מה בין מכתב הרבנים ובין ההלכה

מכתב הרבנים אוסר למכור או להשכיר דירות לנכרים בישראל ומסתמך לשם כך על שני איסורים מהתורה. אליעזר חדד מבקר את יצירת הקשר בסוגיה זו בין האיסור לבין ההלכה וטוען שנדמה כי המגמתיות שבמכתב פוגעת בהלכה, שהיא – דווקא – קשובה למורכבות של המציאות. קראו את מאמרו. עוד על נושא זה בכנס מכתב הרבנים – ערעור החברה והדמוקרטיה?, ב-18 בינואר 2011.

"מכתב הרבנים" אוסר מכירת דירות לנוכרים והשכרתן בארץ ישראל, ואת יתדותיו הוא תולה בשני איסורים מהתורה: "לא תחנם" (שהתפרש בין השאר כאיסור לתת לנוכרים חניה בארץ) ו"לא ישבו בארצך". המכתב משרשר איסורים אלו עם נישואי תערובת וחטאים אחרים, וזכה לביקורת על חוסר הדיוק ההלכתי שבו ועל שאינו לוקח בחשבון שיקולים הלכתיים רחבים.אף יוצריו הודו במקצת הדברים. דומה שתכליתו המגמתית קלקלה את שורת הדין ההלכתית, הקשובה להיבטיה המורכבים של המציאות.

שאלת מעמדם של הנוכרים במדינת ישראל טרדה את מנוחתם של חכמי ההלכה הציונים כבר ערב הקמת המדינה, והם לא נלאו מלחפש מוצא הלכתי שיאפשר את ישיבתם במדינת ישראל ויעגן את זכויותיהם על פי ההלכה. מדבריהם ניכר במפורש או במובלע שלדעתם כיום אי-אפשר לקיים את המדינה בלי לאפשר את ישיבתם של הנוכרים בה ובלי להכיר בזכויותיהם. רוב בעלי ההלכה שעסקו בסוגיות אלו בדורנו הכירו בכך שיש להביא לידי ביטוי הלכתי את השינויים שחלו בנורמות המוסריות המקובלות בעולם, ובכלל זה הנורמות המקובלות במדינות דמוקרטיות להעניק זכויות אזרח שוות ללא הבדלי דת ומוצא לאומי. השאלה לא הייתה אם להתיר ישיבת נוכרים במדינה על כל המשתמע מכך, אלא איזה מנגנון הלכתי יאפשר ישיבה זו על כל השלכותיה. למרות תכליתם הניכרת לעין למצוא בסיס הלכתי למצב הנוהג כיום במדינת ישראל, אפשר לזהות בדבריהם כמה מגמות: יש שתמכו את יתדותיהם באילוצי המציאות, יש שמצאו דרך משפטית פורמלית, ויש שעיגנו את דעתם בשיקולי מוסר.

מדברי חז"ל ומן הראשונים אפשר לחלץ שתי גישות בעניין מעמד הנוכרי הגָר בקרב עם ישראל - "הגישה הלאומית" ו"הגישה האוניברסלית". שתי הגישות מאופיינות במידה מסוימת של סובלנות, והן מאפשרות לנוכרים בעלי זהות לאומית ותרבותית שונה לגור בקרב ישראל כ"גרים תושבים" אם יקבלו על עצמם לקיים "שבע מצוות בני נח". על פי הגישה הלאומית מצוות בני נח הן חלק ממצוות התורה, וכל אדם הרוצה לגור בקרב ישראל נתבע לקיימן מתוך הכרה בתורת משה כמקור סמכות המחייב גם אותו ובכך להצטרף לעם ישראל באופן חלקי. על פי הגישה האוניברסלית, לעומת זה, מצוות אלו מבטאות נורמות יסוד אנושיות ללא תווי זיהוי יהודיים, והמקבל אותן על עצמו יכול לגור בארץ מכיוון שהוא נאמן לחובותיו האנושיות.

בעלי ההלכה שחתרו לבסס את הנורמות הנהוגות במדינה דמוקרטית על אדני ההלכה אימצו את הגישה האוניברסלית בהגדרת גר תושב ולא מצאו איסור הלכתי להעניק לו את מלוא הזכויות הנהוגות במשטר דמוקרטי, ובכלל זה הזכות לגור בארץ ולקנות בה קרקע ובית. על פי גישה זו אפשר להחיל קטגוריה זו על המוסלמים ואף על הנוצרים מפני שאין לבחון אותם מתוך קרבתם ליהדות, אלא מתוך ניגודם לאלילות. מנקודת ראות זו גם המוסלמים וגם הנוצרים מוגדרים גויים המקיימים שבע מצוות בני נח. הדרישה ההלכתית שגר תושב יקבל על עצמו מצוות אלו לפני בית דין נתפסה רק כאינדיקציה למחויבותו למצוות אלו. לכן ניתן להסתפק במחויבותם של המוסלמים והנוצרים למצוות אלו מתוקף דתם.

הרב קוק התבסס על גישה זו בהתירו מכירת קרקע למוסלמים בשנת שמיטה וקבע שאין בכך עברה על האיסור "לא תחנם". הרב הרצוג אימץ עמדה זו בנוגע למעמד הנוכרים בכלל והרחיב אותה גם בנוגע לנוצרים. שניהם התמודדו עם עמדת הרמב"ם שאין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, על ידי אימוץ דעתו החולקת של הראב"ד ופרשנותו של ה"כסף משנה". ואולם הרב רבינוביץ, מחשובי פרשני הרמב"ם בדורנו, דייק שאמנם בימינו "אין מקבלין גר תושב", אך דינו נוהג אף בזמן הזה. לכן המקיים שבע מצוות בני נח בימינו לא נאמר בעניינו איסור "לא תחנם", ויש מצווה להחיותו ומותר לו לשבת בארץ. יתר על כן, המוסלמים והנוצרים שכבר יושבים בארץ דינם כגרים תושבים, ומלכתחילה יש לחלל את השבת כדי להצילם.

רבנים אחרים לא הסתפקו בהלכות גר תושב ופנו לדרכים אחרות. הרב ישראלי סבר כי ההלכה יצרה מראש שני דפוסי התייחסות נבדלים כלפי נוכרים, המותאמים למידת עוצמתו של השלטון היהודי בארץ ישראל. התביעה המחמירה לאפשר רק ישיבת נוכרים העומדים בקריטריונים המלאים של גר תושב מותנית ביכולתה של מדינת ישראל לאכוף את האיסור "לא ישבו בארצך". איסור זה מוטל לדעתו על רשויות המדינה בלבד ולא על כל יחיד ויחיד מישראל. המצב הבין-לאומי השורר בימינו אינו מאפשר לשום מדינה לגרש נוכרים משטחה בלי שיציבותה השלטונית והכלכלית תתערער, ולכן בימינו הדרך ההלכתית להגדיר את היחס לנוכרים במדינת ישראל נקבעת על ידי איסור "לא תחנם", המתייחס למצב שבו אין "ידה של המדינה תקיפה". לדעתו, איסור זה מתייחס רק לעובדי עבודה זרה ואינו חל על מוסלמים ונוצרים, לפי הדעה המבחינה ביניהם ובין עובדי אלילים. לכן גם שאר איסורי המשנה הנובעים מאיסור כללי זה מותרים בעניינם: מותר לרחם עליהם ולהצילם, למכור להם קרקע, לרפאותם ולספר בשבחם וברור שאין לפגוע בהם או בממונם.

אף שהרב הרצוג אימץ את העמדה הרואה במוסלמים ובנוצרים גרים תושבים, הוא חתר להרחיב גישה זו ולבססה. לדעתו, הגדרת מדינת ישראל מדינה ש"אין ידה תקיפה" מתייחסת לרגע הקמתה ולא למצבה הבין-לאומי בהווה. מאחר שהקמת המדינה הותנתה בהסכמת אומות העולם, הרי כוחה וסמכותה נשענים על רגע מכונן זה. הסכמה זו ניתנה בתנאי שהמדינה תנהג בשוויון מלא כלפי כל אזרחיה היהודים והנוכרים כאחד. מעת שמנהיגי מדינת ישראל הכריעו, כפי שראוי היה שיכריעו, לאשר את הקמתה בתנאים אלו, המדינה מחויבת לתנאי זה ואינה רשאית להפר אותו. במצב זה איסורי ההלכה בעניין הנוכרים אינן תקפים, ואפשר להחיל את כל התביעות הדמוקרטיות לשוויון בין כל אזרחי המדינה, ואפילו בנוגע לעובדי עבודה זרה. הרב עוזיאל הסכים עם קביעתו של הרב הרצוג בדבר מעמדה הייחודי של המדינה כיסוד לשוויון נוכרים, אבל הוסיף שלדעתו אין כלל צורך להזכיר בשיח ההלכתי את הלכות גר ותושב לכל פרטיהן, שכן דברים אלה עלולים לעורר איבה בעצם כתיבתם.

באופן דומה ראה הרב יהודה עמיטל במגילת העצמאות בסיס הלכתי לקביעת היחס לנוכרים במדינת ישראל, אך הוא התבסס על פסיקת הרמב"ם שאסור להפר ברית שנכרתה עם נוכרים מחשש חילול השם. לכן ההצהרה שהמדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" בעלת מעמד הלכתי מחייב.

הרב אונטרמן מצא את יסודותיהן של הנורמות הבין-לאומיות ב"דרכי נועם" המאפיינות את דרכיה של התורה ובתקנות שתוקנו "מפני דרכי שלום" ביחסים בין יהודים לגויים. לפי דעתו תקנות אלו לא נקבעו מסיבות תועלתניות, אלא מתוך הכרה שהשלום בין בני האדם מוצב כתכליתה הכללית של התורה. הוא נסמך על דברי הרמב"ם, שהציב את נתיבות השלום של התורה כבסיס לתקנות חז"ל. לכן לדעתו חילול שבת לשם הצלת נוכרי לא נובע מסיבות תועלתניות, אלא מערך השלום. ברוח זו טרח הרב נפתלי בר-אילן להביא ראיות רבות לכך שהנימוק "מפני דרכי שלום" מאפשר אי-שוויון בין ישראל לגוי רק במקום שבו הנוכרים מקבלים אותו בהבנה ובהסכמה. בעבר נבעו הבנה והסכמה אלו מכך שאי-שוויון שרר גם ביחסם של הגויים כלפי היהודים במדינות רבות. אבל בימינו המדינות הדמוקרטיות נוהגות בשוויון כלפי כל אזרחיהן ואי-שוויון אינו מתקבל בהבנה. לכן יש לתקן תקנות הלכתיות שוויוניות התואמות את הנורמות הבין-לאומיות בזמננו.

הרב ח"ד הלוי הציב גישה הלכתית רדיקלית יותר. לפי דעתו דרושה התחדשות הלכתית עקרונית בתחום זה מכיוון שהתפתחותן של הנורמות האנושיות בקרב אומות העולם מחייבת עדכון מקיף של היחס לנוכרים. כל ההלכות שנאמרו בעבר התייחסו לגויים שאמונתם האלילית השפיעה על התנהגותם הלא-מוסרית, ולכן הלכות אלו אינן נוגעות בגויי זמננו, האוחזים בעמדות דתיות מוסריות. בעניין זה ממשיך הרב ח"ד הלוי את דרכו של רבי מנחם המאירי, והוא מרבה להזכירו כבסיס לדבריו. לכן לדעתו כיום צריך להשתית את היחסים בין היהודים לנוכרים על המוסר האנושי, המבוטא אל נכון במגילת העצמאות.

כמעט כל הגישות הפנימו את הנורמות הבין-לאומיות התובעות שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה ומצאו עיגון הלכתי לנורמות אלו. בהלכה נתקבעה הגישה הרואה בנוכרים במדינה אזרחים שווי זכויות. עם זאת, אין קביעה זו באה לשלול את זכותה ואת חובתה של המדינה למצוא דרכים לשמר את זהותה הלאומית במסגרת נורמות אלו.

אליעזר חדד הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה לתנ"ך ומחשבת ישראל במכללת ליפשיץ ומכללת הרצוג.