רבנות

סקירה מספר 3: 01.06-11.08.2024

הרב עובדיה כתב בשעתו שאם מלכתחילה נקבע כי כהונת הרב המקומי קצובה לזמן מסוים, לא קיימת בעיה הלכתית בכך שהציבור יחליף אותו. הוא אף הוכיח ממקורות הלכתיים שונים שאפילו כשהציבור חתום עם הרב על חוזה מפורש או שכהונתו לא הוגבלה כלל, כשהציבור אינו חפץ ברב ניתן להחליפו. ש"ס, שקידמה את חוק הרבנים שעשוי היה ליצור דווקא מצב הפוך, חרגה מדרכו של מנהיגה הרוחני.

77% מהציבור סבורים שבמדינת ישראל צריכה להיות רבנות ראשית: 35% סבורים שהיא צריכה להתקיים במתכונתה הנוכחית, לעומת 42% הסבורים שהיא צריכה להתקיים אחרת • רוב הציבור (53%) מעידים על עצמם שאינם מייחסים חשיבות לזהות הרבנים הראשיים שייבחרו • בכל קבוצות האוכלוסייה, מלבד החרדים, למעלה מ-70% מייחסים חשיבות לכך שהרבנים הראשיים יהיו ציוניים, ואילו לרוב החרדים אין עניין משמעותי בכך (19%).

הצעת חוק הרבנים מאפשרת לגופי השלטון המרכזי להשתלט על הליכי מינוי הרבנים המקומיים על חשבון השלטון המקומי. ההצעה מבקשת גם להחזיר את מוסד רבני השכונות, שמבקר המדינה הצביע בעבר על שורת ליקויים בהתנהלותם.

התיקונים מאפשרים מינוי ממונה ללא השכלה כלל, וכן מורידים את איכות הניסיון התעסוקתי והניהולי הנדרש לתפקיד. בכך יביאו להחלשה ניכרת של איכות כוח האדם הניהולי במועצה הדתית.

הטיוטה כוללת את צמצום משקלה של הרשות המקומית בבחירת נציגי האספה הבוחרת לטובת הגדלת משקל השר לשירותי דת והרבנות הראשית. היא גם מציעה לבטל את קציבת כהונת רבני הערים באופן המנוגד לתפיסה המקובלת שלהם כנבחרי ציבור ולצמצם את ייצוג הנשים בבחירתם באופן שיסיג לאחור את מעמד הנשים ביחס לממסד הדתי.

מתן סמכות לרבנות הראשית לכפות את עמדתה ההלכתית על רבני ערים, בעלי גישות שונות ומגוונות, הוא רעיון שבמהותו סותר אבני יסוד בהלכה. אם החוק יאושר, הוא ירחיק מועמדים טובים וראויים ממשרות רבנות מקומית ובכך יפגע באיכות הרבנות בישראל.

הצעת החוק הנוגעת לרבנים מקומיים מבקשת לבטל את קציבת כהונות רבני הערים, כך שיימשכו עד הגיעם לגיל 75, וכן לאפשר לשאר הרבנים המקומיים לכהן עד גיל זה ולא עד גיל הפרישה. קציבת כהונות רבנים הייתה מקובלת בקהילות אשכנזיות וספרדיות ומעוגנת בהלכה, ולכן בבואה של הכנסת להסדיר מחדש את הסוגיה עליה לדבוק בדרך זו ולאפשר ליישובים להפסיק את כהונות הרבנים כרצונם.

ההצעה תאפשר לשר לשירותי דת להורות על מינוי יותר מ-1,000 רבנים ומנגד תחליש את מועצת הרשות המקומית בבחירת רב העיר ואת מעמדם של הנציגים המקומיים.

מהלכים כביטול קציבת הכהונה של רבני ערים והכפפת הרבנים המקומיים למועצת הרבנות מנוגדים לתפיסה היהודית המסורתית המדגישה את מעמדו הייחודי של הרב המקומי ולתפיסה הדמוקרטית המחזקת את מעמד השלטון המקומי.

בעקבות הטיוטה של תקנות בעניין בחירות של רבני ערים שפרסם לאחרונה המשרד לשירותי דת - הערות בנוגע לשלושה נושאים עקרוניים הקשורים בתקנות: הרכב האספה הבוחרת את רב העיר, משך הכהונה של הרבנים ומינוי ממלא מקום למשרת רב שלא אוישה

אף שהצעת החוק פותרת לכאורה את בעיית חוסר כשירותם של הרבנים הראשיים לתפקידם כדיינים, הוא אינו פותר את בעיות העומק החריפות יותר שיש בחיבור בין הרבנים הראשיים ובין תפקידם כדיינים בכלל וכנשיא בית הדין הגדול בפרט

למעלה ממחצית מהציבור היהודי בישראל (51%) תומכים במינוי רב לרשות המקומית; רוב הציבור תומך בקציבת כהונת הרבנים לקדנציה של 5 שנים ומתן אפשרות להיבחר שוב בסוף כל כהונה – בהם גם מצביעי ש"ס והציונות הדתית; ניתוק כמעט מוחלט בין הרבנים המקומיים לציבור החילוני: רק 6% ידעו האם קיים רב ברשות המקומית שלהם וידעו מה שמו

לרבים מעסקי ייצור המזון בישראל אין צורך ממשי בתעודת כשרות מטעם הרבנות - ל-79% יש שתי תעודות כשרות ול-9% יש שלוש תעודות כשרות. העלויות העודפות המתגלגלות לצרכן נאמדות בכ-7 עד 8 מיליון ₪ בשנה לפחות

הגיע הזמן שנפסיק להאמין להפחדות בדבר הכאוס שיוליד ביטול מעמדה המונופוליסטי של הרבנות הראשית בתחום הכשרות. הציבור החרדי, שבלאו הכי מסתמך על גופי כשרות פרטיים בלבד, צריך להיות הראשון להכיר בכך. העם היהודי אכל כשר עוד לפני שקמו הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת, ויוכל לעשות זאת היטב גם ללא המונופול שלהן

לרבנות יש מונופול בשוק הכשרות, באמצעותו היא מאלצת את צרכני שירותי הכשרות לציית לסטנדרט ההלכתי המחמיר ביותר ולשאת במשמעויות כלכליות והקולינאריות של הסטנדרט הזה, ונלחמת מלחמת חורמה בכל אפשרות לפתיחות השוק לתחרות

נחישותה של הרבנות לחסום בפני נשים את האפשרות לזכות בהכרה רשמית בידע ההלכתי שלהן, היא עוול שפוגע בנשים וטעות שמעצימה את אי הרלוונטיות של הרבנות

רפורמה בשירותי הדת והמועצות הדתיות, קידום שקיפות מלאה בשוק הכשרות והקמת מערך הכשרה והשתלמויות שיטתי ומסודר לדיינים

ההתנהלות הקלוקלת של בתי הדין הרבניים והעומדים בראש המערכת, הכוללת קיום מגעים עם גורמים פוליטיים, מעלה את הצורך בהפרדה בין התפקיד הסמי-פוליטי של הרב הראשי לישראל לתפקיד נשיא בית הדין הגדול, וכן בין דיינים מכהנים לפוליטיקאים

התבטאותו של הרב הראשי יצחק יוסף נגד העולים מחבר העמים הם לא הבעיה, אלא רק סימפטום להתנכלות היום-יומית שעוברת האוכלוסייה הזו על ידי הרבנות הראשית בכל שלב בחייהם

כשהמדינה היא זו שקובעת את הסטנדרט ההלכתי של שירותי הדת, הדרך לפוליטיזציה של היהדות היא בלתי נמנעת. הקטנת מעורבות המדינה בנושאים אלו תתרום לצמצום החיכוך שבין יהדות לפוליטיקה, תשפר את תדמית הרבנות הראשית ותחזק את היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות

רוב שומרי הכשרות לא מסתפקים בהשגחה פרטית ומעוניינים בתעודת הכשר של הרבנות או בד"ץ; רוב מהיהודים בישראל תומכים בהרחבת חופש הפעולה של הזרמים הלא אורתודוקסיים ורק 38% מהיהודים בישראל מקפידים על כשרות מחוץ לבית

המכון הישראלי לדמוקרטיה לקראת הדיון בחוק להסדרת שירותי השגחה על הכשרות: "החוק יצור בעיות חדשות שיפגעו בצרכני הכשרות- יש לפתוח את שוק הכשרות כולו תוך הקפדה על שקיפות ואיכות"

כשרב פועל בזירה הציבורית, מתבטא בענייני ציבור או נוקט עמדה פוליטית ותומך במועמד או ברשימה, הוא לא מדבר בשם עצמו. בעיני הציבור הוא מדבר בשם תורתו ובשם שמים. רבנים הם מנהיגי ציבור, וככאלו, יש מקום שיבטאו עמדות בענייני ציבור. אך כאשר מדובר בפוליטיקה כמו הבחירות המקומיות, ראוי שאת דבריהם יסייגו ככאלו שבאים בשם עצמם ולא בשם התורה או שמים

עוד שבוע עד הבחירות, ובהינתן גודלו של הגוף הבוחר, זה מספיק זמן להשפיע. זו ההזדמנות לכל אלו שמצווחים על עוולותיה של הרבנות הראשית השכם והערב לשנס מותניים ולהתערב ולהשפיעו על הרכב המועצה, שיכול להיות פתוח ורלבנטי יותר, או קפוא, ולא רלבנטי או אפילו מזיק

הביקוש לכשרות בישראל גדול. מדובר בשוק שמצד אחד מתנהל כמונופול, בו שולטת הרבנות הראשית, ומצד שני מתקיימת בו תחרות בין גופי כשרות פרטיים הפועלים לפי סטנדרטים מחמירים יותר ומעניקים כשרות נוספת על זו של הרבנות הראשית. המבנה הזה הוא המקור לכפל הכשרויות המגלגל על הצרכנים גם כפל עלויות שמוערך בכ-600 מיליון שקלים בשנה

כמה אזרחים יהודים בישראל יודעים מי הוא רב העיר שלהם? כמה מבני הקהילה הדתית יודעים מי איך קוראים לו? כמה מהם שאלו את רב העיר שאלה או שמעו ממנו שיעור בשנה האחרונה? אי פעם? הכשלים הללו יכולים להוביל למסקנה שאין מקום לתפקיד של רב עיר, אבל גם למסקנה שאפשר אחרת. רבני עיר יכולים להפוך ולהיות משמעותיים יותר, להנהיג את עדתם ביושר, להשפיע, לעשות ולהפוך חלק משמעותי מהמרקם הרוחני של העיר. אבל כדי שזה יקרה, צריך לעשות שני שינויים משמעותיים

יד ימין של ממשלת ישראל עסוקה בימים אלה בניסוח וגיבוש חוק לאום שתכליתו הגדרת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, תוך הדרת המיעוט הערבי. זאת בעוד שיד שמאל עוסקת בניתוק ובקריעה של קבוצות ומגזרים נרחבים השייכים לאותו לאום מבפנים ומבחוץ

השאלה "מיהו יהודי" – מי יוגדר "בפנים", כחבר במשפחה היהודית המורחבת, ומי יישאר בחוץ – לא יורדת מסדר היום הישראלי, במיוחד מאז החל גל העלייה מברה"מ לשעבר, במהלכו עלו לישראל כ-350 אלף איש. רובם המכריע מזדהה ותופס את עצמו כיהודים, אך הם אינם מוכרים ככאלה על-ידי ההלכה, ולפיכך גם לא על-ידי המדינה.

אכיפת נורמות דתיות באמצעות שוט משפטי בלבד היא לכל היותר אייטיז או ניינטיז. היא לא מתאימה למדינת ישראל של היום, ולא תעבוד. אם הרבנות הראשית תמשיך להתעקש על מדיניות הלכתית מחמירה, ותפסיד גם את טיפות האמון האחרונות של רוב הציבור, לא תהיה לה תקנה.

סדרת המאמרים "הלכה ציונית" - על הדיסוננס שבין העמדה ההלכתית לבין מציאות החיים במדינת ישראל הריבונית. 

החלטת בג"ץ מחזקת משמעותית את האלטרנטיבות לגיור אל מול הרבנות הראשית ואפשר להגיד כי זו איבדה את המונופול שהיה ברשותה. רק שינוי דרמטי יצדיק את היערכות בתי הדין הרבניים ככוח הכלכלי והפוליטי שהיווה פעם.

ד"ר שוקי פרידמן סוקר את מגרעות "חוק המקוואות" אשר הועבר ע"י הממשלה. את החוק יזמה סיעת "יהדות התורה" כתגובה להחלטת בג"ץ שהורה לפתוח את שירותי המקוואות לכלל הציבור.  

הצעת חוק המקוואות מבקשת לטהר את מקווה הטהרה מקונסרבטיבים, רפורמים ואורתודוקסים – בעיקר נשים – שמעוניינים לטבול בהתאם לאמונתם ורגשותיהם, גם אם דרכם איננה תואמת את הדרך החרדית.

80 שנה למותו של הרב קוק, שתורתו התבססה על מתן משמעות וערך דתי לציונות, לצד הקפדה הלכתית שאינה נופלת מזו החרדית. גם מבחינה תרבותית כללית הרב קוק הביא עימו מהפך – מתרבות שעיקר המודל שלה היה המודל הישראלי-חילוני לתרבות שהמודל שלה היה במידה רבה המודל הדתי-חרדי. מדוע התרחש המהפך, ומה קרה ברבות השנים לתפיסת הרב קוק?

בירושלים יושבים הרבנים הראשיים לישראל, שעומדים בפני החלטה היסטורית. האם להשלים עם התהליך ולהיות קברניה של הרבנות הראשית, או להיות מציליה. האם לוותר, או לנצל את נשימותיה האחרונות, ובמהלך היסטורי, שמשמעותו גם הפניית עורף לציבור החרדי שממנו באו, לחולל מהפכה שתחזיר אותה לחיים וללבם של היהודים בישראל. ימים יגידו.

סיפור הכשרות הוא סימפטום. הבעיה המהותית היא תפיסתה של הרבנות הראשית את תפקידה. במקום לטייב את מערך הכשרות ולזכות באמון הציבור, היא מעדיפה לבצר את חומת האכיפה ולאנוס את האזרחים הנזקקים לשרותיה. כך בכשרות וכך גם בנושאים אחרים.

ד"ר שוקי פרידמן, מנהל מרכז דת לאום ומדינה במכון, כותב לשר הדתות החדש כמה עצות להתמודדות עם האתגרים העומדים בפניו.

הרבנות הראשית, מייסודו של הראי"ה קוק, נכבשה לפני עשרים שנה על ידי השקפת העולם החרדית. השבוע התברר שהשליטה החרדית תמשך גם בעשור הבא. זהו כשלון משולש: פוליטי, דתי ותרבותי.

לרבנות הראשית שלושה תפקידים מסורתיים: ייצוג ממלכתי של היהדות, ניהול שירותי הדת, ופסיקת הלכה ברוח ממלכתית. בשל הכשלון המתמשך במילוי שני התפקידים האחרונים, ראוי לבזר אותם ולהשאיר בידיה רק את התפקיד הייצוגי.

היועץ המשפטי לממשלה החליט לפני ימים ספורים כי אין לפתוח בחקירה נגד הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת בגין הסתה לגזענות. לא רק שהנימוקים שהציג היועץ אינם משכנעים, הם מנוגדים לשכל הישר ואף מקוממים מהיותם מנוגדים לעקרונות שלטון החוק והשוויון בפני החוק.

פרשת הרב ליאור מביאה לשיא את המתח בין הציבור החילוני לזה הדתי-לאומי בישראל. כדי ליצור מכנה משותף ובסיס ערכי איתן למדינה על הציבור החילוני לא לייחס את עמדות הקצה לכלל הציבור הדתי ועל החברה הדתית לקבל את הערכים ההומניסטיים האמורים להיות משותפים לכולנו, גם כאשר היא כועסת על העוינות כלפיה. 

האם אנשי דת עומדים מעל החוק כאשר הם מביעים עמדה דתית? ידידיה שטרן טוען שיחד עם כח, הנהגה והשפעה מגיעה גם אחריות גדולה, וכי הניסיון לפטור רבנים מן האחריות הזו כלפי החברה האזרחית וחוקיה הוא הרסני.

הספר תורת המלך מעלה לדיון סוגיות בדבר חופש הביטוי של אנשי דת לעומת הקריאה להסתה והפרת החוק הישראלי לחופש ביטוי. אך גינוי תקיף של פסיקה הלכתית מסוג זה צריך להיעשות לא רק במסגרת החוקית של קריאה להסתה, אלא גם על ידי הצבת חלופה הלכתית לפסיקות המוצגות בספר. קראו את המאמר בעניין זה.

מכתב הרבנים אוסר למכור או להשכיר דירות לנכרים בישראל ומסתמך לשם כך על שני איסורים מהתורה. אליעזר חדד מבקר את יצירת הקשר בסוגיה זו בין האיסור לבין ההלכה וטוען שנדמה כי המגמתיות שבמכתב פוגעת בהלכה, שהיא – דווקא – קשובה למורכבות של המציאות. קראו את מאמרו.
עוד על נושא זה בכנס מכתב הרבנים – ערעור החברה והדמוקרטיה?, ב-18 בינואר 2011.

שני הסעיפים בהסכם עם יהדות התורה מיועדים לקדם פעילות הסברה ועידוד לגיור לצד מערך סיוע למתגיירים, ומבקשים למנוע הכרה בגיורים שנעשו בבתי הדין החרדיים הפרטיים.

ועדת חוקה, חוק ומשפט תדון בהצעת החוק של חברי הכנסת מקלב וגפני, המבקשת להסמיך את בתי הדין הרבניים לדון בסכסוכי ממון בהסכמת שני הצדדים. הצעה זו, מבקשת לעגן סמכות שנפסלה בעבר בבג"ץ, והופכת את בתי הדין הרבניים לגוף מגשר

בכל הקשור לניהול ענייני הדת, מה שקובע הוא המציאות בשטח, ולא איומים בקרע חסר תקדים בין יהדות אמריקה וישראל. שינויים דה יורה בסטטוס קוו כמעט שלא קורים בידי הממשלה, שלרוב ממילא מעדיפה לא להחליט

מדינת ישראל מסבה שוב כתף קרה לזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים בניגוד לכל הגיון, היא החליטה לתקוע אצבעות בעיניה של הנהגת יהדות התפוצות כאשר "הקפיאה" את מתווה הכותל זאת לאחר שהצליחה להביא את הצדדים להסכמה על מתווה סביר

החלטת הממשלה להקפיא את מתווה הכותל מסכלת מימוש פתרון ראוי שהוצע בעבר ואשר היה בכוחו ליישב מחלוקת מעשית וסמלית עם הזרמים הרפורמים והקונסרבטיבים

הדרך היחידה לשנות מן היסוד את מערך הכשרות ולתת לצרכני הכשרות שירותי כשרות אפקטיביים, יעילים ואמינים יותר, היא לסגור את מערך הכשרות הקיים ולהפריט את שוק הכשרות בישראל

בית הדין הרבני הגדול שוקל לבטל גט שניתן לעגונה שבעלה הפך לצמח לפני 3 שנים. אם אכן יבוטל הגט, יהיה מדובר בקרע גדול בין הממסד הדתי לאזרחי המדינה.