעזיבת ("שמיטת") האחיזה בנכסים גשמיים. מצוות השמיטה המרכזית הנוהגת כיום היא שמיטת קרקעות, המתקיימת באיסור על עבודות חקלאיות באדמת ארץ ישראל בשנה זו, וכן באיסורים על הנאה מתוצרת אדמת הארץ ועל מסחר בתוצרת שגדלה בשמיטה. שנת השמיטה האחרונה הייתה שנת תשפ"ב (2022-2021).

בעידן המודרני, עם התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל וההתבססות שלו על חקלאות מקומית, התעורר פולמוס דתי באשר לצורך למצוא פתרונות הלכתיים לצריכת תוצרת חקלאית בשנת שמיטה. לצד קבוצות דתיות המסתמכות רק על תוצרת חקלאית מחוץ לארץ ישראל או מלפני שנת השמיטה, רבנים הציעו פתרונות והיתרים המאפשרים, כל אחד במידה שונה, המשך של התבססות על תוצרת חקלאית ישראלית בשמיטה, מתוך צמצום הפגיעה בחקלאים ובצרכנים.

הפתרון הנפוץ ביותר הוא "היתר המכירה", שלפיו מכירה של האדמה למי שאינו יהודי מאפשרת לבצע מלאכות חקלאיות רבות אף בשנת שמיטה. הרבנות הראשית עם המשרד לשירותי דת הם אלו שאחראים לביצוע ההיתר, והחקלאים שמעוניינים בהיתר חותמים על שטר המכירה. פתרון אחר נקרא "אוצר בית דין", מעין הסדר להעברת פירות שגדלו בשנת השמיטה מחקלאים לצרכנים. בעלי האדמות מפקירים את אדמתם ומוסרים את הטיפול בה לידי נציגי ציבור ("אוצר בית דין"), ונציגי הציבור מטפלים באדמות בשם הציבור. אוצר בית הדין שוכר לצורך הטיפול במטעים ובשדות שברשותו את בעלי הקרקעות, את ציודם ואת מערכותיהם לטיפול באדמות בשליחותו ומטעמו. פתרון זה מתאים בעיקר למשקי מטעים ולחלק ממשקי הירקות. פתרון נוסף נקרא בשם "מצע מנותק" —
שיטה חקלאית לגידול צמחים במנותק מהקרקע (כגון בעציץ המונח על גבי משטח אטום), ובמנותק מהשמיים (במקום מקורה, כגון בית או חממה). הדיון ההלכתי בנושא זה סבוך, אך ישנם היתרים הקובעים שעל גידולי מצע מנותק לא חלים כללי השמיטה.

  4.2. פעילות בשמיטה ותקציב השמיטה: תמונת מצב

אין נתונים זמינים על שיעור החקלאים המשתמשים בכל אחד מהפתרונות ההלכתיים הקיימים, אך לפי הערכות של משרד החקלאות, שיעור של 95%–97% מהחקלאים בוחרים בפתרון של היתר המכירה. לפי רשימה שפרסמה מינהלת השמיטה ברבנות הראשית, בשנת השמיטה האחרונה פעלו 7,236 חקלאים בישראל על בסיס היתר המכירה. נוסף על כך, ישנם חקלאים הבוחרים להשבית לחלוטין את עבודתם בשנת השמיטה ולא להשתמש בפתרונות ההלכתיים המוצעים. על פי הערכות משרד החקלאות, מתוך כ־4.2 מיליון דונמים של שטחי חקלאות מעובדים במדינת ישראל, כ־149,411 דונמים מושבתים לחלוטין בשמיטה (3.5%).

מדינת ישראל נערכת לשנת השמיטה ואף מקצה תקציבים לתמיכות לצורכי השמיטה. חוק ועדת שמיטה ממלכתית, תשס"ח-2008, מורה על הקמת ועדה מייעצת לגורמי הממשל בנושאי שנת השמיטה. כיום ישנם שלושה גופים ציבוריים העוסקים בשנת השמיטה: הרבנות הראשית, שבמסגרתה פועלת מינהלת השמיטה המנהלת את המערך ההלכתי של שנת השמיטה ומפקחת עליו; והמשרד לשירותי הדת ומשרד החקלאות המעניקים תמיכות הנוגעות לעניין השמיטה, כמפורט להלן.

משרד החקלאות מעניק תמיכה ישירה לחקלאים: מרבית התקציב מועבר לחקלאים השובתים לחלוטין בשנת השמיטה, על מנת שחקלאים אלו יוכלו להתקיים בשנה זו וימשיכו לגדל את תוצרתם גם לאחריה. התמיכה מוענקת למשביתי משקים, כרמי יין ומשתלות עצי פרי. בעבר הוקצו לכך תקציבי ממשלה בלבד, אך לקראת שנת השמיטה האחרונה הוקמה קרן ייעודית לצורך זה, שאליה החקלאים מפרישים מרווחיהם עוד בטרם שנת השמיטה, והמדינה מפרישה עד פי שלושה מכך. המשרד גם מעניק תמיכה לחקלאים הבוחרים בפתרון ההלכתי של עבודה בשמיטה באמצעות מצע מנותק, וכן תומך בגידול ירקות במגזר הלא־יהודי, על מנת למנוע מחסור בירקות בשנת השמיטה. המשרד לשירותי דת מעניק תמיכה לארגונים הפועלים לפי הפתרון ההלכתי "אוצר בית דין" וכן למוסדות המפעילים מסגרות לימודיות לחקלאים.

הלוח הבא מציג את נתוני התמיכות של משרדי הממשלה לצורכי חקלאים בשמיטה בשלוש השמיטות האחרונות. הנתונים על שתי השמיטות הקודמות הם על ביצוע התקציב בפועל, בעוד נתוני שנת השמיטה האחרונה נוגעים לתקציב המקורי, מאחר שנכון לכתיבת שורות אלו שנת התקציב 2022 לא הסתיימה, ולכן לא ניתן לראות את התקציב כפי שבוצע בפועל (מניסיון העבר אפשר לראות שהיו שינויים לא מבוטלים בין התקציב המקורי לבין הביצוע).

כאמור, התמיכות הממשלתיות לחקלאים בשמיטה מופנות בעיקר לצורך השבתת פעילות חקלאית. בשנת השמיטה תשע"ה התקציב המקורי לצורך השבתת משקים, כרמים ומשתלות עמד על 65 מיליון ש"ח, אך לבסוף העניקה המדינה לצורך כך 80 מיליון ש"ח. בשנת השמיטה תשפ"ב התקציב המקורי לצורך השבתת פעילות חקלאית עמד על 72 מיליון ש"ח, וכאמור אין עדיין נתונים זמינים לגבי הביצוע בפועל.

באשר לתמיכות של המשרד לשירותי דת, בשנת השמיטה האחרונה לא אושרו לו תמיכות לצורך אוצר בית דין ומסגרות לימודיות לחקלאים, ולכן בניגוד לשמיטות הקודמות הן לא מופיעות בתקציב שנת השמיטה.

על המגמות בעניין זה ניתן ללמוד גם מהבקשות שאושרו על ידי משרד החקלאות בכל שמיטה, המצביעות על מספר החקלאים הנתמכים בכל תחום לאורך השנים.

הנתונים מלמדים על עלייה הדרגתית במספר החקלאים המבקשים להשבית את המשק שלהם בשנת השמיטה, לעומת ירידה הדרגתית במספר המבקשים לקדם את הפתרון של מצע מנותק.

לכל לוחות ותרשימי ה-Excel בפרק שירותי דת נוספים >>