המבנה הפוליטי של הרשויות המקומיות החרדיות והשפעתו על התנהלותן
לרשויות המקומיות החרדיות מבנה פוליטי ייחודי המושתת על חלוקת החברה החרדית לשלוש קבוצות ועל שליטת הממסד החרדי הארצי בפוליטיקה המקומית. בעשור האחרון ניתן לזהות היחלשות מסוימת באחיזת הממסד החרדי בפוליטיקה המקומית, המתבטאת בעלייה במידת התחרותיות בבחירות ובצמיחתה של אופוזיציה ברשויות החרדיות. התהליכים מבטאים מגמות של אינדיבידואליזם בחברה החרדית, הדורשות מהרשויות החרדיות להתחשב בצורכי הפרט ולא רק בצורכי הקהילות.
Photo by Yaakov Naumi/FLASH90
משנות התשעים החלה להיווצר במדינת ישראל תופעה חדשה: רשויות מקומיות שבהן כל התושבים או רובם המובהק הם חרדים, ובקצרה: רשויות חרדיות. ישנן רשויות שהוקמו מלכתחילה עבור הציבור החרדי, בעוד אחרות עברו בהדרגה תהליך התחרדות. בישראל קיימות כיום שבע רשויות חרדיות שמספר התושבים הכולל בהן עומד על 430,000 איש, המהווים למעלה משליש מאוכלוסיית הציבור החרדי בישראל. הרשויות החרדיות כוללות ארבע עיריות – בני ברק, מודיעין עילית, ביתר עילית ואלעד; ושלוש מועצות מקומיות – רכסים, קרית יערים ועמנואל (ראו פירוט בלוח 1).גם בבית שמש יש כיום רוב חרדי: 71% מתושבי העיר הם חרדים. עם זאת, בקרב הציבור המבוגר שיעור החרדים נמוך יותר, ובפועל מדובר בעיר מעורבת, ואף שכיהן בה בעבר ראש עיר חרדי, בבחירות 2018 נבחרה עליזה בלוך, שאינה חרדית, לתפקיד ראשת הרשות. ראש הרשות ברשויות אלו הוא כמובן חרדי וחברי המועצה בהן — כולם או רובם — חרדים. נוצר אפוא מצב שבו ציבור בעל תודעה של מיעוט, שמתנהל ברמה הארצית כמיעוט, מקבל לידיו ברמה המוניציפלית סמכויות של רוב.
לוח 1. הרשויות החרדיות בישראל, לפי מספר תושבים ומספר תושבים חרדים, 2021
מקור: עיבודי המחבר לנתוני מרכז הנתונים והידע על שם וואהל של המכון החרדי למחקרי מדיניות
באופן מפתיע, המחקר האקדמי עסק רבות בניתוח הפוליטיקה והמפלגות החרדיות במישור הארצי, ובניתוח הרשויות המקומיות הערביות והמבנה הפוליטי שלהן, אך דווקא הרשויות המקומיות החרדיות נזנחו כמעט לחלוטין. במאמר זה אשרטט בקצרה את המגמות המרכזיות בפוליטיקה המקומית ברשויות החרדיות ואעמוד על המאפיינים המרכזיים של הבחירות לרשויות המקומיות החרדיות וההשפעה של המבנה הפוליטי על התנהלת הרשויות, מתוך התמקדות בשינויים שחלו בהן בשנים האחרונות.המאמר מבוסס ברובו על ניתוחים שמופיעים בחלקו הראשון של ספרי על הרשויות החרדיות. ראו אריאל פינקלשטיין, חרדים לעירם, פוליטיקה ומינהל ברשויות המקומיות החרדיות, ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2022.
החברה החרדית מורכבת ממגוון רחב של זרמים ותתי-זרמים, שלכל אחד מהם מאפיינים אידיאולוגיים ייחודיים וכפיפות לסמכויות רבניות ותורניות משלו. ועם זאת, בהיבט הפוליטי-ציבורי ניתן להצביע על שלושה זרמים עיקריים המרכיבים את החברה החרדית: החסידים, הליטאים והספרדים. כל אחד מהזרמים הללו מיוצג בכנסת וברשויות המקומיות על ידי שלוש מפלגות/סיעות סקטוריאליות. מפלגת יהדות התורה, הכוללת בתוכה שתי סיעות נפרדות: "אגודת ישראל" המייצגת את הציבור החרדי החסידי ו"דגל התורה" המייצגת את הציבור החרדי הליטאי. בנוסף, מפלגת "ש"ס" מייצגת את הציבור החרדי הספרדי.
אחד העקרונות המרכזיים המגדירים את החברה החרדית בישראל הוא התפיסה שיש לפעול בכל תחום על פי הוראתם של גדולי ישראל, עיקרון המכונה בשם "דעת תורה". עיקרון זה תקף גם בנוגע להצבעה בבחירות הארציות והמקומיות, ובמובנים רבים ההצבעה בבחירות הפכה לאחד המגדירים המשמעותיים של הכפיפות ל"דעת תורה". עם זאת, הרבנים אינם פועלים בנושא זה באופן ישיר מול הציבור, אלא באמצעות אנשי ה"חצר" שלהם ובאמצעות חברי המפלגות החרדיות, שעל פי התפיסה החרדית נדרשים לסור למרותם של גדולי ישראל.
היקף הקשרים והזיקות בין הרשימות המקומיות ובין המפלגות הארציות בציבור החרדי הוא ייחודי לעומת התנהלות הרשימות המקומיות בציבור הלא-חרדי. בעבר נוהלו הרשימות המקומיות בכל הסקטורים במדינה מתוך זיקה לממסד המפלגתי הארצי, אך עם השנים נחלשה מאוד מגמה זו: בשנת 1955 היו 97.4% מחברי המועצה ברשויות המקומיות מרשימות המזוהות עם מפלגות ארציות, בשנת 1998 שיעור זה עמד על 56%, ובשנת 2018 רק 34% נמנו עם רשימות המזוהות עם מפלגות ארציות.הנתונים מבוססים על אברהם בריכטה, "הדומיננטיות של הרשימות העצמאיות בשלטון המקומי בישראל", מדינה וחברה 5 (1) (2005), עמ' 977–984; אריאל פינקלשטיין, אסף הימן, ויחיאל נועם, רשימות הבת - כוחן של המפלגות הארציות בשלטון המקומי: סקירת נתונים, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024. בשלטון המקומי החרדי, לעומת זאת, גם כיום כמעט כל חברי המועצה התמודדו מטעם רשימות המזוהות עם המפלגות הארציות, ובפרט המפלגות החרדיות.
הייחודיות של הפוליטיקה המקומית החרדית אינה מתבטאת רק בשיעור הגבוה של חברי מועצה ורשימות מקומיות המזוהים עם המפלגות הארציות, אלא היא באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בקשר הגורדי וההיררכי שבין הממסד המפלגתי הארצי ובין חברי המועצה. ברשימות מקומיות אחרות המזוהות עם מפלגות ארציות – כדוגמת הליכוד והעבודה – הממסד המקומי מתנהל בדרך כלל באופן עצמאי יחסית, ובמרבית המקרים מתמודדי הרשימות אף נבחרים על ידי הפעילים המקומיים או בשיתוף פעולה ברור איתם. לעומת זאת, הרשימות המקומיות החרדיות הן למעשה ידן הארוכה של המפלגות הארציות. ככלל, הממסד הארצי של שלוש המפלגות החרדיות הגדולות הוא הממנה את המתמודדים ברשימות המקומיות ולעיתים אף מנחית אותם מבחוץ, תופעה שזכתה לכינוי "הצנחה". דוגמה בולטת לכך היא דמותו של יצחק פינדרוס: בשנים 2007-1995 כיהן פינדרוס כראש "דגל התורה" (הליטאים) בביתר עילית ואף עמד בראשות העיר. לאחר שהפסיד בבחירות "נשלח" על ידי הממסד להתמודד מטעם הסיעה בירושלים, שם שימש בתפקיד סגן ראש העיר במשך עשור. לקראת בחירות 2018 עבר להתמודד על תפקיד ראש עיריית אלעד, ולאחר שהתמודדותו לא צלחה שובץ ברשימת "יהדות התורה" לכנסת, והוא מכהן כיום כחבר כנסת.
לקראת כל מערכת בחירות לרשויות המקומיות נציגי המפלגות הארציות מנהלים ביניהם משא ומתן על חלוקת התפקידים והסמכויות ברשויות השונות. המשא ומתן ייחודי בכך שהוא כולל כמה רשויות מקומיות באותם הסכמים, כך שמפלגה אחת תקבל את ראשות המועצה או את הסגנות ברשות מקומית אחת, ובתמורה מפלגה אחרת תקבל את ראשות המועצה ברשות מקומית אחרת. לעיתים המפלגות החרדיות מתמודדות ברשימה אחת המשותפת לכלל הזרמים, ולעיתים ההתמודדות היא ברשימות נפרדות מתוך שיתוף פעולה.
הנושא הטעון ביותר במשא ומתן בין המפלגות החרדיות הוא כמובן תפקיד ראש הרשות, המבטא את השליטה העיקרית ברשות המקומית. ניתן לזהות שלושה מודלים של שיתופי פעולה בין המפלגות החרדיות בנושא זה, המבוססים בעיקר על התפלגות התושבים בין שלושת הזרמים בחברה החרדית (תרשים 1).
תרשים 1. התפלגות התושבים החרדים בין שלושת הזרמים בחברה החרדית, לפי רשות, 2021
מקור: עיבודי המחבר לנתוני מרכז הנתונים והידע על שם וואהל של המכון החרדי למחקרי מדיניות.
ברשויות שבהן יש רוב דומיננטי לאחת משלוש הקבוצות החרדיות – כמו במודיעין עילית ובקרית יערים – מתמנה באופן קבוע ראש רשות המזוהה עם קבוצת הרוב; ברשויות שבהן יש שתי קבוצות דומיננטיות המתחלקות שווה בשווה בקירוב – כמו בבני ברק וברכסים – מונהגת רוטציה, כך שכל אחת משתי הקבוצות מקבלת את ראשות העיר לתקופה של חמש שנים;הרוטציה בבני ברק מונהגת בין הליטאים לחסידים, אף ששיעורם של החסידים קרוב לזה של הספרדים. הסיבות לכך נטועות ככל הנראה בנסיבות היסטוריות, העובדה שבעבר הציבור החרדי הספרדי היה קטן יותר, ולמעמדו הנמוך יותר של הציבור הספרדי בהיררכיה החרדית. בשאר הרשויות אין רוב דומיננטי לאחת משלוש הקבוצות, ולכן נפתחים ונערכים בהן דיונים בכל בחירות מחדש, מתוך מאמץ רב להגיע למועמד מוסכם. הדבר לא תמיד צולח, כפי שאירע בבחירות לעיריית אלעד בשנים 2013 ו-2018 ובבחירות לעיריית ביתר עילית בשנים 2001 ו-2007, ובמקרים אלה התנהלו מערכות בחירות יצריות וקשות במיוחד שהביאו לא פעם לקרעים ולשסעים בתוך החברה החרדית.
ככלל, התפיסה ההסכמית מביאה לכך שמידת התחרותיות בבחירות לרשויות החרדיות נמוכה מאוד בהשוואה לשאר הרשויות, כפי שמתבטא במדדים שונים של תחרותיות דוגמת מספר המועמדים הנמוך בהשוואה לשאר הרשויות (תרשים 2), והעובדה שבארבע מערכות הבחירות האחרונות לא התקיים באף רשות חרדית סיבוב שני,סיבוב שני בבחירות בשלטון המקומי מתרחש כאשר שום מועמד לא מצליח לזכות ביותר מ-40% מהקולות הכשרים בסיבוב הראשון. לעומת 12% ברשויות יהודיות ו-33.5% ברשויות ערביות.להרחבה על נושא זה ראו איתמר יקיר, אריאל פינקלשטיין ויחיאל נועם, "תחרות פוליטית בבחירות לרשויות המקומיות", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024.
תרשים 2. מספר המועמדים הממוצע לתפקיד ראש הרשות, בחירות 2018-2003, לפי סוג רשות (דמוגרפית)
מקור: איתמר יקיר, אריאל פינקלשטיין ויחיאל נועם, "תחרות פוליטית בבחירות לרשויות המקומיות", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024.
התפיסה ההסכמית המאפיינת את המפלגות החרדיות אינה מסתכמת בשלב הבחירות אלא מתבטאת גם בהרכבת הקואליציה. ככלל, הגישה הבסיסית היא שכל הרשימות הממסדיות משתתפות בקואליציה העירונית, ומוקמת קואליציה מקיר לקיר ללא אופוזיציה. המעניין הוא שגם במקרים הספורים שבהם מערכת הבחירות כללה מאבקים קשים בין המפלגות, לא נמצא אפילו מקרה אחד שבו לאחר הבחירות אחת הרשימות הממסדיות מצאה את עצמה באופוזיציה ליותר מזמן קצר.
ההתארגנות הקהילתית-סקטוריאלית של הרשימות החרדיות המקומיות מזכירה במבט ראשון את המודל החמולתי הרווח בשלטון המקומי הערבי – דפוסי ההצבעה מבוססים על השיוך המשפחתי-חמולתי, כך שהחמולות הגדולות, או קואליציות של מספר חמולות, הן אלו השולטות ברשות המקומית. בשל כך, בשיח הציבורי בישראל נהוג לא פעם להציג קווי דמיון בין הרשויות הערביות לרשויות החרדיות. למעשה, קיים הבדל תהומי ביניהן: בשלטון המקומי הערבי החמולות המנצחות בדרך כלל אינן משתפות פעולה עם החמולות המפסידות אלא פועלות בשיטת "המנצח לוקח את הכול" ו"זוכות" בכל משאבי הרשות. ברשויות החרדיות, לעומת זאת, שולט כאמור מודל של שיתוף פעולה בין הקהילות כבר בשלב הבחירות, אך גם כאשר מערכת הבחירות היא סוערת, המנצחים נוהגים באדיבות ומשתפים פעולה עם הקהילות המפסידות. במודל שיתוף הפעולה התפיסה הבסיסית היא שיש לחלק את משאבי הרשות באופן שווה בין הקבוצות, כל אחת בהתאם לגודלה היחסי. שיתוף הפעולה הזה אינו מובן מאליו כלל. יוסף שלהב, שחקר את השלטון המקומי החרדי בשלבי התהוותו הראשוניים, הביע בשנת 1997 חשש משמעותי מכך שההתנהלות הקהילתית-סקטוריאלית תביא להעדפה ברורה של קבוצות הרוב ברשויות החרדיות אגב דחיקה של הקבוצות הקטנות, כפי שמתרחש לא פעם ברשויות ערביות.יוסף שלהב, מינהל וממשל בעיר חרדית, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 1997. ואולם ניתן להצביע על שלוש סיבות לכך שדפוס שיתוף הפעולה הוא הדומיננטי ברשויות החרדיות:
- סולידריות. אף שהחברה החרדית מחולקת באופן ברור מאוד לתתי-קבוצות ולקהילות, קיימת סולידריות בסיסית בין הקבוצות הגורמת לכך שמבחינה ערכית הן אינן מעוניינות להכניע לחלוטין זו את זו, גם במקרה שבו הדבר מתאפשר.
- איזון בין הרשויות. כאמור, הפוליטיקה המקומית החרדית מתנהלת באופן ריכוזי-ארצי, בניגוד לפוליטיקה המקומית הערבית שבעיקרה היא חמולתית-מקומית. לאור זאת, גם במקרה שבו אחת הקבוצות מנצחת בבחירות ברשות אחת, ייתכן שברשויות אחרות היא נמצאת במיעוט מול הקבוצות האחרות. במקרה שבו קבוצה אחת מקפחת את הקבוצה השנייה ברשות מסוימת, יש לקבוצה השנייה אפשרות "להגיב" ברשות מקבילה, כפי שאכן קורה לעיתים. כך, מנופי לחץ חיצוניים יוצרים מעין "מאזן אימה" בין הקבוצות והקהילות, שמחייב שיתוף פעולה.
- הזירה הארצית. הציבור החרדי הוא מיעוט במדינת ישראל עם אינטרסים ברורים אל מול חברת הרוב. משכך, בזירה הארצית המפלגות החרדיות פועלות בשיתוף פעולה הדוק, ובפרט הליטאים והחסידים המתמודדים באותה המפלגה לכנסת; התמודדות נפרדת עלולה להביא לכך שאחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה. הצורך המתמיד לשתף פעולה בזירה הארצית מביא גם הוא ליצירת גבולות גזרה ברורים המונעים הכרעה מוחלטת של אחת הקבוצות בזירה המקומית. אומנם גם המיעוט הערבי פועל לעיתים בשיתוף פעולה בזירה הארצית, אך בין המפלגות שלו בזירה הארצית יש חלוקה על בסיס אידיאולוגי-ערכי ולא על בסיס קהילתי-משפחתי, ולכן לא נוצר מצב שפגיעה של אחת החמולות בחברתה תוביל לקרע עמוק בזירה הארצית.
למבנה הפוליטי של הרשויות החרדיות יש אומנם יתרונות הגלומים בכך שקהילות מגזריות מצליחות ליצור שיתוף פעולה ביניהן, אך יש לו גם כמה חסרונות בולטים:
העדפת הקהילה על הפרט. התנהלות הרשויות החרדיות מוכוונת קהילות, ולכן היא שמה דגש על היבטים הנוגעים לארגון של התושבים כקהילות דוגמת הקצאות לבתי כנסת ומוסדות חינוך, ופחות על היבטים הנוגעים למפגש של כל תושב יחיד מול הרשות המקומית. גם במקרים של התנגשות אינטרסים בין הקהילה לפרט או אפילו לקבוצה של פרטים שאינה מאוגדת כקהילה, הקהילות הן בעדיפות של הרשות.
חוסר באסטרטגיה ובמדיניות רוחב. במקרים רבים ההתייחסות הפוליטית החרדית למשאבי הרשות היא כאל עוגה שיש לחלק בין הקהילות, ובשל כך חסר מבט אסטרטגי רוחבי שרואה את טובת כלל הציבור. חברי המועצה נוטים להתמקד בסיוע לקהילה שלהם וממעטים לעסוק בסוגיות כלליות הנוגעת לרווחת כלל תושבי העיר, מכיוון שלקהילות מבט מצומצם בדרך כלל העוסק בצרכים השוטפים שלהן.
היעדר אופוזיציה. כאמור, שיתוף הפעולה בין המפלגות מביא לכך שבמקרים רבים אין אופוזיציה במועצת הרשות. במשטר דמוקרטי, לרבות ברשויות המקומיות, לאופוזיציה תפקיד חשוב ביותר בפיקוח על השלטון המכהן ובהצבת אלטרנטיבה עקרונית, וכן בחשיפת מקרים של מינהל לא תקין ושחיתות בעבודת השלטון. היעדרה של אופוזיציה, או קיומה של אופוזיציה חלשה מאוד, פוגע באופן מהותי במידת הפיקוח על עבודת הרשות המקומית.
בעשור האחרון ניתן לזהות תהליכי שינוי בפוליטיקה המקומית החרדית שיוצרים סדקים במודל שתואר לעיל, ונראה שחלקם אף מתעצמים בבחירות הנוכחיות:
רשימות עצמאיות לא ממסדיות. בכל הרשויות החרדיות, חוץ מברכסים, בבחירות 2013 או בחירות 2018 התמודדו רשימות ומועמדים עצמאים ללא תמיכה רבנית, תופעה שכמעט לא התרחשה בעבר. בבני ברק ובביתר עילית הצליחו הרשימות העצמאיות לזכות בנציגות במועצה (בביתר עילית הם קיבלו שלושה מנדטים ב־2013 ושניים ב־2018); באלעד ובמודיעין עילית הן היו קרובות מאוד וכשלו רק בשל פיצולים פנימיים; ובקרית יערים קיבלה הרשימה העצמאית 35% מהקולות ב-2013, ובבחירות שנערכו ב-2019 קיבל מועמד עצמאי לראשות המועצה 40% מהקולות וכמעט הצליח לנצח את המועמד הממסדי. גם בבחירות הקרובות ניתן לזהות את המשך המגמה של התמודדות רשימות עצמאיות בעיקר בערים החרדיות הגדולות. רוב הרשימות העצמאיות מתמקדות בצורך לשפר עניינים מקומיים מזווית אזרחית מתוך תשומת לב לתושבים יחידים ולא רק לעסקנים ולקהילות. לכן שלא כמו הרשימות הממסדיות, הרשימות הללו מורכבות בדרך כלל מנציגים של קהילות שונות — ספרדים ואשכנזים, ליטאים וחסידים, והן מערערות על מודל הפוליטיקה המגזרית הנהוג בחברה החרדית.
רשימות ממסדיות אלטרנטיביות. שינוי נוסף נוצר בשל פילוגים פנימיים שהתרחשו בחברה החרדית בעשור האחרון, ובפרט פיצולה של קהילת הפלג הירושלמי מהחברה הליטאית. הפלג הירושלמי החל להריץ רשימות מועמדים מטעמו תחת השם "בני תורה" החל מהבחירות המקומיות בשנת 2013, ובבחירות 2018 הוא הצליח לזכות במושבים במועצה בארבע רשויות. גם בבחירות הקרובות עתידות להתמודד רשימות מטעם הפלג הירושלמי בארבע הערים החרדיות הגדולות וכן בירושלים ובבית שמש. הפלג הירושלמי מודר מהזרם המרכזי של החרדיות ומצוי איתו במאבק, ולכן הוא נאלץ לפעול בדרך כלל מהאופוזיציה. במציאות זו החלו נציגיו לקדם במקרים רבים נושאים אזרחיים כמו איכות השירות לתושב, ולקבול על התנהלות מגזרית לא מקצועית של הרשויות החרדיות. בבחירות 2018 התמודדו בכמה רשויות, ובראשן בני ברק, גם רשימות ספרדיות המזוהות עם הרב מאיר מאזוז ומפלגת "יחד" בראשותו של אלי ישי, שהתחרו במפלגת ש"ס, אך מאז התפרקה למעשה מפלגת "יחד", ובבחירות הקרובות היא לא תהיה פעילה בזירה המקומית.
שינויים פנים-ממסדיים. גם בתוך המערכת הממסדית עצמה אפשר לזהות בשנים האחרונות התארגנויות כנגד המודל הממסדי הנהוג. בבחירות 2018 היו כמה מוקדים של מחאות מקומיות כלפי מפלגות ש"הצניחו" מועמד חיצוני לעיר ללא התייעצות עם הציבור וההנהגה המקומיים. מחאות אלה משקפות דרישה של הציבור החרדי המשתייך לממסד לשיתופו בבחירת המועמדים המקומיים, ולכל הפחות דרישה שהמנהיגות הארצית תבחר מנהיגים מקומיים. על רקע המחאות הללו ניתן להבין מדוע בבחירות הנוכחיות תופעה "הצנחת" המועמדים מבחוץ כמעט נעלמה לחלוטין. בכמה רשויות ספורות אף מתנהלים בטרם הבחירות, בגיבוי הממסד הארצי, הליכים דמויי פריימריז (שאף נקראים בשם זה), שבמסגרתם נציגים מקומיים של הקהילה בוחרים את מועמדם לרשימה המקומית. סיעת "שלומי אמונים", המאגדת בתוכה קבוצה של חסידויות בינוניות וקטנות ובראשה עומד השר מאיר פרוש, ערכה לראשונה לקראת הבחירות הקרובות פריימריז לנציגות הסיעה בירושלים.
כל אחד משלושת התהליכים שתוארו – רשימות עצמאיות, רשימות אלטרנטיביות ושינויים פנים-ממסדיים – יכול להיתפס שולי יחסית, מעין "רעש רקע", שכן בסופו של דבר אי־אפשר להתעלם מכך שהממסד החרדי עדיין שולט בעוצמה ברשויות החרדיות. ואולם מבט רוחבי חושף שינוי לא מבוטל: בשנים 2008-2007 נקבעו מועדי בחירות בכל הרשויות החרדיות, אך בשלוש רשויות, ובהן שתי הרשויות החרדיות הגדולות ביותר (בני ברק ומודיעין עילית), לא התקיימו בחירות כיוון שהוגשה רק רשימה אחת המשותפת לכלל המפלגות הממסדיות, והיה מועמד אחד בלבד לתפקיד ראש הרשות. גם ברשויות החרדיות האחרות, מלבד בביתר עילית, היו הסכמות ברורות בין הרשימות החרדיות ולא היה אתגור של ממש מצד קבוצות לא ממסדיות. לכן לאחר הבחירות לא פעלה אופוזיציה חרדית באף לא אחת מהרשויות החרדיות. עשור לאחר מכן, בבחירות 2018, התמונה השתנתה לחלוטין. בכל הרשויות החרדיות המקומיות חוץ מאשר ברכסים נערכו בחירות, בכולן התמודדו רשימות עצמאיות, ובכל ארבע הרשויות החרדיות הגדולות פועלת כיום אופוזיציה חרדית, שברוב המקרים היא אף לוחמנית למדי. מוקדם כמובן לדעת מה יהיו תוצאות הבחירות הקרובות, אך כבר כעת ניתן לציין שלא תהיה שום רשות חרדית שלא ייערכו בה בחירות.
לוח 2. השוואה בין בחירות 2008 לבחירות 2018 ברשויות החרדיות
* בחירות 2008 – מערכת הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2008 והבחירות בקרית יערים ובביתר עילית בשנת 2007.
** בחירות 2018 – מערכת הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2018 והבחירות בקרית יערים בינואר 2019.
הדפוסים הפוליטיים הללו משקפים שינוי בדרישות של התושב החרדי, או לפחות של חלק מהתושבים, מהרשות המקומית, וציפייה שהיא תפעל גם לטובת הפרטים ולא רק לטובת קהילות. לא מדובר בשינוי מגמה של 180 מעלות אלא בתזוזה חלקית שיוצרת איזון מחודש בין דפוס ההתנהלות המגזרי ובין היחס של הרשויות החרדיות לתושב היחיד ולרמת השירות שהוא מקבל. במובן החברתי נראה שהתהליכים הללו משקפים יותר שינוי חברתי-ערכי שבמסגרתו ישנה התחזקות מגמות של אינדיווידואליזם בחברה החרדית מאשר שינוי אידיאולוגי-רעיוני. המגמות הללו רחוקות מלאיים על המבנה הקהילתי של החברה החרדית, וברובן הן לא מנסות כלל לערער עליו, אלא הן מבקשות ליצור מערכת איזונים מחודשת בין המקום הניתן לקהילה למקום הניתן לפרט, בוודאי בהיבט המקומי.
השינויים בדרישות של התושבים לא באים לידי ביטוי רק בדפוסי ההצבעה אלא גם בפניות לגורמים חיצוניים נגד הרשויות. פניות כאלו זוכות במקרים רבים בחברה החרדית ליחס שלילי, ללא קשר לתוכן הפנייה, משום שהן נתפסות כפגיעה בלויאליות החברתית החרדית.אדם שבוחר לפנות לגורם חיצוני אף מתויג לעיתים כ"מוסר" ("מוייסר" בהגייה האשכנזית המקובלת אצל החרדים), מונח הלכתי שמציין אדם שגורם למסירת גוף הזולת או רכושו לגורם בעל כוח. לאורך ההיסטוריה שימש הביטוי בעיקר בהקשר של "מסירה" של פרט יהודי לשלטון לא יהודי. למרות זאת, בשנים האחרונות ניתן לראות עלייה משמעותית בהיקף העמותות והאנשים הפרטיים המתלוננים נגד רשויות חרדיות לגורמים ארציים, ובהם מבקר המדינה, גורמי תכנון ארציים ולא פעם אף בעתירות לבתי משפט נגד החלטות ומדיניות הרשויות. הפניות הללו "מחשקות" לא פעם את הרשויות ומקשות על התנהלות מגזרית לא עניינית שאינה מתחשבת בפרט.
עוד בטרם נערכו הבחירות המקומיות של 2024 ניתן להצביע על שינוי משמעותי נוסף שמתרחש בזירה המקומית החרדית בבחירות אלו ומשקף את התעצמות המגמות שעליהן הצבעתי. לעיל נטען כי הממסדים השונים המרכיבים את המגזר החרדי מנהלים ביניהם משא ומתן בטרם הבחירות בשאיפה להגיע למועמד מוסכם. בעבר, כמעט בכל הרשויות הצליחו להגיע למועמד המוסכם על כל הקבוצות הממסדיות, אך בבחירות הקרובות ניתן לראות תפנית. בבני ברק וברכסים, שבהן במשך עשרות שנים היה מועמד ממסדי אחד מוסכם (על בסיס רוטציה), בבחירות הקרובות מתחרים ביניהם לראשונה שני מועמדים ממסדיים, וגם בביתר עילית, באלעד ובעמנואל ישנו מאבק פנים-ממסדי על הרשות. כך, בעוד מספר המועמדים הממוצע לתפקיד ראש רשות חרדית עמד בארבע מערכות הבחירות הקודמות יחד על 2.16 (ראו תרשים 2 לעיל), בבחירות אלו הוא עומד על 3.14, גבוה מהממוצע בקרב שאר הרשויות היהודיות, שעומד על 2.98. גם בערים מעורבות, כדוגמת בית שמש, צפת ואשדוד, שבעבר החרדים בדרך כלל התנהלו בהן כגוש אחד המביע תמיכה באחד המועמדים, ניתן לזהות בבחירות אלו יותר ממועמד אחד שזוכה לתמיכה חרדית ממסדית.
המאבק הפנים-ממסדי מגביר את כוחן של קבוצות קטנות הדורשות שינוי ומחייב גם את הממסד להשתנות. דוגמה טובה לכך היא המהלך המפתיע של הצבת מועמד מטעם ש"ס, לראשונה אי פעם, לתפקיד ראש עיריית בני ברק (השר אוריאל בוסו), בניסיון להציב אלטרנטיבה להגמוניה החרדית-אשכנזית בעיר. השינוי מתבטא לא רק בעצם הצבת המועמדות אלא גם באופי הקמפיין. המפלגות החרדיות הממסדיות נוהגות לנהל קמפיין הפונה לזרם הפנימי שלהן ומבליט את הוראות הרבנים של הזרם בנושא הצבעה לפי "דעת תורה". עם זאת, מאחר שהחרדים הספרדים הם פחות משליש מתושבי בני ברק, בש"ס הבינו שכדי לנצח עליהם לפנות גם לציבור החרדי-אשכנזי. הסלוגן שנבחר לקמפיין הוא "מחזירים את העיר לתושבים", המסמן את הרוח האנטי-ממסדית המבליטה ביקורת רווחת בציבור החרדי נגד ההנהגה הממסדית המנותקת מהתושב היחיד. הקמפיין פונה במפורש לכלל הציבור ("ספרדים, חסידים, ליטאים ותושבים") ומבליט סוגיות של איכות חיים דוגמת מכת העכברים הפוקדת את העיר בני ברק ועומסי תחבורה, ולא השתייכות קהילתית. יש הלועגים למפלגת ש"ס על כך שבמשך שנים שיחקה תפקיד מרכזי בקואליציה העירונית בבני ברק ועתה מריצה קמפיין אנטי-ממסדי מעין זה, ורואים בכך תרגיל בחירות בלבד. ואולם גם אם הדבר נכון, ברור שיש בו כדי ללמד שהממסד החרדי מזהה שינוי בסנטימנט של התושבים ובדרישות שלהם ומבין שעליו לבצע התאמות.רבים סבורים – ואני בהם - שמלכתחילה ש"ס לא התכוונה להותיר את המועמדות של בוסו עד הסוף, וזהו רק אמצעי כדי להגיע להסכמות עם שאר המפלגות החרדיות על תמיכה במועמדים של ש"ס ברשויות אחרות. אחרי השבעה באוקטובר יהיה קשה עוד יותר לנהל קמפיין לוחמני בתקופת בחירות, ולכן אני משער שש"ס תמשוך את המועמדות של בוסו. ועם זאת, לדעתי אין בכך כדי להפחית מחשיבותו של הקמפיין עצמו וממה שניתן ללמוד ממנו על התמורות בפוליטיקה החרדית המקומית.