מוסדות הדת בישראל

1. רקע כללי

בפרק זה נביט על יחסי דת ומדינה מהזווית המוסדית, משמע נבחן את מוסדות הדת כגופים ציבוריים במנותק מהתחומים שהם אמונים עליהם. בתוך כך נעמוד על אמון הציבור במוסדות הדת, על תקציבם, היקף כוח האדם הפועל בהם ומידת הייצוג הניתנת בהם לאוכלוסיות השונות.

ניתן למיין את מוסדות הדת למוסדות הפועלים בזירה הארצית ולמוסדות הפועלים בזירה המקומית.

  1.1. מוסדות הדת הארציים

• המשרד לשירותי דת. המשרד לשירותי דת הוא הגוף הממשלתי המופקד על כלל אספקת שירותי הדת היהודיים. בעבר היה ממונה גם על שירותי הדת של הדתות האחרות, עד שאלה עברו בשנת 2003 לאחריות האגף לעדות דתיות במשרד הפנים. תפקידו המרכזי של המשרד הוא רגולציה מינהלית על שירותי הדת ותקצוב שלהם.
• הרבנות הראשית. מוסד זה הוקם עוד בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1921, והוא פועל כיום כיחידת סמך של המשרד לשירותי דת. לרבנות הראשית תפקיד של רגולטור הלכתי על מוסדות הדת היהודיים במדינה, ויש לה סמכויות בנושאים אחרים כדוגמת כשרות של מזון מיובא ועריכת בחינות הסמכה לתפקידי רבנות ודיינות.
• בתי הדין הדתיים. בתי דין הדתיים הם מוסדות בעלי סמכות שיפוט מטעם המדינה של ארבע דתות במדינת ישראל: בתי הדין הרבניים הם הערכאה השיפוטית של הציבור היהודי, והם יחידת סמך של המשרד לשירותי דת. בתי הדין השרעיים הם הערכאה השיפוטית של הציבור המוסלמי, ובתי הדין הדרוזיים הם הערכאה השיפוטית של הציבור הדרוזי, ושניהם פועלים כמוסדות ציבוריים המשויכים למשרד המשפטים. לעומתם, הקהילה הנוצרית מחולקת לעשר עדות נוצריות, שלכל אחת מהן יש בית דין כנסייתי נפרד. המדינה מכירה בסמכויות השיפוטיות של בתי הדין הכנסייתיים, אך בניגוד לבתי הדין של שאר הדתות, הם אינם פועלים כמוסד ציבורי ממשלתי. התחומים המרכזיים שבהם עוסקים בתי הדין הדתיים הם ענייני המעמד האישי ובראשם גירושין ועניינים הכרוכים בגירושין (חלוקת רכוש, מזונות ומשמורת ילדים). ועם זאת, בתי הדין הדתיים עוסקים גם בתחומים אחרים, ובהם הקדשות, אימוץ, ירושה וצוואות, ובמקרה של בתי הדין הרבניים — גם הגשת תצהירים של נשים יהודיות על פטור משירות חובה בצה"ל מטעמי הכרה דתית.

לצד אלו ישנם גם שני גופים העוסקים בפעילות דתית בזירה הארצית שלא במסגרת מוסד דת נפרד אלא בתוך משרד ממשלתי: (1) האגף לעדות דתיות במשרד הפנים אחראי לטיפול בשירותי הדת של העדות הדתיות הלא־יהודיות במדינת ישראל: מוסלמים, דרוזים, נוצרים, צ'רקסים, בדואים, שומרונים, בהאים ואחמדים. (2) מערך הגיור הממלכתי, שהוא למעשה אגף בתוך משרד ראש הממשלה האמון על ביצוע הליכי הגיור הממלכתיים ובתוך כך על תוכניות לימודים וליווי של המתגיירים. בפרק זה נתייחס לעיתים גם לשני גופים אלו כמוסדות דת, ככל הניתן במגבלות המידע הזמין.

  1.2. מוסדות הדת המקומיים

• המועצות הדתיות. מרבית שירותי הדת היהודיים ניתנים על ידי מועצות דתיות, שהן גופים ציבוריים מקומיים, מעין רשויות מקומיות נפרדות לשירותי דת. ברחבי הארץ פועלות 129 מועצות דתיות, ואילו ב־42 רשויות מקומיות שרוב הציבור בהן הוא יהודי — רובן מועצות אזוריות או מועצות מקומיות — לא פועלת מועצה דתית, ושירותי הדת ניתנים על ידי הרשות המקומית או על ידי מועצה דתית סמוכה.
• חברות קדישא. שירותי הקבורה בישראל ניתנים על ידי מגוון רחב של חברות קבורה המאורגנות כגופים מכל מיני סוגים (ראו הרחבה בפרק העוסק בקבורה). מרבית שירותי הקבורה ליהודים ניתנים על ידי חברות קדישא יהודיות המאוגדות כעמותות. נכון לשנת 2021 היו פעילות 42 חברות קדישא יהודיות, רובן חברות בפורום חברות הקדישא. אנו בוחרים להתייחס אליהן כמוסד דתי אף שהן מוסדות ללא כוונת רווח ולא גופים ממשלתיים, מכיוון שהן הוגדרו על ידי מערכת המשפט הישראלי כגופים דו־מהותיים: על אף התאגדותם מכוח דיני המשפט הפרטי, עקב מאפיינים מסוימים כגון מילוי תפקיד ציבורי על פי דין, מילוי פונקציה ציבורית חיונית או זיקה מוסדית לגופים ציבוריים, מוחלים עליהם בתחומים מסוימים דיני המשפט המינהלי.

* * *

בפרק זה אנו עוסקים במוסדות הדת, אך לא בכלל שירותי הדת או בכלל הפעילות הדתית במדינת ישראל. לא כל הפעילות הזאת מאורגנת תחת יחידות נפרדות, ולכן קשה לעקוב אחריה, ובמידה רבה אף קשה להגדיר מה נכלל בה. ברובד המקומי ישנן רשויות מקומיות שאין בהן מועצה דתית, והן מפעילות את שירותי הדת בעצמן, וכן ישנם שירותי קבורה הניתנים על ידי אגודות וּועדים מקומיים. ברובד הארצי ישנם משרדי ממשלה כדוגמת משרד הפנים, המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל ומשרד השיכון, המתקצבים לעיתים הקמה ושיפוץ של מבני דת, ומשרד החינוך, משרד התפוצות ומשרד התרבות והספורט המממנים לעיתים ישיבות, תרבות תורנית ופעילות של יהדות מתחדשת. כל אלו לא נכללים תחת מוסדות הדת, ולכן לא נעסוק בהם, מלבד בסעיף על העסקה ומימון של אנשי דת, שבמסגרתו נתייחס למימון רבנים לא־אורתודוקסים על ידי משרד התרבות והספורט.

2. תקציב מוסדות הדת

  2.1. תקציב מוסדות הדת הארציים

בסעיף זה נציג מידע על תקציב מוסדות הדת הפועלים בזירה הארצית־ממשלתית. בהצגת הנתונים נתאר את השינויים בהיקף התקציב של כל אחד ממוסדות הדת לאורך השנים. אומנם בתקציב המדינה נקבע היקף התקציב המוקצה לכל גוף ציבורי ממשלתי, אך בפועל נערכים שינויים במהלך שנת התקציב, ולכן נתייחס לתקציב כפי שבוצע ומומש בפועל בכל אחת מהשנים ולא לתקציב המקורי שנקבע בתחילת שנת התקציב. נוסף על כך, על מנת להעניק הקשר לנתונים נציין במהלך הדברים גם את שיעור התקציב של כל מוסד דת מתוך תקציב המדינה הכולל. חשוב לציין — בשנה האחרונה שישנם לגביה נתונים זמינים, שנת 2020, שיעור התקציב של כל אחד ממוסדות הדת הארציים מתוך תקציב המדינה הכולל ירד באופן ניכר. הסיבות לכך הן ככל הנראה התקציב ההמשכי שהונהג בשנה זו (בהיעדר תקציב מדינה שעבר בכנסת) וההשקעה הניכרת בתקציבי המאבק בנגיף הקורונה, שהביאה לעלייה כללית בתקציב המדינה. בשל כך נראה שמוטב להימנע מלראות בנתוני שיעור התקציב של כל מוסד בשנה זו נתונים מייצגים.

התרשים הבא מציג את התקציב השנתי לאורך השנים של שלושת מוסדות הדת הארציים בעלי התקציב הגבוה ביותר: המשרד לשירותי דת, בתי הדין הרבניים והאגף לעדות דתיות במשרד הפנים.

 

תקציב המשרד לשירותי דת עלה לאורך השנים בהדרגה מ־252 מיליון ש"ח בשנת 2004 עד ל־634 מיליון ש"ח בשנת 2019, אך בשנת 2020 הוא ירד ל־512 מיליון ש"ח. תקציב בתי הדין הרבניים כמעט הכפיל את עצמו לאורך השנים, והוא עמד בשנת 2020 על 201 מיליון ש"ח, ותקציב האגף לעדות דתיות עלה ביותר מפי שניים, והוא עמד בשנת 2020 על 97 מיליון ש"ח.

בחינת תקציבי המוסדות כשיעור מתוך תקציב המדינה מלמדת כי תקציב המשרד לשירותי דת עלה בהדרגה משיעור של 0.11%-0.12% מתקציב המדינה בשנים 2009-2004 לשיעור של 0.13%-0.16% בשנים 2019-2010 (בשנת 2020 הוא ירד ל־0.11% מתקציב המדינה, נתון המושפע, כאמור, מהתקציב ההמשכי וממשבר הקורונה). גם בשיעור תקציב שירותי הדת של הציבור הלא־יהודי מתקציב המדינה חלה עלייה לאורך השנים: בשנים 2009-2004 עמד תקציב האגף לעדות דתיות במשרד הפנים על שיעור של 0.018%–0.021% מתקציב המדינה, ואילו בשנים 2019-2010 הוא עמד של שיעור של 0.023%–0.025% (בשנת 2020 הוא ירד ל־0.020%). מנגד, שיעור תקציב בתי הדין הרבניים מתקציב המדינה נמצא דווקא בירידה לאורך השנים: בשנים 2012-2004 הוא עמד על שיעור של 0.050%–0.055% מתקציב המדינה, ואילו בשנים 2019-2013 הוא עמד על שיעור של 0.043%–0.050% (ובשנת 2020 הוא ירד ל־0.042% מתקציב המדינה).

בתרשים הבא מוצגים נתוני התקציב לאורך השנים של שני מוסדות הדת הארציים היהודיים הנוספים: הרבנות הראשית ומערך הגיור.עד שנת 2011 תקציב מערך הגיור התפצל בין משרד הקליטה ומשרד ראש הממשלה ומאז 2012 התקציב היה תחת משרד ראש הממשלה בלבד, למעט 2015 אז התקציב היה חלק מתקציב המשרד לשירותי דת.

 

בתקציב מערך הגיור חלו תנודות משמעתיות לאורך השנים, אך ניתן להצביע על קו מגמה: תקציב זה עלה מסכום של 26–37 מיליון ש"ח בשנים 2011-2004 לסכום של 71 מיליון ש"ח בשנת 2020. מנגד, תקציב הרבנות הראשית עלה בהדרגה, כמו תקציבם של שאר מוסדות הדת, כך שהוא כמעט הכפיל את עצמו, מ־16 מיליון ש"ח בשנת 2004 ל־31 מיליון ש"ח בשנת 2020. בחינת התקציבים לאורך השנים כשיעור מתקציב המדינה מלמדת על יציבות יחסית: שיעור תקציב הרבנות הראשית מתוך תקציב המדינה עמד על 0.0079% הן בשנת 2005 והן בשנת 2019. גם בנוגע למערך הגיור, הן בשנים 2008-2007 והן בשנים 2019-2020 עמד שיעור תקציב מערך הגיור מתקציב המדינה על 0.015%.

התרשים הבא סוקר את תקציב בתי הדין של הדתות הלא־יהודיות לאורך השנים.

 

תקציב בתי הדין השרעיים והדרוזיים עלה עלייה ניכרת בשני העשורים האחרונים, כך שבעוד במרבית העשור הראשון של שנות ה־2000 הוא עמד על פחות מ־10 מיליון ש"ח, בשלוש השנים האחרונות הוא עומד על למעלה מ־30 מיליון ש"ח, ובשנת 2019 הוא הגיע לשיא של 35 מיליון ש"ח, פי 5 מאשר התקציב השנתי בשנים 2004 ו־2005. בבחינת הנתונים כשיעור מתוך תקציב המדינה, תקציב בתי הדין השרעיים והדרוזיים גדל ביותר מפי שניים בין השנים 2004-2006 לשנת 2019. נתוני התקציב בחלוקה בין בתי הדין השרעיים והדרוזיים זמינים משנת 2013. בכלל השנים 2020-2013 עמד תקציב בתי הדין השרעיים על 73% מהתקציב המוקצה לבתי הדין של הדתות הלא־יהודיות, לעומת 27% אצל בתי הדין הדרוזיים.

  2.2. תקציב מוסדות הדת המקומיים

תקציבן של המועצות הדתיות וחברות הקדישא אינו חלק מתקציב המדינה, אך הוא מושפע ממנו משום שהוא מבוסס בחלקו על תקציב ממוסדות ממשלתיים. תקציבם השנתי של מוסדות הדת הארציים הוא למעשה חלק מתקציב המדינה הכולל, ולכן הם אינם יכולים להיות במאזן גרעוני או חיובי, אך המועצות הדתיות וחברות הקדישא פועלות באופן שונה: בדומה לרשויות מקומיות ולעמותות אחרות תקציבה של כל מועצה דתית וחברה קדישא מתנהל באופן עצמאי, כך שהיקף ההכנסות והיקף ההוצאות שלה יכולים להיות שונים, והיא יכולה להיות במאזן שנתי גרעוני או חיובי. בשל כך יש צורך להבחין בין ההכנסות לבין ההוצאות של גופים אלו.

המועצות הדתיות אינן מתוקצבות ישירות בתקציב המדינה, אך תקציבן הבסיסי נקבע בכל שנה בחוק התקציב, ועל הממשלה — באמצעות המשרד לשירותי דת — לממן 40% מהתקציב שנקבע, והרשויות המקומיות מחויבות להשלים את 60% הנותרים. נוסף על כך, למועצות הדתיות הכנסות עצמיות מאגרות שהן גובות וכן הכנסות מתמיכות ממשלתיות המוענקות באופן "צבוע" לצרכים ספציפיים (בעיקר בתחום המקוואות). נתוני המועצות הדתיות המוצגים אינם מבוססים על תקציב המדינה אלא על ניתוח הדוחות הכספיים של כל אחת מהמועצות הדתיות בנפרד, הזמינים במערכת אורי של המשרד לשירותי דת, החל מהדוחות של שנת 2010.

 

הכנסות המועצות הדתיות עלו בטווח של עשור, בין שנת 2010 לשנת 2019, ב־50% (פי 1.5): מ־618 מיליון ש"ח בשנת 2010 ל־932 מיליון ש"ח בשנת 2019. בשנת 2020 חלה ירידה קלה בהכנסות המועצות הדתיות, שנבעה כולה מירידה בהיקף ההכנסות העצמיות מאגרות בעקבות הקורונה (כמפורט להלן). בשנים 2018-2010 היקף ההוצאות הכולל של המועצות הדתיות היה קרוב מאוד להיקף ההכנסות הכולל, אך בשנתיים האחרונות הפער ביניהן התרחב מעט. למעשה, גם כיום ישנן מועצות דתיות שנמצאות במאזן שנתי שלילי (גירעון), ואילו אחרות נמצאות במאזן חיובי.

הירידה בהכנסות המועצות הדתיות בשנת 2020 היא תוצאה של ירידה בהיקף ההכנסות העצמיות שלהן מאגרות, מ־204 מיליון ש"ח בשנת 2019 ל־189 מיליון ש"ח בשנת 2020. הירידה באה לידי ביטוי במרבית הענפים של שירותי הדת: הירידה בהיקף הטבילות בשל הנחיות הקורונה הביאה לירידה ב־27% באגרות כניסה למקווה; צמצום פעילות עסקי ההסעדה הביא לירידה ב־23% בהכנסות העצמיות מאגרות כשרות; והירידה במספר הזוגות הנישאים הביאה לירידה ב־18% בהכנסות מאגרות רישום נישואין. ענף שירותי הדת היחיד שהיקף ההכנסות העצמיות בו דווקא עלה בתקופת הקורונה הוא ענף הקבורה, שהיקף ההכנסות של המועצות הדתיות בגינו עלה ב־14% בשנה זו.

חברות הקדישא מקבלות מימון ממשלתי הן מהביטוח הלאומי והן מהמשרד לשירותי דת. הביטוח הלאומי מעביר להן מימון עבור שירותי הקבורה השוטפים, ואילו המשרד לשירותי דת מעביר להן תקציבי תמיכות המיועדים למטרות ספציפיות. לחברות הקדישא יש גם הכנסות עצמיות ממכירות של חלקות קבר ומתרומות. בהיותן מוסדות ללא כוונת רווח, הדוחות הכספיים של כל אחת מחברות הקדישא מפורסמים באתר גיידסטאר, אך יש חברות קדישא שאין עליהן מידע עד שנת 2019, ולכן בניגוד לשאר מוסדות הדת, על תקציב כלל חברות הקדישא יוצגו נתונים זמינים רק לשנים 2019 ו־2020.

 

בשנת 2019 עמדו הכנסות חברות הקדישא על 386 מיליון ש"ח, לעומת הוצאות של 374 מיליון ש"ח, וגם בנתונים החלקיים הקיימים על שנת 2018 ניתן לראות אצלן זהות כמעט גמורה בין הכנסות להוצאות. לעומת זאת, בשנת 2020 עלו ההכנסות של חברות הקדישא עד ל־402 מיליון ש"ח בעוד ההוצאות שלהן ירדו. ככל הנראה, הדבר קשור להשפעות נגיף הקורונה שהביא לעלייה בהכנסות בצד צמצום — כנראה זמני — בהוצאות.

  2.3. תקציב כלל מוסדות הדת: תמונת מצב עדכנית

בסעיפים הקודמים הוצגו נתונים על התפתחות התקציב של כל אחד ממוסדות הדת בנפרד, ואילו בסעיף זה נציג את תמונת המצב העדכנית בכלל מוסדות הדת. לשם כך נציג את התקציב הכולל של מוסדות הדת בשנים 2020-2019. בכל הנוגע למוסדות הדת הארציים מפורט תקציב הביצוע בפועל בשנים 2020-2019, ואילו במועצות הדתיות ובחברות קדישא הפירוט הוא של ההכנסות מכל מיני מקורות בשנים אלו.

מכיוון שתקציב המועצות הדתיות ממומן בחלקו מתקציב המשרד לשירותי דת, על מנת למנוע כפילות הפחתנו מן התקציב את הסכומים שעל פי נתוני תקציב המשרד לשירותי דת הועברו למועצות הדתיות בשנה זו. בדומה, מתקציב חברות הקדישא הפחתנו את הסכומים שעל פי נתוני תקציב המשרד לשירותי דת הועברו אליהן כתמיכות.

 

הסך הכולל של תקציב מוסדות הדת בשנת 2020 עמד על 1.855 מיליארד ש"ח. בתקציב זה חלה ירידה בשל משבר הקורונה, כך שבשנת 2019 הוא היה אף גבוה יותר ועמד על 1.97 מיליארד ש"ח, כמעט שני מיליארד.

שלושת מוסדות הדת בעלי התקציב הגבוה ביותר בשנת 2020 היו המשרד לשירותי דת, שתקציבו היה 512 מיליון ש"ח, המועצות הדתיות, שתקציבן בחיסור התקציב המועבר אליהן מהמשרד לשירותי דת עמד על 599 מיליון ש"ח, וחברות הקדישא, שתקציבן בחיסור התקציב המועבר אליהן מהמשרד לשירותי דת עמד על 313 מיליון ש"ח. יחד מגיע תקציבם של מוסדות אלו ל־77% מתקציב מוסדות הדת במדינה. נתון בולט נוסף הוא שמתוך כלל תקציב מוסדות הדת במדינה, תקציב מוסדות הדת של הציבור הלא־יהודי הוא 7%, המתבטאים ב־127 מיליון ש"ח. אלו מחולקים בין האגף לעדות דתיות במשרד הפנים (97 מיליון ש"ח) לבתי הדין השרעיים והדרוזיים (30 מיליון ש"ח).שיעורם של הלא־יהודים באוכלוסייה הוא כמובן גדול בהרבה משיעור של 7%. חלק מהפער נובע מתקצוב של מוסדות ייחודים לדת היהודית (הרבנות הראשית ומערך הגיור) ומהיעדר מוסד נפרד של חברות קבורה בציבור הלא־יהודי. עם זאת, נראה שהסברים אלו לבדם לא מסבירים את הפער, אך עיון מעמיק בנושא חורג מגבולותיו של דו־שנתון זה.

כפי שהבהרנו בתחילת הפרק, נתונים אלו הם של תקציבי מוסדות הדת בלבד, אך ישנם תקציבים נוספים המוקצים לשירותי דת שלא באמצעות מוסדות הדת, ולכן יש להימנע מלהתייחס לתקציב זה כתקציב כלל שירותי הדת במדינה.

  2.4. תקציב שירותי הדת: פירוט לפי תחומים

מרבית ההוצאות של מוסדות הדת הארציים לא נחלקות לפי סוגים של שירותי דת, משום שמדובר בגופי מטה ורגולציה (הרבנות הראשית, המשרד לשירותי דת) או שמדובר בגופים המופקדים על תחום פעילות יחיד (בתי דין דתיים ומערך הגיור). שני המוסדות המופקדים על מגוון רחב יותר של שירותי דת הם המועצות הדתיות (ליהודים) והאגף לעדות דתיות במשרד הפנים (לערבים). התרשים הבא מציג את חלוקת התקציב של המועצות הדתיות בין תחומי הפעילות השונים.

 

ההוצאות המרכזיות של המועצות הדתיות הן עבור שירותי מקוואות (21%, 171 מיליון ש"ח), רבנות ונישואין (16%, 130 מיליון ש"ח) וקבורה (14%, 115 מיליון ש"ח). נוסף על כך, 18% מההוצאות הן על שכר לגמלאים.

חלוקת תקציב שירותי הדת של הציבור הלא־יהודי שונה, בהתאם לשירותי הדת שצורך ציבור זה. התרשים הבא מציג את חלוקת התקציב של האגף לעדות דתיות במשרד הפנים לפי תחומי שירות ופעילות.

 

למעלה ממחצית (52%) מתקציב שירותי הדת של הציבור הלא־יהודי מופנה להעסקה של אנשי דת. 28% נוספים מהתקציב מוקצים לתחום הקבורה ומבני הדת.

3. כוח האדם במוסדות הדת

  3.1. משרות ועובדים

בשירות הציבורי נהוג להפריד בין היקף משרות להיקף עובדים. מכיוון שעובדים יכולים לעבור במשרות חלקיות, מספר העובדים גבוה יותר ממספר המשרות. בתרשים הבא מוצג מספר המשרות במוסדות הדת הארציים, בחלוקה לפי סוג המוסד.

 

המספר הכולל של משרות במוסדות הדת הארציים עמד בשנת 2022 על 1019.5, מרביתן באגף לעדות דתיות במשרד הפנים (388) ובבתי הדין הרבניים (342). אין נתונים זמינים על מספר העובדים המאיישים את המשרות הללו, אך מנתוני דוח הממונה על השכר על הוצאות השכר במשרדי הממשלה בשנת 2021 עולה כי במשרד לשירותי דת וביחידות הסמך שלו 85% מהעובדים עבדו במשרה מלאה, כך שמספר העובדים היה גבוה רק במעט ממספר המשרות. ככל הנראה זהו המצב גם בשאר מוסדות הדת הארציים. על פי נתוני הממונה על השכר לשנת 2021, במשרד הפנים 99.5% מהעובדים הם עובדים במשרה מלאה, וניתן להבין מכך שזהו המצב לגבי הרוב המובהק של עובדי האגף לעדות דתיות במשרד הפנים (שהם 40% מהמשרות במשרד זה).

באשר למוסדות הדת המקומיים — במועצות הדתיות ישנם נתונים זמינים הן על מספר העובדים והן על מספר המשרות, ואילו בחברות הקדישא יש מידע זמין רק על מספר העובדים.

 

בשנת 2020 העסיקו המועצות הדתיות 3,719 עובדים, אך לפי נתוני משרד האוצר עובדים אלו עבדו בסך כולל של 2,101 משרות. הפער הגדול בין מספר העובדים למספר המשרות אינו תואם את המקובל במגזר הציבורי. הוא משקף את התופעה הרווחת במועצות הדתיות של העסקת עובדים בחלקיות משרה הנובעת מאופי התפקידים. תפקיד הבלנית (מפעילת מקווה הטהרה), למשל, הוא לשעות ספורות בשעות הערב, ולא ניתן מבחינה טכנית להפעיל שני מקוואות על ידי בלנית אחת בו בזמן; לכן מרבית הבלניות עובדות במשרה חלקית. מנתוני משרד האוצר לשנת 2020 עולה כי רק 38% מהעובדים במועצות הדתיות עובדים במשרה מלאה, וכן עולה כי עובד מועצה דתית ממוצע מועסק בחלקיות משרה של 53%.

באשר לחברות הקדישא, בשנת 2020 הן העסיקו 772 עובדים, אך כאמור אין מידע על מספר המשרות בהן. מספר זה כולל רק עובדים בשכר ולא אנשים הפעילים בחברה קדישא בהתנדבות, תופעה נפוצה ורחבה בענף הקבורה.

מנתונים אלו עולה כי מספר העובדים במוסדות הדת המקומיים עומד על 4,491, ומספר העובדים בכלל מוסדות הדת (ארציים ומקומיים) עומד על כ־5,550.חיבור בין מספר העובדים במוסדות הדת המקומיים למספר המשרות במוסדות הדת הארציים מביא ל־5,510. בהתחשב בכך שישנו מיעוט של עובדים במוסדות הדת הארציים במשרה חלקית, ניתן לשער שיש להוסיף כמה עשרות עובדים נוספים. נוסף לכך, נציין כי רוב משגיחי הכשרות אינם מועסקים באופן פורמלי על ידי המועצות הדתיות אלא על ידי בתי העסק, אף שהמועצות הדתיות ממנות אותם לתפקיד, משבצות אותם לבית העסק ומפקחות על עבודתם, כך שבפועל ניתן לראות אותם כעובדים חיצוניים של המועצות הדתיות. אין נתונים עדכניים על מספר משגיחי הכשרות שאינם עובדי המועצות הדתיות, אך על פי הערכות של מבקר המדינה משנת 2017, מספרם נאמד ב־3,650, נתון שמעמיד את כלל נותני שירותי הדת על מעל 9,000 איש ואישה.מבקר המדינה, דוח שנתי 67ב, 2017: 59.

  3.2. אנשי דת

הסעיף הקודם עסק במספרם הכולל של עובדי מוסדות הדת הארציים והמקומיים. בסעיף זה נתמקד בבעלי תפקידים שתפקידם אינו רק באספקת שירותים במובנם הצר אלא ניתן לראות בהם אנשי דת, בשל כך שתפקידם מתאפיין במעמד דתי ובהנהגה רוחנית. מרבית אנשי הדת הללו כלולים בעובדי מוסדות הדת שבסעיף הקודם, כמפורט להלן. ניתן לסווג את משרות אנשי הדת לארבע קטגוריות:

רבנים עובדי מדינה. מלבד הרבנים הראשיים והרב הראשי של יהודי אתיופיה כל הרבנים עובדי המדינה הם בעלי תפקידים ברבנות המקומית: משרת הרבנות המקומית המרכזית בישראל, והיחידה שמעמדה מוסדר גם בחקיקה ראשית ובתקנות היא משרת רב עיר, הקיימת בעיריות ובמועצות מקומיות. משרה בעלת סמכויות סטטוטוריות דומות אך מעמד שונה היא משרת הרב האזורי —
רב של מועצה אזורית. במסגרת המועצות הדתיות והרשויות המקומיות פועלים גם רבנים אחרים, שהסדרת מעמדם היא מכוח חוזרי מנכ"ל או החלטות ממשלה: רבני יישובים, רבני שכונות ומשנת 1995 גם קייסים ורבנים לעדה האתיופית.

רבני קהילות במימון המדינה. בעשור האחרון החלה המדינה לפתח מודל של השתתפות במימון שכרם של רבנים שאינם עובדי מדינה. המשרד לשירותי דת החליט לפני עשור על הפסקה של הקצאת תקנים לרבני שכונות ובמקום זאת החל לממן את שכרם של רבני קהילות אורתודוקסים בערים. מלבד זאת, בעקבות עתירות של התנועה ליהדות מתקדמת (התנועה הרפורמית) התחייבה המדינה לממן את העסקתם של רבני קהילות לא־אורתודוקסיות, והיא עושה זאת באמצעות משרד התרבות והספורט מתוך הפרדה בין מימון של רבני קהילות לא־אורתודוקסיות בערים (עיריות ומועצות מקומיות) ובין מימון של רבני קהילות לא־אורתודוקסיות ביישובים (מועצות אזוריות). מימון של רבני קהילות לא־אורתודוקסיות בערים נעשה באופן דומה לזה של רבני קהילות אורתודוקסיות (עד 40,000 ש"ח בשנה לרב), ואילו מימון רבני קהילות לא־אורתודוקסיות ביישובים הוא מקבילה לרבני היישובים ולפיכך מימונם גבוה יותר (עד 121,452 ש"ח בשנה לרב). רבנים אלו מועסקים על ידי קהילות המתאגדות כעמותות, והמדינה משתתפת בעלות שכרם באמצעות מימון העמותות במסגרת מענה לקולות קוראים ממשלתיים. נדגיש שכל הרבנים שהמדינה משתתפת בעלות שכרם באמצעות מודל מימון הקהילות אינם נחשבים עובדי מדינה, והם אינם נכללים במידע שהוצג בסעיף הקודם על משרות ועובדים במוסדות הדת.

אנשי דת לא־יהודים (אימאמים וסאיסים). העסקה ותקצוב של אנשי הדת של הקבוצות הלא־יהודיות במדינה נעשים על ידי האגף לעדות דתיות במשרד הפנים. האגף מעסיק באופן ישיר אימאמים, המנהיגים מסגדים וקהילות מוסלמיות; והאגף מתקצב גם את פעילותם של סאיסים, המנהיגים הדתיים של בתי התפילה הדרוזיים. עד שנת 2021 העסיק האגף את הסאיסים באופן ישיר, ואילו משנה זו הוא מתקצב את המועצה הדתית הדרוזית, גוף שהוקם מכוח תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית), תשנ"ו-1995, והיא המעסיקה את הסאיסים.

נושאי משרה שיפוטית. הדיינים המכהנים בבתי הדין הרבניים והקאדים המכהנים בבתי הדין השרעיים והדרוזיים מועסקים על ידי גופי הממשל (בתי הדין הרבניים או משרד המשפטים), ויש להם מעמד של נושאי משרה שיפוטית במדינה. לעומת זאת, על אף ההכרה של המדינה במעמדם של בתי הדין הכנסייתיים, מכיוון שהללו אינם נחשבים למוסד של המדינה, גם למכהנים בהם בתפקידי שיפוט אין מעמד של נושאי משרה שיפוטית. כמו כן, ישנם דייני גיור הפועלים במסגרת מערכי הגיור שמפעילה המדינה, אך המונח "דיין" משמש בהם בהשאלה, והם אינם נחשבים לבעלי מעמד של נושאי משרה שיפוטית, ולכן הם אינם כלולים להלן בקטגוריות של אנשי דת.

התרשים הבא מציג את מספר המשרות בכל אחת מארבע הקטגוריות הנזכרות, בשנים 2021-2022.מרבית הנתונים שהתקבלו מעודכנים לשנת 2022, אך יש בהם שמעודכנים לשנת 2021.

 

מספר אנשי הדת המכהנים או ממומנים על ידי המדינה עומד כיום על 1,272: 62% מתוכם הם רבנים, 28% אימאמים וסאיסים ו־10% נושאי משרה שיפוטית. בתרשים הבא מוצגים הנתונים בחלוקה מפורטת יותר של תפקידים.

 

בקרב אנשי הדת עובדי המדינה מספר המשרות הגבוה ביותר הוא של אימאמים (297) ורבני יישובים (219), ובקרב אנשי הדת במימון המדינה מספרם של רבני הקהילות האורתודוקסיות הוא הגבוה ביותר. באשר לנושאי משרה שיפוטית — ישנם למעלה מ־100 דיינים בבתי הדין הרבניים, וכ־20 קאדים, רובם בבתי הדין השרעיים, וספורים בבתי הדין הדרוזיים.

נציין כי אין הלימה בין מספר העובדים ובין עלות ההעסקה שלהם, כך שאי־אפשר ללמוד ממידע זה על היקפי התקצוב של כל אחד מסוגי המשרות של אנשי הדת. ישנם סוגי משרות שיש בהם עובדים רבים, אך העלות הממוצעת לעובד נמוכה, לעומת משרות אחרות שהעובדים בהן מעטים, אך מסגרת השכר גבוהה יותר. לדוגמה, שכרם של רבני הערים גבוה פי כמה משכרם של רבני יישובים (במועצות אזוריות). כמו כן, התקצוב הממוצע של משרד התרבות והספורט לרב קהילה לא־אורתודוקסית ביישוב גבוה פי כמה מהתקצוב הממוצע לרבני קהילות אורתודוקסיות ולא־אורתודוקסיות בערים.

4. ייצוג במוסדות הדת

  4.1. ייצוג הציבור במועצות הדתיות

חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971, קובע כי אחת לחמש שנים, לאחר הבחירות לרשויות המקומיות, ימונה הרכב חדש לכל מועצה דתית שישמש למעשה הנהלת המועצה. לפי החוק, 45% מחברי המועצה הדתית ממונים על ידי השר לשירותי דת, 45% על ידי מועצת הרשות המקומית ו־10% על ידי הרבנים המקומיים. החוק קובע כי על שלושת הגופים לפעול למינוי חברי מועצה דתית המשקפים את הגופים והעדות המעוניינים בקיומם של שירותי הדת במקום, ובפסיקה נקבע שייצוג זה צריך להיעשות בהתאמה לחלוקת הסיעות במועצת הרשות המקומית. חברי המועצה הדתית בוחרים אחד מתוכם לתפקיד ראש המועצה הדתית, והוא מקביל בתפקידו לראש העיר ומכהן בשכר. לעומתו, שאר חברי המועצה אינם זכאים לשכר, בדומה לחברי מועצה ברשות המקומית.

למעשה, בשל המורכבות הבירוקרטית של ההליך והערמת קשיים מצד הגופים האמורים להרכיב את המועצה הדתית, בפועל במקרים רבים לא מצליחים להרכיב מועצה דתית. עד שנת 2004, במקרה שלא הורכבה מועצה דתית המשיך הרכב המועצה הקודם לכהן כמעין "הרכב מעבר" עד להקמת הרכב חדש. ואולם תיקון חקיקה משנת 2004 קובע כי במקרה שלא מונתה מועצה דתית על פי המסלול החוקי הסטנדרטי, השר לשירותי דת ימנה שני ממונים שימלאו את תפקידם של חברי המועצה עד להקמת הרכב חדש, אחד מהם יכהן למעשה בתפקיד ראש המועצה הדתית בשכר (ממונה בעל סמכות הכרעה). נוסף על כך, על פי פרוצדורה נפוצה פחות, אם לא התמנה הרכב ולא מונו ממונים על ידי השר, בראש המועצה הדתית עומד בפועל מורשה חתימה זמני שמונה על ידי השר — מזכיר המועצה הדתית (עובד המועצה) או ראש מועצה דתית מקבילה. לפי פרוצדורה אחרת, השר לשירותי דת ממנה ועדה ממונה למועצה דתית שהרכבה אינו מתפקד כיאות (בדומה למודל הקיים של ועדה ממונה או קרואה ברשויות המקומיות). על כל פנים, בכל המסלולים החלופיים הללו בראש המועצה הדתית עומד מי שאינו מייצג את הציבור אלא מונה על פי הכרעת השר לשירותי דת. כיוון שחלופות אלה שכיחות מאוד, הדבר עורר טענות על פגיעה בייצוג הציבור.

עד 2008 קבע החוק כי יש להקים הרכב חדש של מועצה דתית עד חצי שנה מיום הבחירות לרשויות המקומיות, ומשנת 2008 נקבע כי יש להקים הרכב של מועצה דתית עד שנה מיום הבחירות. התרשים הבא מציג את שיעור המועצות הדתיות לאורך השנים שמונה להן הרכב בתקופה של עד שנתיים מיום הבחירות, זמן רב לאחר שעל פי המסלול הסטנדרטי בחוק היה נדרש מינוי הרכב.

 

ניתן לראות כי לאורך השנים גם שנתיים לאחר הבחירות לרשויות המקומיות רק בשיעור קטן מאוד מהמועצות הדתיות הוקם הרכב מועצה דתית כנדרש. השיעור הנמוך ביותר היה לאחר הבחירות לרשויות המקומיות האחרונות בשנת 2018 — שנתיים לאחריהן מונו הרכבי מועצות דתיות רק ב־6% מן המועצות הדתיות (8 מועצות). מנתונים שהתקבלו מהמשרד לשירותי דת המעודכנים ליולי 2022, כמעט ארבע שנים לאחר הבחירות לרשויות המקומיות, עולה כי מתוך 129 מועצות דתיות מונו הרכבים רק ב־50 (38%), בעוד ביתר המועצות הדתיות מכהנים ממונים (60 מועצות דתיות) או מורשי חתימה זמניים (19).

  4.2. ייצוג נשי

אחד ההיבטים החשובים בשאלת הייצוג הוא היקף הייצוג הנשי: להלן נבחן שאלה זו במוסדות הדת בשלוש קטגוריות של תפקידים: אנשי דת, תפקידים פוליטיים (ראש מועצה דתית) ותפקידים מקצועיים.

אנשי דת. במשרות הרבנות האורתודוקסית ובמשרות האימאמים והסאיסים מכהנים גברים בלבד. הקריטריונים לכהונה במשרות הרבנות המקומית אינם מונעים במפורש כהונה של נשים בתפקידים אלו, אך למעשה בשל תנאי הסף הדורשים הסמכה של הרבנות הראשית, נשים אינן יכולות להתמודד על התפקידים הללו. באשר למשרות רבני הקהילות הלא־אורתודוקסיות הממומנות על ידי משרד התרבות והספורט, נמצא כי מתוך 46 משרות כאלה, 19 מאוישות על ידי נשים (41%).

באשר למשרות השיפוט, גם תנאי הסף לכהונה כדיין דורשים הסמכה של הרבנות הראשית, כך שנשים אינן יכולות להתמנות לתפקידים אלו, וכל הדיינים הם גברים. גם בבתי הדין הדרוזיים גברים מאיישים את כל תפקידי השיפוט (קאדי מד'הב). בבתי הדין השרעיים כיהנו בעבר רק גברים בתפקידי שיפוט (קאדי), אך בשנת 2017 מונתה לראשונה קאדית מוסלמית. נכון לשנת 2022 בבתי הדין השרעיים מכהנת קאדית אחת מתוך 17 נושאי משרה שיפוטית (5.5%). לשם השוואה, במערכת בתי המשפט האזרחיים (עליון, מחוזי, שלום/משפחה, עבודה) נכון לשנת 2022 מכהנות 476 שופטות לעומת 411 שופטים (גברים), כך שנשים מאיישות 54% מתפקידי השיפוט.

תפקידים פוליטיים. להלן בתרשים מוצגים נתונים על נשים המכהנות בתפקיד ראש המועצה הדתית, בחלוקה בין ראש מועצה דתית שנבחרה מתוך הרכב מועצה דתית לבין ראש מועצה דתית שמונתה על ידי השר לשירותי דת או שהיא מורשית חתימה זמנית.

 

נשים מאיישות 13% מתפקידי ראשות המועצה הדתית. במועצות דתיות שנבחר בהן ראש מועצה דתית מתוך הרכב, הנשים הן רק 6% מראשי המועצות הדתיות, ואילו במועצות דתיות שלא מונה בהן הרכב הנשים הן 18% מראשי המועצות הדתיות. נוסף לכך, ב־60 המועצות הדתיות שמכהן בהן ממונה ישיר מטעם המשרד לשירותי דת מכהן גם ממונה שני ללא סמכות חתימה ושלא בשכר. מניתוח הנתונים עולה כי נשים הן 45% מהממונים ללא סמכות חתימה במועצות הדתיות (27 ממונות).

אין בנמצא נתונים זמינים על שיעור הנשים שכיהנו בעבר בתפקידי ראשות מועצה דתית, אך ידוע כי עד השנים האחרונות מקרים אלו היו נדירים מאוד. העלייה בשנה האחרונה במספר הנשים בתפקידי ראשות המועצה הדתית היא תוצאה של מאמצי השר לשירותי דת דאז מתן כהנא, שבעת כהונתו בשנים 2022-2021 השתמש בסמכותו למנות ממונים למועצות הדתיות כדי להעלות את הייצוג הנשי בתפקידים אלו.

בנוגע להרכבי מועצות דתיות, על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, בשנת 2017 נקבע בחוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת שיעור מינימלי של נשים בהרכב מועצה דתית בהתאם לגודל הרשות. לפיכך הייצוג הנשי המינימלי בהרכבי המועצות הדתיות עומד על 20%–33%.

תפקידים מקצועיים. בשנים האחרונות, נציבות שירות המדינה החלה לבחון מגוון היבטים הנוגעים לשוויון מגדרי בשירות המדינה הכפוף אליה (משרדי הממשלה ויחידות סמך, לא כולל גופים מקומיים דוגמת הרשויות המקומיות). בין היתר הנציבות בוחנת את שיעור הנשים מכלל מצבת העובדים ואת שיעור הנשים מכלל הסגל הבכיר בכל גוף ממשלתי. מתוך מוסדות הדת ישנם נתונים רק על שלושה גופים ממשלתיים עצמאיים — המשרד לשירותי דת, הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים; שאר מוסדות הדת הארציים (מערך הגיור, האגף לעדות דתיות, בתי הדין השרעיים והדרוזיים) נחשבים לחלק ממשרד ממשלתי רחב יותר שבו הם פועלים.

 

בכלל שירות המדינה (הממשלתי) נשים הן 62% ממצבת העובדים, ואילו במשרד לשירותי דת וברבנות הראשית שיעורן נמוך יותר — 52% ממצבת העובדים. בבתי הדין הרבניים שיעור הנשים מקרב העובדים נמוך הרבה יותר (30%), על רקע העובדה שתפקידי הדיינים, כאמור לעיל, וכן תפקידים הנוגעים לכתיבת גיטין (סופר או עֵד) פתוחים למעשה רק לגברים, והללו מהווים שיעור לא מבוטל ממצבת העובדים.

ניתוח הנתונים באשר לשיעור הנשים מתוך הסגל הבכיר ברבנות הראשית ובמשרד לשירותי דת מלמד כי ייצוגן בתפקידים אלו נמוך. בכלל שירות המדינה נשים הן 44% מהסגל הבכיר, ואילו במשרד לשירותי דת וברבנות הראשית שיעורן 18% ו־17% (בהתאמה). דווקא בבתי הדין הרבניים שיעורן של הנשים בסגל הבכיר גבוה יותר (33%), אם כי עדיין נמוך מאשר בכלל שירות המדינה, וכאמור לא בתפקידי דיינות.

באשר למועצות הדתיות, אגף הממונה על השכר במשרד האוצר אוסף נתונים על שיעור המשרות של נשים בהן ועל דירוג השכר שלהן. האגף מחלק את המשרות בגופים הציבוריים לשלוש קבוצות: עובדי דירוג — עובדים המועסקים לפי דירוג ודרגה (דרג נמוך); בעלי תפקיד — עובדים הכפופים ישירות למנכ"ל או לראש הגוף, בתפקיד המקביל למנהל אגף ומעלה או בעלי תפקיד מרכזי בגוף (דרג בינוני); ובעלי שכר גבוה — עובדים המרוויחים 17,000 ש"ח ומעלה (דרג בכיר).

 

43% מהמשרות במועצות הדתיות מאוישות בידי נשים, לעומת 71% מהמשרות ברשויות המקומיות. מרבית עובדי המועצות הדתיות והרשויות המקומיות הם עובדי דירוג, ולכן שיעור הנשים בקרב עובדי הדירוג קרוב מאוד לשיעורן בקרב כלל העובדים. שיעור הנשים במשרות בכירות נמוך יותר יחסית במועצות הדתיות: נשים מאיישות 30% מהמשרות בדירוג "בעל תפקיד" במועצות הדתיות (36 נשים מתוך 120 בעלי תפקיד), לעומת 42% ברשויות המקומיות (2,113 נשים מתוך 5,090 בעלי תפקידים); ובמשרות בדירוג "בעל שכר גבוה" אין כלל נשים במועצות הדתיות (0 נשים מתוך 20 בעלי שכר גבוה), לעומת שיעור של 34% ברשויות המקומיות (232 נשים מתוך 655 בעלי שכר גבוה).

  4.3. ייצוג לאוכלוסיות נוספות

סעיף 15 לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, קובע חמש אוכלוסיות הזכאיות לייצוג הולם במשרדי הממשלה וביחידות הסמך: אנשים עם מוגבלויות, האוכלוסייה הערבית, יוצאי אתיופיה, האוכלוסייה החרדית ועולים חדשים. בחוק לא נקבעו יעדים כמותיים מחייבים למימוש חובת הייצוג ההולם, אך הממשלה קבעה לעצמה יעדים לחלק מהאוכלוסיות בהחלטות ממשלה. נכון לשנת 2022, היעדים הממשלתיים לייצוג בשירות המדינה עומדים על 10% בקרב האוכלוסייה הערבית, 5% בקרב אנשים עם מוגבלויות ו־1.7% מתוך אוכלוסיית יוצאי אתיופיה (כשיעורם של יוצאי אתיופיה באוכלוסייה). לגבי האוכלוסייה החרדית היעד הוא 7% מהנקלטים החדשים בשירות המדינה, ואילו לעולים חדשים לא נקבע ייצוג כלל. על פי החוק, משרדי הממשלה ויחידות הסמך מחויבים להעביר לנציבות שירות המדינה מידע בנוגע להיקף הייצוג של האוכלוסיות הנזכרות.

נציבות שירות המדינה מחלקת את משרדי הממשלה ויחידות הסמך ל־22 מיניסטריונים לפי תחום הפעילות של כל משרד ויחידת סמך. שלושת מוסדות הדת היהודיים הארציים — המשרד לשירותי דת, הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים — מרכיבים את מיניסטריון שירותי הדת. להלן מוצגים נתוני הייצוג של כל אחת מחמש האוכלוסיות הנזכרות במוסדות הדת הארציים בהשוואה לכלל שירות המדינה.

 

שיעור החרדים העובדים במוסדות הדת הארציים עומד על 42.6% לעומת 1.9% בכלל שירות המדינה, ממצא התואם כמובן את האופי הדתי החרדי של מוסדות הדת ואת ההכשרה הנדרשת על מנת לעבוד בחלק מהמשרות בהם. לעומת זאת, במוסדות הדת הארציים לא מועסקים ערבים כלל (הדבר קשור כמובן לכך שמדובר במוסדות דת יהודיים), בעוד בכלל שירות המדינה 13.9% מהעובדים הם ערבים. גם באשר לעולים חדשים, נמצא כי הם אינם זוכים כלל לייצוג במוסדות הדת הארציים, ואילו שיעורם בכלל שירות המדינה הוא 1.2% מהעובדים.

שיעור נמוך יותר של מועסקים במוסדות הדת הארציים נמצא גם בעניין אוכלוסיית יוצאי אתיופיה — 1.5%, לעומת 3.4% בכלל שירות המדינה. על פי ממצא זה, שיעורם של יוצאי אתיופיה במוסדות הדת הארציים נמוך במעט מהיעד הממשלתי (1.7%), בעוד בכלל שירות המדינה הוא גבוה מיעד זה. לעומת זאת, בנוגע לאנשים עם מוגבלויות — שיעור המועסקים במוסדות הדת הארציים זהה כמעט לחלוטין, ואף גבוה במעט, מאשר בכלל שירות המדינה (3.5% לעומת 3.3%), ובשניהם הוא נמוך מהיעד הממשלתי (5%).

5. אמון הציבור במוסדות הדת

  5.1. נתונים כלליים

הבחינה של אמון הציבור במוסדות הדת נעשתה במסגרת הסקר, על בסיס מתודולוגיה מקובלת לבחינת אמון הציבור במוסדות השלטון שבה נעשה שימוש שנים רבות ב"מדד הדמוקרטיה הישראלית" שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה: כך, נותני אמון במוסד הם נסקרים שענו כי הם נותנים בו "די הרבה אמון" או "הרבה מאוד אמון". התרשים הבא מציג את אמון הציבור היהודי במוסדות הדת היהודיים בישראל; לצד מוסדות הדת המרכזיים שנסקרו לעיל בחנו גם את אמון הציבור ברבני הערים.

 

שום מוסד ממוסדות הדת היהודיים אינו זוכה לאמון של מרבית הציבור היהודי. מתוך מוסדות אלו האמון הגבוה ביותר של הציבור הוא בשני מוסדות מקומיים: חברות הקדישא (45%) ורבני הערים (38%). מנגד, האמון במוסד דת מקומי אחר, המועצות הדתיות, נמוך יותר (28%), והאמון במשרד לשירותי דת הוא הנמוך ביותר מכלל המוסדות (24%). האמון ברבנות הראשית והאמון בבתי הדין הרבניים גבוה יותר מאשר האמון במועצות הדתיות ובמשרד לשירותי דת, אך נמוך מהאמון בחברות הקדישא וברבני הערים. ככלל, האמון הגבוה יותר של הציבור היהודי במוסדות הדת המקומיים תואם את האמון הגבוה יותר של הציבור בישראל בשלטון המקומי בהשוואה לממשלה ולכנסת, כפי שעולה מנתוני "מדד הדמוקרטיה הישראלית" לאורך השנים.

לעומת הציבור היהודי, לציבור הערבי בישראל אין מוסדות דת ממשלתיים מלבד בתי הדין הדתיים שלו (האגף לעדות דתיות הוא אגף במשרד הפנים, כך שקשה עד בלתי אפשרי לבחון את אמון הציבור בו). במסגרת הסקר נשאל כל נדגם ערבי על האמון בבתי הדין הרלוונטיים לו, והנתונים מוצגים בתרשים הבא במרוכז. מכיוון שמרבית הערבים בישראל הם מוסלמים, רוב הערבים נשאלו על האמון בבתי הדין השרעיים. נתוני האמון של הציבור הערבי בבתי הדין הדתיים שלו מוצגים בהשוואה לאמון של הציבור היהודי בבתי הדין הרבניים, וכן לאמון של ערבים ויהודים בבתי המשפט לענייני משפחה, שהם מוסדות מקבילים במידה רבה לבתי הדין הדתיים בשל עיסוקם בענייני המשפחה.

 

אמון הציבור הערבי בבתי הדין הדתיים שלו גבוה בהרבה (פי שניים) מאמון הציבור היהודי בבתי הדין הרבניים, ובאופן כללי הוא גבוה הרבה יותר מאמון הציבור היהודי בכל מוסדות הדת היהודיים. ניתן לשער שהסבר עיקרי לכך הוא היותם של הערבים מיעוט דתי במדינת ישראל. כמיעוט, הציבור הערבי רואה במוסדות הדת שלו גופים שמייצגים אותו, לעומת שאר מוסדות המדינה הנתפסים "יהודיים". ועם זאת, מעניין לשים לב שגם בבתי המשפט לענייני משפחה לציבור הערבי יש אמון גבוה יותר מאשר לציבור היהודי. נתון זה הולם את הממצאים העולים מ"מדד הדמוקרטיה הישראלית" לאורך השנים בדבר אמון גבוה יחסית של הציבור הערבי במערכת המשפט. בנוסף, ניתן לראות שאמון הציבור היהודי בבתי המשפט לענייני משפחה גבוה מהאמון בבתי הדין הרבניים, אך הפער אינו גדול — 38% לעומת 32.5%.

  5.2. אמון במוסדות הדת היהודיים - לפי הגדרה דתית

אמון הציבור היהודי במוסדות הדת במדינה משתנה בין הקבוצות הדתיות. שני התרשימים הבאים מציגים את אמון הציבור במוסדות הדת ובערכאות השיפוטיות הארציות בחלוקה לפי ההגדרה הדתית של המשיבים.

 

באופן כללי, ניתן לראות כי לציבור הדתי־לאומי יש אמון גבוה מאוד בכל מוסדות הדת הארציים, ואילו לציבור החילוני אמון נמוך מאוד במוסדות אלו. הציבור המסורתי נמצא בתווך: הציבור המסורתי הדתי קרוב יותר לציבור הדתי, ואילו הציבור המסורתי הלא־דתי קרוב יותר לציבור החילוני. בציבור החרדי ישנם הבדלים גדולים באמון בין המוסדות השונים.

בקרב הציבור החרדי ישנו מדרג בין בתי הדין הרבניים הזוכים לאמון גבוה (67%), הרבנות הראשית הזוכה לאמון בינוני (47%), והמשרד לשירותי דת הזוכה לאמון נמוך (23%). לעומת זאת, הציבור הדתי־לאומי נותן אמון גבוה הן בבתי הדין הרבניים (69%) והן ברבנות הראשית (69%), ויש לו אמון ברמה בינונית במשרד לשירותי דת (49%). לעומתם, בקרב הציבור החילוני והמסורתי ניתן לראות שהאמון ברבנות הראשית גבוה יותר מאשר האמון בבתי הדין הרבניים. ייתכן שהדבר משקף תפיסה הרואה בבתי הדין הרבניים מעוז חרדי־שמרני בתוך מוסדות הדת היהודיים, ולכן אמון החרדים בו גבוה יותר מאשר האמון ברבנות הראשית, בעוד בקרב הציבור החילוני והמסורתי התמונה הפוכה.

בעוד בכל הנוגע לבתי הדין הרבניים ניתן לראות מדרג ברור של האמון לפי ההגדרה הדתית, בכל הנוגע לבתי המשפט לענייני משפחה התמונה שונה. האמון של הציבור החרדי בבתי משפט אלו נמוך מאוד (13.5%), אך בקרב שאר הקבוצות מידת האמון דומה מאוד, ולמעשה לציבור הדתי־לאומי ולציבור המסורתי הדתי יש אמון גבוה יותר בבתי משפט אלו מאשר לציבור המסורתי הלא־דתי ולציבור החילוני. הדבר מלמד כי לכל הפחות בעניין דיני המשפחה לא ניתן להצביע על אמון חילוני גבוה יותר בערכאה האזרחית כתמונת נגד לאמון הדתי הגבוה יותר בערכאה הדתית.

התרשים הבא סוקר את אמון הציבור במוסדות הדת היהודיים המקומיים לפי הגדרה דתית.

 

אמון הציבור החרדי בחברות קדישא וברבני הערים הוא גבוה מאוד (77%), ואילו האמון שלהם במועצות הדתיות הוא ברמה בינונית (46.5%). גם בקרב הציבור הדתי־לאומי יש אמון גבוה יותר בחברות קדישא וברבני הערים (71%), אך האמון במועצות הדתיות אינו נמוך בהרבה (63%). בקרב הציבור החילוני והמסורתי הלא־דתי האמון בכלל הגופים נמוך למדי, אך באופן יחסי האמון בחברות קדישא הוא הגבוה מכולם (25.5% בקרב החילונים, ו־43% בקרב המסורתיים הלא־דתיים); נתונים אלו מחזקים את הממצא שהראינו לעיל, שמבין כלל מוסדות הדת היהודיים במדינה האמון הגבוה ביותר של הציבור היהודי הוא בחברות הקדישא.

לכל לוחות ותרשימי ה-Excel בפרק מוסדות הדת בישראל >>