תחרות פוליטית בבחירות לרשויות המקומיות: סקירת נתונים

מידת התחרותיות בבחירות מתבטאת במספר המועמדים לתפקיד ראש הרשות, מידת הפער בין המועמד המנצח למועמדים אחרים ושיעור הבחירות שהגיעו לסיבוב שני. בכל הפרמטרים הללו מידת התחרותיות ברשויות הערביות גבוהה בהרבה מאשר ברשויות היהודיות. מנגד, רשויות שבולטות במידת תחרותיות נמוכה במיוחד הן מועצות אזוריות ורשויות חרדיות.

המתמודדים לראשות עיריית ירושלים לקראת בחירות 2018 מימין לשמאל: זאב אלקין, משה ליאון, עופר ברקוביץ' ויוסי דייטש | Photo by Yonatan Sindel/Flash90

תודתנו נתונה לאסף הימן ויובל יעקוב ברטוב שסייעו בארגון מקורות המידע ובאיסופם.

א. רקע: מהי תחרות פוליטית ומדוע היא חשובה?

תחרות פוליטית היא אחד מסימני ההיכר הבסיסיים ביותר של משטר דמוקרטי. לאורך זמן, תחרות היא למעשה גם תנאי הכרחי להגדרתו של משטר כדמוקרטי. בתור שכזו, תחרות מהווה מאפיין עיקרי של הדמוקרטיה גם לפי הגישות המינימליסטיות ביותר, הרואות את עיקרה של השיטה הדמוקרטית במימוש העקרון של שלטון הרוב, כלומר, כתחרות על קולות במסגרת בחירות חופשיות שבסופן מקבלים המנצחים את השלטון.

תחרות במובן זה של מאפיין דמוקרטי מתבססת על הדרישה שבפני הבוחרים יעמדו כמה חלופות. אם במסגרת הבחירות במדינה או ברשות כלשהי מתמודדים, לאורך זמן, רק מועמד אחד או רק מפלגה אחת הרי שתחרות, על-פי הגדרה, אינה יכולה להתקיים. הגדרות רחבות יותר של תחרות דורשות שיהיו כמה חלופות שלטוניות אפקטיביות, כלומר, שיהיה יותר ממועמד אחד או מפלגה אחת שיש להם סיכוי ממשי להיבחר; ושיתקיימו הבדלים מהותיים בין המועמדים (ובין המסרים והמדיניות שהם מציעים).

ללא תחרות בבחירות, נמנעת מן הבוחרים האפשרות להביע את העדפותיהם ולהשתתף בהליך דמוקרטי באופן מהותי באמצעות השפעה על זהות הנבחרים. קיומה של תחרות הוא בעל חשיבות גם בין סבבי הבחירות, שכן, מעיקר מהותו, משטר דמוקרטי אינו יכול להתקיים ללא אופוזיציה הקוראת תגר על השלטון ומבקשת להחליפו באמצעות בחירות. הצבת האיום להחלפת השלטון הקיים בבחירות הבאות (או קודם לכן באמצעות הקדמתן) מעודדת את אימוצה של אחריותיות (accountability) על-ידי השלטון; היא מגדילה את הסיכוי שהשלטון ייענה לדרישות הציבור; והיא מאפשרת לציבור להעניש או לתגמל את השלטון על תפקודו.אסף שפירא וגדעון רהט, "מדד הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית: פיתוח, יישום ותוצאות", בתוך: מיכל שמיר וגדעון רהט (עורכים), הבחירות בישראל 2015, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015, עמ' 162-130; אור טוטנאור, עזר כנגדה: האופוזיציה בכנסת ישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013.

תחרות פוליטית היא בעלת חשיבות גם משום שקיומה מהווה ערובה, או למצער מפתח, להבטחת תחלופה מינימלית של השלטון, כלומר, העברת מושכות השלטון בין יחידים ובין סיעות. תחלופה בתורה עשויה לתרום לריסון השחיתות הפוליטית, שעשויה לצמוח כאשר אותו הגורם אוחז בשלטון במשך זמן רב. תחלופה גם יכולה לתרום – לאורך זמן – להגדלת הייצוגיות, שכן היא מגדילה את הסיכוי שגורמים שונים, המייצגים קואליציות שונות, יאחזו בשלטון.

במובן כללי יותר, מחסור בתחרות פוליטית יכול לשקף חולשה של "הרוח הדמוקרטית", ובפרט, היחלשות של מידת ההתעניינות והתקווה להשפעה מצד האזרחים – אם אלו אינם מתארגנים במסגרות פוליטיות לצורך יצירת חלופות. בנוסף לכך, מחסור בתחרות יכול גם להוביל להיחלשות של המוסדות הדמוקרטיים (מוסדות חברתיים ומוסדות פורמליים), שתפקודם מצריך תרגול במגוון תרחישים ואל מול מגוון אישים; ואת קיומו של ציבור אזרחים מעורב המציב דרישות וציפיות משתנות אל מול השלטון. 

לצד היתרונות הגלומים בקיומה של תחרות, ובמקביל לעובדה שהיא מהווה אינדיקציה לדמוקרטיה חיה, תחרות פוליטית קיצונית עשויה להיות בעלת השפעות שליליות. תחרות פוליטית קיצונית – המתבטאת במספר גבוה במיוחד של מועמדים, ועוד יותר מזה, מתבטאת בציפיות שאינן יכולות לבוא לידי מימוש, מצד גורמים רבים, ליטול חלק בשלטון – עלולה לבוא לידי ביטוי באלימות בין קבוצות ובניסיונות להשפיע באופן לא-חוקי על תוצאות הבחירות. הריסון של תחרות פוליטית קיצונית יכול להיעשות בטכניקות מוסדיות שונות שיש בהן כדי לאלץ זרמים וסיעות קטנות לשתף פעולה במסגרת רשימות מאוחדות; או באופנים אחרים המאפשרים את חלוקת הכוח במערכת לאחר הבחירות.

לבסוף, אף שתחרותיות היא כאמור מאפיין יסודי של הדמוקרטיה קשה לשער, א-פריורית, מהי המידה האופטימלית של תחרותיות. בעוד שבחירות שבהן מתמודד מועמד אחד בלבד הן בחירות ללא כל תחרות, בחירות שבהן מתמודדים חמישה מועמדים אינן עדיפות בהכרח על בחירות שבהן מתמודדים שלושה מועמדים – מבחינת מימוש העקרונות הדמוקרטיים הגלומים בתחרות. בנוסף לכך, מעת לעת, אפשר שיימצא פער גדול מאוד בין המועמד המנצח לבין סגנו (או שאפילו, במסגרת מרוץ מסוים, קבוצה של מועמדים פוטנציאליים יתייאשו מראש ויוותרו על מועמדותם), ותוצאה זו תשקף מידה רבה של שביעות רצון מכהונתו האחרונה, יותר מאשר תהווה סימן לאובדן החיוניות הדמוקרטית. על רקע זה ניתן לומר שהערכת קיומה של תחרות צריכה להיעשות בהתייחס לטווח זמן ארוך דיו ובמקרה של בחירות מקומיות – בהתחשב בכמה שיותר מרוצים.

ב. מדדים של תחרותיות בבחירות לרשויות המקומיות

קיימות מספר דרכים להערכת עוצמת התחרות בבחירות (הישירות) לתפקיד ראש הרשות – בהתבסס על סוגים שונים של מדדי תוצאה. חלק מן המדדים הללו קשורים לשלב ההיערכות לבחירות (למשל, מספר המועמדים בבחירות); וחלקם רלוונטיים לשלבי ההתמודדות עצמהאמיר הורקין, "יורשי המכהנים בבחירות המקומיות בעידן הבחירה הישירה 2009-1978", בתוך: איתי בארי וערן רזין (עורכים), דמוקרטיה מקומית בישראל: ביזור, מקומיות, השתתפות ופוליטיקה מקומית, כרך ב, ירושלים: מחקרי פלורסהיימר, עמ' 230. (כך למשל: פער הקולות בין המתמודדים המובילים, או שיעור הקולות של המועמד המוביל). לאלו ניתן להוסיף סוג שלישי של מדדים, הרלוונטיים להערכת המצב ברשות על פני זמן (למשל, הוותק של מועמד או סיעה בשלטון, ותדירות התחלופה של השלטון על פני זמן). לצד מדדים אלו, קיימים מדדים נוספים המהווים ואריאציות של המדדים הראשיים, למשל קיומו או העדרו של סיבוב שני בבחירות, הנגזר מהפער בין המתמודדים המובילים; והסיכוי שברשות יהיה מועמד יחיד – גרסה קיצונית של מספר מועמדים מועט.

תחילה יש אפוא טעם לתת את הדעת על שלב המועמדויות. כאמור, מדד אחד שמאפשר לבחון את עוצמת התחרות בבחירות הוא כמות האנשים המתמודדים על תפקיד ראש הרשות. תרשים 1 מראה את מספר המועמדים על פני זמן בחמש מערכות – לרבות הבחירות הקרובות שייערכו בשנת 2024. התרשים מראה שלאורך זמן לא חלו שינויים דרמטיים במספר הממוצע של מועמדים לתפקיד ראש הרשות, והוא נע סביב 3.3, בממוצע, לרשות. עם זאת, בקרב רשויות ערביות מספר גבוה באופן ניכר בהשוואה לרשויות היהודיות, ובחלק מן השנים ב-20%-25%. בסקירה מחקרית אחרת הראינו כי גם בנוגע למספר הרשימות ניתן לראות תופעה דומה של מספר גבוה יותר באופן יחסי של רשימות מועמדים ברשויות הערביות.אריאל פינקלשטיין, איתמר יקיר ויחיאל נעם, הפיצול הפוליטי ברשויות המקומיות, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024.

תרשים 2 מראה את המספר הממוצע של מועמדים לתפקיד ראש הרשות בארבעת סבבי הבחירות שהתקיימו בשנים 2003, 2008, 2013 ו-2018, לפי סוג הרשות. כמות המועמדים הממוצעת הגבוהה ביותר בתקופה זו הייתה ברשויות המוסלמיות, וברשויות היהודיות הבינוניות והגדולות. בתחתית הדירוג לעומת זאת נמצאות הרשויות החרדיות, ההתנחלויות והמועצות האזוריות. בתוך-כך יש לציין כי על פני זמן לא חלו שינויים דרמטיים במדד זה. בין השנים 2003 ל-2018 נע מספר המועמדים הממוצע ברשויות הערביות בטווח שבין 3.6 ל-4.4 וברשויות היהודיות בין 3.1 ל-3.3.

תרשים 3 מראה את מספר המועמדים הממוצע, לפי סוג הרשות, על-פי הנתונים שפורסמו לקראת הבחירות שייערכו בשנת 2024. בקווים כלליים, נשמר הסדר בין סוגי הרשויות – למשל, רשויות מוסלמיות במעלה הרשימה ומועצות אזוריות בתחתית הרשימה. יוצאות הדופן הן הרשויות המעורבות והרשויות הבדואיות בדרום שבשנים הקודמות היו מצויות באמצע הדירוג ועתה עלו, לקראת הבחירות של שנת 2024, לחלקו העליון.

תרשים 1: מספר המועמדים הממוצע לתפקיד ראש הרשות

תרשים 2: מספר המועמדים הממוצע במירוץ לתפקיד ראש הרשות בארבעת סבבי הבחירות, 2018-2003

תרשים 3: מספר המועמדים הממוצע במירוץ לתפקיד ראש הרשות, 2024

מספר המועמדים כשלעצמו הוא אינדיקציה חשובה אך חלקית בלבד. שכן, הוא עשוי לשקף, למשל, גם את מידת העניין של תושבי הרשות בפוליטיקה. חשוב מכך, מדד זה אינו תופס את התחרותיות בצורה ישירה והכרחית, שכן ניתן להביא בחשבון מצב שבו מספר גבוה של מועמדים אך רק אחד או שניים מהם זוכים בשיעור משמעותי מקולות הבוחרים. לפיכך, בשלב הבא אנו בוחנים את התחרותיות כפי שהיא משתקפת בשלב ההתמודדות. סימן לתחרותיות חזקה הוא שיעור גבוה של מרוצים שלא הוכרעו באמצעות סיבוב אחד, משום שאיש מן המועמדים לא זכה ב-40% או יותר מן הקולות.

ואמנם, גם מבחינה זו קיים הבדל ניכר בחלוקה לפי לאום (תרשים 4). ברשויות הערביות כשליש ממערכות הבחירות לתפקיד ראש הרשות נדרשו לסיבוב שני, בעוד שברשויות יהודיות רק 12% מהמערכות נזקקו לכך. בחלוקת הרשויות לפי לאום ואשכול, מתברר שמידת התחרות לפי מדד זה בקרב רשויות יהודיות, היא גבוהה יותר ברשויות חזקות-כלכלית בהשוואה לרשויות חלשות-כלכלית. לעומת-זאת, בקרב הרשויות הערביות הקשר הוא הפוך: הרשויות באשכולות החלשים ביותר מבחינה כלכלית הן אלו שבהן עוצמת התחרות היא גבוהה יותר (ראו תרשים 5).

תרשים 4: שיעור המירוצים לתפקיד ראש הרשות שהגיעו לסיבוב שני (%) בארבעת סבבי הבחירות, 2018-2003

תרשים 5: שיעור המירוצים לתפקיד ראש הרשות שהגיעו לסיבוב שני, לפי לאום ואשכול הרשות (%) בארבעת סבבי הבחירות, 2018-2003

בתרשים 6 מוצג שיעור המרוצים לתפקיד ראש הרשות שהגיעו לסיבוב שני לפי לאום הרשות ושנת הבחירות. ככלל, לא ניכרים שינויים דרמטיים במרכיב זה לאורך זמן. התמקדות בשינויים שחלו בין שנת 2013 לשנת 2018 מעלה ששיעור המערכות שהגיעו לסיבוב שני עלה בקרב הרשויות היהודיות פי 1.6; ובקרב הרשויות הערביות שיעור זה נותר דומה מאוד בין שתי מערכות הבחירות האחרונות. בתרשים 7 מוצג שיעור המרוצים שבהם אחד המועמדים זכה ב-70% מהקולות או יותר (כסימן למידה נמוכה של תחרות) – לפי חלוקה דומה. התמונה המתקבלת לפי מדד זה דומה מאוד לתמונה המצטיירת לפי מדד הסיבוב השני. חשוב לציין כי ברשויות הערביות שיעור המרוצים שבהם אחד המועמדים זכה ב-70% מן הקולות או יותר, הוא נמוך ביותר ולא עבר באף אחד מסבבי הבחירות האחרונים את הרמה של 8%.

תרשים 6: שיעור המירוצים לתפקיד ראש הרשות שהגיעו לסיבוב שני

תרשים 7: שיעור המירוצים לתפקיד ראש הרשות שבהם אחד המועמדים זכה ב-70% מן הקולות או יותר

לבסוף, תרשים 8 מראה את שיעור המרוצים שהגיעו לסיבוב שני בחלוקה לסוג הרשות. השיעורים הגבוהים ביותר ניכרים בקרב הרשויות הערביות (להוציא הרשויות הנוצריות) וברשויות היהודיות הבינוניות; והנמוכים ביותר – במועצות האזוריות, ברשויות המעורבות וברשויות החרדיות. הסדר בתרשים זה דומה בקווים כלליים, לסדר המתועד בתרשים 2. כך למשל רשויות מוסלמיות מדורגות בשני המקומות בראש הרשימה, ורשויות חרדיות בתחתית הדירוג. הקשר בין הדברים הוא לכאורה טריוויאלי: ככל שמספר המועמדים גבוה יותר כך הסיכוי שאחד מהם יזכה ביותר מ-40% מהקולות הוא נמוך יותר. עם זאת, המתאם החיובי בין המדדים מלמד גם שמספר המועמדים, ככלל, אינו משקף מועמדים על הנייר, אלא מועמדים שהצליחו לגרוף שיעור קולות משמעותי.

תרשים 8: שיעור המירוצים לתפקיד ראש הרשות שהגיעו לסיבוב שני, לפי סוג הרשות

תוצאה נוספת בעלת חשיבות היא הפער בשיעור הקולות שקיבלו המנצח וסגנו, תוצאה המלמדת עד כמה המירוץ היה צמוד, או, באופן אחר, עד כמה ניצחונו של אחד המועמדים היה בגדר מקרה או קרוב לכך. תרשים 9 מראה את הפער בין המקום הראשון לבין המקום השני, במסגרת הסיבובים הראשונים; ואת הפער בין המנצח למפסיד במסגרת סיבובים שניים – בארבע מערכות הבחירות בחלוקה לפי מגזר הרשות.

במקרים שבהם הוכרעו הבחירות בסיבוב הראשון, הפער בין המנצח לסגנו ברשויות היהודיות גדול פי 1.6 מהפער המקביל בקרב רשויות ערביות (26 מול 16 נקודות אחוז). כלומר, גם במרוצים אלו עוצמת התחרות ברשויות הערביות הייתה רבה יותר. לעומת-זאת, במקרים שבהם נדרש סיבוב שני לצורך הכרעת הבחירות, הפער בין שני סוגי הרשויות נמוך למדי – הן בסיבוב הראשון והן בסיבוב השני.   

תרשים 10 מראה את הפער בשיעור הקולות בין שני המקומות הראשונים בסיבוב הראשון בחלוקה לפי סוג הרשות. באופן עקבי עם ממצאים שהוצגו קודם לכן, הרשויות החרדיות חריגות מבחינת פער גדול מאוד בין המועמדים (כלומר, תחרות מועטה), ומנגד ברשויות הערביות הפער הוא הקטן ביותר. מידת התחרות הנמוכה במועצות החרדיות היא תוצאה ישירה של שיתוף פעולה בין המפלגות החרדיות המתאמצות להגיע למועמד אחד מוסכם המקובל על כלל הזרמים החרדיים.להרחבה על התנהלות זו ברשויות החרדיות ראו: אריאל פינקלשטיין, חרדים לעירם: פוליטיקה ומינהל ברשויות המקומיות החרדיות, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2022, עמ' 44-35.

תרשים 9: פערים בשיעור הקולות בארבעת סבבי הבחירות לתפקיד ראש הרשות, 2018-2003

תרשים 10: הפער בשיעור הקולות בין המקום הראשון לשני במירוץ לתפקיד ראש הרשות בארבעת סבבי הבחירות, 2018-2003 (סיבוב ראשון בלבד)

ג. תחרות בבחירות לראשות במועצות האזוריות

טבלה 1 מציגה השוואה של התוצאות המרכזיות בחלוקה לפי מעמד מוניציפלי. בטבלה זו הנתונים מתייחסים לכלל המועצות האזוריות אל מול כלל העיריות והמועצות המקומיות (בניגוד לתוצאות שהוצגו בתרשימים קודמים שבהן חלק מן הרשויות שויכו לפי מאפיין בולט אחר כמו "התנחלות" או "רשות בדואית"); והתוצאות הן הממוצע בארבע סבבי הבחירות שהתקיימו בין השנים 2018-2003.

התוצאות השונות המוצגות בטבלה ממחישות את העובדה שבארבעת הסבבים הנזכרים, מידת התחרותיות במועצות האזוריות הייתה נמוכה באופן משמעותי בהשוואה למצב המקביל בעיריות ובמועצות המקומיות. בפרט, כמות המועמדים במרוץ לתפקיד ראש הרשות במועצות האזוריות נמוך ב-33% בהשוואה לשאר הרשויות; שיעור המרוצים שהגיעו לסיבוב שני נמוך פי 3; ושיעור המרוצים שבהם המנצח זכה ב-70% או יותר גבוה ביותר מפי 2. תוצאות אלו נותרות בעינן גם כאשר נלקחת בחשבון החלוקה למחוזות גיאוגרפיים.

ניתן לשער שמידת התחרותיות הנמוכה במועצות האזוריות קשורה לשיטת הבחירות והמבנה השלטוני הייחודי שלהן. במועצות אזוריות מועצת הרשות מורכבת מנציגים של היישובים השונים (בהתאם לגודל היישוב) בניגוד לעיריות ומועצות מקומיות שבהן חברי המועצה מייצגים רשימות הנבחרות על בסיס כלל רשותי. בהתאם לכך, במועצות אזוריות לא קיימת אופוזיציה, באופן מובנה, ואפשר שהדבר משפיע על היכולת להציב אלטרנטיבה שלטונית לראש המועצה. הסבר אפשרי אחר לתחרותיות הנמוכה קשור לכך שהמועצות האזוריות בנויות במבנה שלטוני דו-רובדי שבו מתחת למועצה האזורית קיימים ועדים מקומיים יישוביים שהמועצות האזוריות יכולות להאציל להן סמכויות. אפשר שקיומם של ועדים מקומיים בעלי סמכויות שלטוניות מפחית את חשיבות הבחירות למועצה האזוריות בעיני התושבים וגורם לירידה בעוצמת התחרות בבחירות אלו.

טבלה 1: תוצאות מרכזיות של תחרות פוליטית לפי מעמד מוניציפלי של הרשות, ארבעת סבבי הבחירות 2018-2003

ד. מועמד יחיד

המקרה הקיצוני ביותר של היעדר תחרות בבחירות ברשויות המקומיות הוא זה שבו קיים רק מועמד אחד לתפקיד ראש הרשות המקומית. על פי החוק, במועצות אזוריות מועמד יחיד מוכרז כמנצח בבחירות. בעיריות ובמועצות מקומיות המצב מורכב יותר: כאשר ישנו מועמד אחד לתפקיד ראש הרשות ורשימת מועמדים אחת למועצה לא יתקיימו בחירות והמועמד היחיד יוכרז כמנצח, כמו במועצות האזוריות. לעומת זאת, במקרה שבו יש יותר מרשימת מועמדים אחת, כך שמתקיימות בחירות למועצה, יצביעו התושבים בעד או נגד המועמד היחיד לתפקיד ראש הרשות, והוא יוכרז כמנצח אם מספר הקולות בעד היה גבוה יותר ממספר הקולות נגד. במקרה שמספר הקולות נגד גבוה יותר, יבחרו חברי המועצה את ראש הרשות.

במהלך השנים 2022-2000, ב-9% מהבחירות שנערכו היה "מועמד יחיד" (93 מתוך 1,064 מערכות בחירות, לרבות בחירות שלא במועדן). מנתוני תרשים 11 עולה כי התופעה רווחת במיוחד במועצות אזוריות שבהן ב-22% מהמקרים היה רק מועמד יחיד, לעומת 5% בעיריות ומועצות מקומיות. המועצות האזוריות הן ברובן המובהק יהודיות, כך שבניתוח לפי מגזר עולה שברשויות יהודיות התופעה של מועמד יחיד רווחת יותר מאשר ברשויות ערביות (11% לעומת 3%). בסעיף הקודם העלינו מספר השערות לגבי מידת התחרותיות הנמוכה במועצות האזוריות, המבוססות על שיטת הבחירות והמבנה השלטוני הייחודי שלהן ונראה שהשערות אלו רלוונטיות גם לעניין זה.

פרסום שמות המועמדים לקראת בחירות 2024 מאפשר למעשה לבחון עוד לפני הבחירות את היקף התופעה של מועמד יחיד בבחירות הקרובות. עם זאת, נראה שצריך לסייג את הדברים, בשל שתי סיבות: ראשית, לעתים ישנם מועמדים שפורשים בשלב שבין הגשת המועמדות ובין הבחירות עצמן, כך שמספר הרשויות שיש בהן מועמד יחיד יכול לגדול עד הבחירות. שנית, ב-14 רשויות באזור הנגב והצפון, רובן מועצות אזוריות, נדחו הבחירות, כך שייתכן שיהיו שינויים (בארבע מהרשויות הללו היה מועמד יחיד). על כל פנים, תרשים 10 מציג את קו המגמה לאורך השנים, ומראה כי ישנה עלייה הדרגתית בשיעור הרשויות שמתמודד בהן מועמד יחיד: מ-6.9% בבחירות 2003 עד ל-11.5% בבחירות 2024. מדובר בעלייה מ-16 רשויות שהתמודד בהן מועמד יחיד בבחירות 2003, מתוך 231 רשויות שנערכו בהן בחירות, ל-29 רשויות שמתמודד בהן מועמד יחיד בבחירות 2024 מתוך 253 רשויות שעתידות להיערך בהן בחירות. בניכוי הרשויות שבהן נדחו הבחירות מדובר ב-25 רשויות מתוך 239 רשויות (10.5%).

תרשים 11: שיעור הרשויות שהתמודד בהן מועמד יחיד בבחירות, לפי מעמד מוניצפלי, מגזר ודירוג חברתי כלכלי, כלל הבחירות בשנים 2022-2000

תרשים 12: שיעור הרשויות שהתמודד בהן מועמד יחיד בבחירות, לפי מערכת בחירות, 2024-2003

ה. סיכום

בסקירה זו הצגנו סדרה של ממצאים המשקפים את עוצמת התחרות הפוליטית בבחירות לתפקיד ראש הרשות כפי שהשתקפו בארבעת סבבי הבחירות שהתקיימו בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית – בחלוקות שונות. את עוצמת התחרות בדקנו באמצעות בחינת שיעור המרוצים שהגיעו לסיבוב שני, מספר המועמדים לראשות, והפער בשיעור הקולות בין שני המקומות הראשונים, ובין המנצח למפסיד.

בין השנים לא ניכרים שינויים משמעותיים בעוצמת התחרות בבחירות המקומיות. הממצא החשוב ביותר טמון בהבדל שבין סוגי הרשויות. בראש ובראשונה, ניכרת העובדה שהתחרות בבחירות עוצמתית בהרבה ברשויות ערביות בהשוואה לרשויות יהודיות. בנוסף לכך, תחרותיות נמוכה במיוחד ניכרת במועצות אזוריות וברשויות חרדיות.