להפריד בין העימות הערכי לעימות הסוציולוגי

פרשת הרב ליאור מביאה לשיא את המתח בין הציבור החילוני לזה הדתי-לאומי בישראל. כדי ליצור מכנה משותף ובסיס ערכי איתן למדינה על הציבור החילוני לא לייחס את עמדות הקצה לכלל הציבור הדתי ועל החברה הדתית לקבל את הערכים ההומניסטיים האמורים להיות משותפים לכולנו, גם כאשר היא כועסת על העוינות כלפיה.

פרשת חקירתו של הרב דב ליאור מצטרפת לשורה ארוכה של אירועים מהשנים האחרונות שבהם קראו החוגים הדתיים בכלל וחוגי הציונות הדתית בפרט תיגר על מערכות החוק והשלטון בישראל: החל בקריאות לסירוב פקודה בימי ההינתקות, דרך סירובן של מתנחלות צעירות אפילו לומר את שמותיהן בחקירות משטרה לאחר שנעצרו בחסימות כבישים, וכלה בסירובם של הרב ליאור והרב יעקב יוסף אפילו להתייצב לחקירה - כשאת כל האירועים האלה מלווה הקביעה המפורשת ש"חוקי התורה קודמים לחוקי המדינה".

בצדק כמובן זועמת דעת הקהל נגד גילויי המרי הללו, ובכל זאת יש בעיה באופיו של הדיון הציבורי בהקשר זה, שכן הוא מתמקד במישור האידאולוגי בלבד - שבו אכן מתחייבת הכרעה ברורה לטובת שלטון החוק, ובמקרה האחרון (ביחס לספר "תורת המלך") גם הכרעה ערכית לטובת ערכי מוסר בסיסיים. אלא שלא די לקיים את הדיון רק במישור האידאולוגי-תאולוגי. כדי להתמודד לעומק ולטווח ארוך עם הערעור על סמכות המדינה ועל ערכי המוסר הטבעי, חשוב לבחון את הסוגיה גם במישור הסוציולוגי: מדוע ערעורים אלה הולכים ומתגברים דווקא בשנים האחרונות, ומהם התהליכים המשפיעים על כך? גם התשובה הרווחת "כי הציונות הדתית הקצינה" אינה מספקת, כי עדיין נותרת השאלה: מדוע ישנם גילויי הקצנה כאלה דווקא בשנים האחרונות? הרי הטקסטים והמקורות שעליהם הקיצונים מסתמכים קיימים כבר דורות רבים, ומדוע דווקא עכשיו גוברת ההסתמכות עליהם? ובאופן מחודד יותר: איך קרה שדווקא מתוך הציונות הדתית, שהייתה כל כך נאמנה למדינה - ורבים מאנשיה ממשיכים להתנדב לכל משימה לאומית ולראות את עצמם חלק בלתי נפרד לא רק מהחברה, אלא אפילו מהאליטה המנהיגה שלה - בא הערעור הקשה ביותר על סמכותה?

[במאמר מוסגר: אין זה מקרי שביחס לחוגים דתיים הדיון מתקיים רק במישור הערכי-אידאולוגי ולא במישור הסוציולוגי. בקרב אנשים מחוץ לעולם הדתי רווחת ההנחה, שלעתים קרובות מעצים אותה גם הסיפור שאנשים דתיים מספרים על עצמם, שבעולם הדתי כביכול פועלות רק ההלכה והתאולוגיה, ואין מקום לסוציולוגיה. כביכול הדתיים כולם הם "אידאולוגיות מהלכות על שתיים": הסתכל בכתבי הרבנים החשובים ותדע כיצד יתנהגו. איש לא היה מעלה בדעתו לנתח את החברה החילונית לפי כתבי עמוס עוז או דויד גרוסמן, אבל את החברה הדתית יש משום מה נטייה לנתח לפי כתבי הרב ליאור או דומיו. נכון שבחברה הדתית משקלם של הוגים ופוסקי הלכה גדול יותר ממשקלן של דמויות רוחניות מקבילות בעולם החילוני, ועצם קיומם של מושגים כמו "פוסק הלכה" או "דעת תורה" יוכיחו זאת; ועדיין, גם את החברה הדתית אי-אפשר לנתח רק על פי עמדות רבניה החשובים. גם שם יש משקל רב לתהליכים החברתיים המורכבים].

אם כן, נחזור לשאלתנו המקורית: מדוע בכל אופן יש רושם שקריאת התגר של גורמים קיצוניים בציבור הדתי-לאומי כלפי סמכות המדינה הולכת ומתגברת, ושהשתיקה של הרוב הדומם, שאינו מסכים לתפיסתם, אף היא הולכת ומחריפה? כדי לתת תשובה רצינית לשאלה זו יש לדעתי לחזור אחורה, לימי היישוב והעשורים הראשונים של המדינה, בהנהגתה של תנועת העבודה ההיסטורית. לאנשי תנועת העבודה היו סגולות רבות, אבל הם גם עשו כמה טעויות היסטוריות קשות, ואחת הגדולות שבהן רלוונטית מאוד לענייננו: הטעות של זיהוי הערכים שהן חינכו והובילו אליהם עם טיפוס אנושי מסוג מסוים - החילוני, האשכנזי, הקיבוצניק. הם לא הסתפקו בעצם החינוך ל"כור היתוך" של יצירת לאומיות חדשה, של השתתת הזהות היהודית על בסיס לאומי, אלא ביקשו לזהות את הערכים הללו עם המודל האנושי שלהם עצמם. כך גם ציבורים שהיו נאמנים לגמרי לאתוס הלאומי-סוציאליסטי של תנועת העבודה, אבל מבחינה סוציולוגית השתייכו לציבורים אחרים - למשל אנשי הקיבוץ הדתי או מנהיגי פועלים מזרחיים - נדחקו בהייררכיה הציבורית למקום משני.

כשבגרו ילדיהם של אותם מודחקים, אלה שראו את אבותיהם מקופחים משום שלא היה להם פנקס החבר הנכון, החברות במפלגה הנכונה או סתם השתייכות חברתית "נחותה", הם מרדו. אבל המרד שלהם כלל לעתים קרובות לא רק את המרד הסוציולוגי המוצדק, אלא גם את המרד הערכי. במילים פשוטות: "הם שפכו את התינוק עם המים" ומרדו לא רק בבכורה הסוציולוגית של תנועת העבודה, אלא גם בבכורתם של ערכיה. זה המקור ל"ברית המקופחים" שבאה לידי ביטוי במהפך 1977: לא רק הימין החילוני שהודר ("בלי חרות ומק"י"), אלא גם המזרחיים, הדתיים-הלאומיים ואפילו החרדים. זה המקור להליכתו של רוב הציבור המזרחי עם הימין הפוליטי, לשינוי הערכים של הציבור החרדי מיוניות מופגנת בימי הרב שך לנציות קיצונית בימינו, וזה כנראה גם המקור להליכתו של רוב הציבור הדתי-לאומי לימין, כשחלקים מתוכו מאמצים אפילו גרסת ימין משיחית-גאולתית, לפיה כל הציונות החילונית אינה אלא "חמורו של משיח", שחשיבותה בהתנעת המהלך, אבל היא עתידה בהכרח להיכשל וחייבת להיות מוחלפת בידי לאומיות דתית, שרק היא מושתתת על היסודות "הנכונים".

מכל המרידות האלה, הייתה מרידתה של הציונות הדתית הכואבת ביותר. לא רק שתנועת העבודה ראתה בה את שותפתה הנאמנה ביותר, שותפה "טבעית" במשך עשורים רבים, אלא שהמרידה שלה, בייחוד אותו חלק שאימץ את התפיסה המשיחית החדשה, נתפסה בצדק כמסוכנת ביותר. היא הרי התיימרה למרוד לא רק כבעלת ברית פוליטית עם הימין החילוני, אלא לעצב מחדש את תפיסת העולם הלאומית ולהחליף את כלל תפיסת העולם הלאומית-חילונית. משום כך גם תגובת הנגד של האליטה החילונית כלפי "מרידתה" של הציונות הדתית הייתה הכואבת והנוקבת ביותר: בשעה שכלפי היחס למזרחיות הלכו והתגברו ניצני חרטה ורצון לקירוב מחודש, ואפילו כלפי החרדים הופיעו ניסיונות הולכים ומתגברים של קירוב, יחסה של האליטה החילונית כלפי הציונות הדתית היה החריף ביותר: אינספור מאמרים, קריקטורות, ספרים, פזמונים וכל אמצעי הבעה אחר יצאו בחריפות נגד "הציונות הדתית המשיחית והמקצינה".

הגיעו הדברים לידי כך שבעיתונות הובע לא אחת החשש מפני ריבויים של בני הציונות הדתית בדרגות קצונה בצבא, בלי לבחון כלל מהן השקפותיהם ביחס לבכורת התורה מול סמכות המדינה, ובלי להביא בחשבון שעצם הימצאו של אדם שנים ארוכות בשורות הצבא יוצר סוציאליזציה טבעית שלו לעמדות המקובלות בצבא, אפילו אם בנעוריו חינכוהו רבנים שחשבו אחרת. עצם השתייכותו של אדם למגזר הציוני-דתי הספיקה כדי לחשוד בו (שהרי כאמור, ההנחה החילונית הרווחת היא שכל דתי כפוף ל"רבניו"), כשם שלאחרונה אף החלה חשדנות וביקורת כלפי עצם ריבויים של חובשי כיפות סרוגות בתפקידים ממלכתיים וביטחוניים בכירים (יעקב עמידרור כראש המועצה לביטחון לאומי, יורם כהן כראש השב"כ וכדומה).

למען האמת, לא במקרה הייתה מרידתה של הציונות הדתית באתוס הממלכתי-חילוני הנוקבת ביותר מכל המרידות. שכן מכל המגזרים שאינם החילונים-אשכנזים, רק הציונות הדתית אמנם ביקשה, למן ראשית הציונות, לא רק לדאוג לזכויותיה המגזריות במפעל הלאומי החדש, אלא להיות חלק בלתי נפרד מן האליטה שלו. ומשום כך כשחשה שהיא נדחקת לעמדה משנית (עמדת משגיח הכשרות במקום נהג הקטר, קרא לכך עמוס עוז בביקורו המפורסם בעפרה), הייתה מרידתה אכן הנוקבת ביותר, עמדה שניסחה תיאולוגיה שבה תהפוך הציונות הדתית לא רק לשותפה שווה באליטה הישראלית, אלא אף למנהיגתה המובילה.

התמונה הסתבכה עוד יותר משום שצאצאיהם הביולוגיים של אנשי תנועת העבודה - החילונים-אשכנזים שבגרו בשנות השבעים והשמונים ואילך - מרדו גם כן באבותיהם, אם כי בכיוון אחר לגמרי. במקום להדגיש עוד יותר את הכיוון הלאומי-קולקטיביסטי, כפי שעשו אנשי הציונות הדתית, הם הלכו והדגישו את הפן האינדיבידואלי - אם בהקשר של הדגשת ההגנה על זכויות הפרט, במקרה הטוב (והערכי), ואם לטובת הנאות הפרט ועיצוב עולם שעיקרו מצליחנות כלכלית והנאותיה, במקרה הרע. כתוצאה מכך נוצר רובד נוסף לעימות שהתקיים ממילא: מיהו היורש האמיתי והראוי של הנהגת המדינה הוותיקה - צאצאיה הביולוגים החילונים, או הדתיים שהתיימרו לרשת את ערכיה?

וכך, מאז מהפך 1977 אנחנו עדים לדו-קרב הולך ומחריף בין הציונות הדתית לאליטה החילונית-אשכנזית הוותיקה (להבדיל מעולי ברית המועצות, שהם סיפור אחר לגמרי), שבו מעורבבים ומטושטשים הפן הערכי והפן הסוציולוגי. כל צד מנצל כל כישלון ערכי המיוחס לצד האחר להכללה גורפת של "הצד הכושל": אירועים כמו המחתרת היהודית, הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, רצח רבין, אירועי עמונה, פרשת דב ליאור - מנוצלים להצבעה על ההקצנה המשיחית שנוצרה בציונות הדתית, ואילו אירועי אלימות המתרחשים במועדונים או פרשיות של רצח בין נערים שיכורים מנוצלים להוכחת הניוון הערכי הגורף של העולם החילוני. מובן שכל סיבוב כזה גם מקצין את האיבה ההדדית: כשציבור שלם מותקף בשל התנהגות יחידים בתוכו, ברור שהדבר רק מגביר את איבתו לציבור שהתקיף אותו ואת המוטיבציה שלו להכליל את "היריב" בהכללות גורפות, וחוזר חלילה. מנגד, אין לגמרי סימטריה ברמת החשיפה ההדדית למופעי השנאה: מטבע הדברים, הציבור הדתי חשוף יותר לביטויי השנאה המופיעים כלפיו בתקשורת הכללית, בזמן שהציבור החילוני חשוף פחות לביטויי השנאה והעוינות המופיעים כלפיו בתקשורת המגזרית או בהופעותיהם של רבנים.
נדמה שמאז ההינתקות ב-2005 חלה גם קפיצת מדרגה בתגובת הנגד של בני הציונות הדתית לאיבה המתמשכת שהופנתה כלפיהם. עד אז גבר הרצון הבסיסי להמשיך ולהיות חלק מן האליטה הישראלית, ואתו גם התחושה שההתקפות בתקשורת לא באמת משפיעות (זכורה היטב האמרה הרווחת "הכלבים נובחים והשיירה עוברת"). אבל ההינתקות הייתה המשבר הפוליטי הגדול הראשון שחווה הציבור הזה: זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא נכשל בגדול במשימתו הפוליטית, ולא עוד אלא שרבים מאנשיו גם נפגעו קשות ברמה האנושית הבסיסית ביותר (גם נעקרו מבתיהם, וגם לא טופלו כהלכה). העלבון והכעס שכך נעשה לציבור "התורם והמתנדב ביותר" הגבירו עוד יותר את יחסי החשדנות בין רבים בציבור הזה ובין הרשויות.

חשוב להדגיש: גם היום, אחרי יותר משלושים שנה של מעגלי מתח ואיבה הדדית ואפילו אחרי ההינתקות, רובם הגדול של הציונים הדתיים נאמן למדינה ולחוקיה וגם מקבל את עקרונות המוסר הטבעי ולא מבחין בתודעתו בין רצח יהודי לרצח "גוי". הדבר מתבטא למשל ביציאה הגורפת של רוב אנשי הציבור, ואפילו הרבנים הבולטים, בציונות הדתית הן כנגד הקריאות לסירוב פקודה והן כנגד "תורת המלך"; קריאות שלא די הודגשו בהתפתחות האחרונה בפרשה, כשהודגשה הביקורת על מעצרו; ואולי העובדה הזאת ממחישה את התופעה כולה: כאשר יש תחושה של "עליהום" לא מוצדק על כלל המגזר או על מישהו מנכבדיו, משתתקות גם הביקורות הערכיות מבית כלפי תפיסותיו.

אבל נדמה שהמבחן המוחץ ביותר להוכחת הטיעון שהרוב הדומם עדיין שונה מהדימוי הוא מבחן אישי פשוט. יציג כל אחד מקוראיו החילונים של מאמר זה לנגד עיניו את מכריו חובשי הכיפה הסרוגה וישאל את עצמו האם הם מתאימים לתיאור הקנאי, המשיחי והחשוך שלפיו מתוארת "הציונות הדתית". סביר שברוב המקרים התשובה תהיה שלילית. אם כך, אם כל כך הרבה מבני הציונות הדתית אינם קנאים חשוכים, איך ייתכן ש"הציונות הדתית" ככלל אכן כל כך חשוכה וקנאית?

אבל יש בכל זאת שני תהליכים בעייתיים שאין להתעלם מהם: מצד אחד, תכיפות גוברת והולכת ועוצמה גוברת והולכת של קריאות התיגר של הקיצונים הבאות לידי ביטוי למשל בריבוי ובחומרת פעולות "תג מחיר" ובניסיון הנואל לפרוץ לבית המשפט העליון מתוך כעס על מעצר הרב ליאור. ומן הצד האחר נטייה גוברת והולכת של אנשי הזרם המרכזי בציונות הדתית, שבעמדותיו בוודאי רחוק מהפעולות הללו, שלא להתעמת עם הקיצונים גם כשלא מסכימים אתם. אם בעבר פעולה מהסוג של "המחתרת היהודית" הייתה גוררת מסע התקפות חריף של כל בכירי הציונות הדתית והממסד המתנחלי, כיום (גם בגלל אופי התהליך התקשורתי והציבורי החדש, שאינו מאפשר ליבון משמעותי של כמעט שום אירוע) תכיפות הגינויים ועוצמתם הולכת ופוחתת, כמעט ביחס הפוך לתכיפות האירועים וחומרתם. שני תהליכים בעייתיים אלה קשורים לעובדה שהביקורת של העומדים מחוץ לציונות הדתית היא לרוב ביקורת גורפת כנגד כלל המגזר, וכאמור גם מגלה חשדנות ציבורית כלפי השתלבותם של כלל בניו בקצונה או בתפקידי מדינה בכירים. כשציבור מרגיש שנוא, הדבר מגביר גם את נכונותם של מקצת צעיריו, היותר חמומי-מוח, לקרוא תיגר, אבל גם את אי-הנכונות של מי שאינם מסכימים עם קריאות התיגר להחצין בפומבי את עמדותיהם ובכך להיחשב משת"פים עם הממסד השנוא.

כיצד לעצור את הסחרור המסוכן הזה? ברור שאי-אפשר לוותר על הביקורת הציבורית, ולעתים גם על ההליך הפלילי, כנגד פורעי חוק מסוכנים. המפתח הוא באבחנה קפדנית מהצד החילוני והדתי גם יחד בין הפן הערכי לפן הסוציולוגי. לציבור הכללי, ובכלל זה גם לאליטה החילונית, יש זכות מלאה לתבוע ציות לחוקי המדינה, קל וחומר לערכי מוסר בסיסיים. אבל העמדה צריכה להיות בעד הערכים, ולא נגד כלל הציבור שנחשב מתנגד להם. ומנגד, לציבור הדתי יש זכות מלאה להתנגד להכללות גורפות כנגדו, אבל אסור שהביקורת על ההכללות הללו תגרום גם לזניחת ערכי היסוד עצמם ולזיהוי ערכי החוק, הממלכתיות והמוסר עם אליטה שנתפסת רודפת ושונאת.

זה אינו פטנט קסם. גם אם תאומץ הגישה הזאת, עוד יעמדו לפנינו מבחנים לא פשוטים. אבל רק אם כלל הציבורים ידבקו בעמדה כזאת לאורך זמן, יש סיכוי להפחתה הדרגתית במפלס השנאה המסוכן בין חילונים לדתיים, ובעיקר בין הערכים המזוהים עם כל מחנה. לעומת זאת, אם יימשך הטשטוש בין הוויכוח הערכי לעימות המחנאי-חברתי, מובטחנו שהקרע בין המחנות ובין הערכים רק ילך ויחריף ויסכן במידה הולכת וגוברת את החברה הישראלית כולה.