איכות חיים ורמת חיים

מבוא

המושג איכות חיים (Quality of life) הוא מושג מרכזי בעולם המדיניות, הכלכלה, החברה והרווחה. אחת מהנחות היסוד העיקריות שמאחורי שימוש במושג זה היא שאזרחים פועלים מול גורמים רבים כדי לשפר את איכות החיים שלהם. רמת חיים היא רמת הרווחה הכלכלית של האוכלוסייה, והיא נמדדת על פי כמות הסחורות והשירותים שפרטים וקבוצות יכולים להרשות לעצמם ואיכותם. לעומת זאת, איכות החיים קשורה באוסף משתנים המתארים את רווחתו הכללית של האדם, והיא כוללת גם מרכיבים מופשטים, כגון מידת האושר, רמת החדשנות וחופש כלכלי ופוליטי. חלק מהמרכיבים הכלולים במושג איכות חיים ניתנים למדידה, ואילו אחרים קשים למדידה משום שהם מושפעים מתפיסות סובייקטיביות, משיפוט אישי ומערכים מנחים.להרחבה בעניין איכות חיים בישראל, ראו המסמך שפרסמה קבוצת ראות, "איכות חיים בישראל: מושג", 2007. 

משום כך, ולנוכח קיומן של כמה גישות לבדיקת איכות החיים בישראל ולמדידתה, בחרנו לנקוט גישה מתכללת המביאה בחשבון את ההנחה שמשתנים רבים משפיעים על איכות חייו של הפרט, כגון רווחה כלכלית, ביטחון אישי, מיומנויות אישיות ורווחה חברתית. כדי להעריך את איכות החיים בחברה הערבית בישראל בחרנו להציג שינויים ותמורות של כמה משתנים היכולים לשמש אינדיקטורים ואמות מידה לאיכות החיים. בין המשתנים שבחרנו, הדירוג החברתי־כלכלי של היישובים הערביים, תוחלת העוני, מצב כלכלי ונגישות לשירותים, מצב דיור ותנאי מגורים, שביעות רצון מהמצב הקיים, מידת אמון במוסדות השלטון ומידת הביטחון האישי והפיזי של אזרחים.

עם זאת, בחרנו גם כאן במתודולוגיה השוואתית תלת־ממדית, כפי שמתואר בהמשך, ככל שהדבר התאפשר לנו וככל שהשוואה זו עזרה לנו ללבן את הסוגיות העומדות ביסוד פרק זה. הצגת נתונים "יבשים" מהשנה האחרונה איננה מלמדת דבר על התופעה הנחקרת העומדת ביסוד השנתון לחברה הערבית בישראל. כדי ללמוד על השינויים, התמורות וההתפתחויות בחברה הערבית ולנסות להסביר אותם יש צורך בהשוואה דיאכרונית של נתונים למיניהם על ציר הזמן, וכן בהשוואה סינכרונית, הן לחברה היהודית והן בין קבוצות סוציו־דמוגרפיות בתוך האוכלוסייה הערבית. שילוב כזה חושף את המאפיינים הייחודיים של האוכלוסייה הערבית בישראל.
 

מדד חברתי־כלכלי של יישובים בישראל

הלמ"ס מאפיינת את המצב החברתי־כלכלי של היישובים בישראל באמצעות מדד משולב של תכונות האוכלוסייה ביישוב מסוים, ובהן המקורות הכספיים של התושבים, נתונים מתחום הדיור, רמת התשתיות העירוניות, בעלוּת משקי בית על מוצרים בני קיימא, רמת המינוע של התושבים, רמת החינוך וההשכלה, מאפייני התעסוקה והאבטלה ומאפיינים דמוגרפיים.המדד המעודכן ביותר פורסם באתר הלמ"ס ב־2022, והוא משקף את נתוני שנת 2019. למעשה, הנתונים המופיעים בסעיף זה משווים בין השנים 2015, 2017 ו־2019. המדד מחושב על פי 14 משתנים: (1) הכנסה ממוצעת לנפש (כולל גמלאות); (2) רמת מינוע (שיעור החזקת רכב); (3) אחוז כלי רכב חדשים; (4) אחוז זכאים לתעודת בגרות; (5) אחוז סטודנטים; (6) אחוז דורשי עבודה; (7) אחוז המשֹתכרים עד שכר המינימום; (8) אחוז המשתכרים מעל פעמיים השכר הממוצע במשק; (9) חציון גיל; (10) יחס תלות; (11) אחוז משפחות שיש בהן ארבעה ילדים ויותר; (12) אחוז מקבלי דמי אבטלה; (13) אחוז מקבלי גמלה להבטחת הכנסה; (14) אחוז מקבלי קצבת זִקנה ותוספת השלמת הכנסה. ראו נטליה ציבל ולואיזה בורק, אפיון יחידות גאוגרפיות וסיווגן לפי הרמה החברתית־כלכלית של האוכלוסייה בשנת 2008, פרסום מס' 1530, הלמ"ס, יוני 2013.

הממצאים, הן של הלמ"ס הן של אגודת הגליל,אגודת הגליל היא ארגון מקצועי שמטרתו לשפר את התנאים הבריאותיים והסביבתיים של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל ולקדם את יכולת מיצוי זכויותיה בתחומים אלו באמצעות פיתוח המחקר המדעי, פיתוח טכנולוגי, קידום הבריאות פעילות קהילתית וקידום מדיניות ברמה המוניציפלית והארצית. להרחבה, ראו جمعية الجليل، الفلسطينيّون في إسرائل: المسح الاجتماعي الاقتصادي الخامس 2017, شفاعمرو: 2018 [אגודת הגליל, הפלסטינים אזרחי ישראל: המיפוי החברתי־כלכלי 2017, שפרעם: 2018]. מצביעים על פערים גדולים ברמת החיים בין האוכלוסייה הערבית לבין האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. פרק זה יציג את המדדים שהם האינדיקטורים לאפיון רמת החיים בישראל בכלל, ובקרב האזרחים הערבים בפרט.

היקף העוני באוכלוסייה הערבית גדול מהיקפו באוכלוסייה היהודית בכלל, ובאוכלוסייה הלא־חרדית בפרט, וכך גם והשפעתו על רמת החיים. אומנם מ־2015 ניכרת מגמה של שיפור במצב הכלכלי וירידה בשיעור המשפחות הנמצאות מתחת לקו העוני בחברה הערבית, אבל שיעורים אלו עדיין גבוהים. רמת החיים קשורה קשר הדוק גם למספר הנפשות בבית ולרמת ההכנסות וההוצאות של משק הבית. אחד הגורמים המשפיעים ביותר על רמת ההכנסה הוא מספר המפרנסים בבית. אומנם, כפי שניתן לראות בפרק על התעסוקה והאבטלה, יש עלייה בשיעורי הנשים הערביות המועסקות, אבל שיעור ניכר מהתאים המשפחתיים בחברה הערבית עדיין מבוססים על מפרנס יחיד העובד היקף משרה קטן ובמשלח יד שרמת ההכנסה בו נמוכה. הניתוח בפרק זה מראה בבירור כי אומנם יש שיפור במצבה של האוכלוסייה הערבית, והוא בא לידי ביטוי בשביעות רצון גבוהה יותר מהחיים, מהעבודה וממקום המגורים, אולם הפערים בין שתי האוכלוסיות — הערבית והיהודית — עדיין גדולים.
 

אפיון רשויות מקומיות בישראל לפי מדד חברתי־כלכלי

רוב היישובים הערביים הם קטנים עד בינוניים מבחינה סוציו־דמוגרפית, ומכך נגזר הסטטוס המוניציפלי שלהם.להרחבה, ראו "הרשויות המקומיות בישראל: קובצי נתונים לעיבוד 1999–2021", אתר הלמ"ס. מהתרשים ב/1 עולה כי 80% מהיישובים הערביים הם מועצות מקומיות, 15% הם ערים, ואילו ל־5% מכלל היישובים הערבים אין מעמד מוניציפלי עצמאי של מועצה מקומית, ולכן הם נכללים במועצות אזוריות. מספר היישובים הערביים השייכים למועצות אזוריות גבוה, וכמה מהיישובים האלה שייכים למועצות אזוריות יהודיות בעיקרן. רוב היישובים הערביים נמצאים גם בפריפריה החברתית והגאוגרפית, ומכך נגזרים גם מעמדם החברתי, איתנותם הפיננסית, יציבותם הכלכלית וכוחם הפוליטי.נתונים נוספים על הרשויות המקומיות מתפרסמים ב"קובץ היישובים" באתר הלמ"ס (עודכן בראשית 2023). עם זאת, האוכלוסייה הערבית אינה מתגוררת רק ביישובים ערביים הומוגניים. אזרחים ערבים גרים גם ביישובים יהודיים, ביישובים מעורבים וביישובים מעורבים בהתהוות.ערים מעורבות בהתהוות הן תופעה חדשה שהתפתחה על רקע הגירה של תושבים ערבים ממעמד כלכלי בינוני־גבוה מיישובים ערביים לערים שבהן רוב יהודי מובהק הנמצאות בקרבתם. מדובר בערים שהוקמו לאחר קום המדינה במטרה ליישב עולים חדשים (יהודים). ערים אלו לא הוקמו כערים מעורבות, אך בשל קרבתן ליישובים הערביים הן נהפכו ליעד הגירה של תושבים ערבים מהיישובים שסביבן. כמו כן, כאמור, חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה הערבית מתגוררים ביישובים ערביים הומוגניים הנמצאים בשטחן הריבוני־מוניציפלי של מועצות אזוריות יהודיות (46 יישובים), וחלק אחר מתגוררים ביישובים בלתי מוכרים בנגב (35 יישובים). בלוח א/3 אפשר לראות שרוב היישובים הערביים נמצאים באזור הגליל (מחוז צפון), יישובים רבים באזור הנגב והמשולש, ורק מספר קטן מאוד באזור ירושלים.

תרשים ב/1 סטטוס עירוני של היישובים הערביים, 2022

יש לציין כי הניתוח של המדד החברתי־כלכלי נערך עבור 255 רשויות מקומיות יהודיות וערביות בכל רחבי הארץ, 201 מהן עיריות ומועצות מקומיות ו־54 מועצות אזוריות, לפי המפה המוניציפלית המעודכנת לשנת 2019. כמו כן, המדד חושב עבור 990 יישובים בתוך המועצות האזוריות, והוא אינו כולל יישובים שבהם פחות מ־120 תושבים ויישובים שחסרים עבורם חלק מהמשתנים. חשוב להדגיש כי מתוך כלל היישובים הערביים רק בשני יישובים, נצרת ורהט, יש חלוקה לאזורים סטטיסטיים. הסיבה לכך היא היעדר כתובות ביישובים הערביים במקורות המינהליים.

האשכול החברתי־כלכלי של יישוב מגורים נקבע לפי ערכי המדד החברתי־כלכלי, כלומר לפי שקלול של תכונות משקי הבית בתחומים האלה: דמוגרפיה, השכלה, חינוך, תעסוקה, אבטלה ורווחה כלכלית (הכנסה כספית, מספר המכוניות העומדות לרשות משק בית, תכונות דיור) ועוד. היישובים סודרו על פי הציון שקיבלו, מהנמוך לגבוה, וחולקו לעשר רמות (אשכולות). לכל יישוב ניתן דירוג מ־1 עד 10 — אשכול 1 מציין את הרמה החברתית־כלכלית הנמוכה ביותר ואשכול 10 — את הרמה הגבוהה ביותר.ניתוח המדד החברתי־כלכלי נערך עבור 255 רשויות מקומיות, מהן 201 עיריות ומועצות מקומיות ו־54 מועצות אזוריות, לפי המפה המוניציפלית המעודכנת לשנת 2019. כמו כן, המדד חושב עבור 990 יישובים בתוך המועצות האזוריות, לא כולל יישובים שבהם פחות מ־120 תושבים, וכן מקומות מחוץ ליישוב ויישובים שחסרים עבורם חלק מהמשתנים. נוסף על כך, המדד חושב עבור 1,629 אזורים סטטיסטיים בתוך 81 עיריות ומועצות המקומיות, שבהן בוצע עיגון של אוכלוסיית 2019 לאזורים סטטיסטיים, מהם 79 יישובים יהודיים ומעורבים ושני יישובים ערביים בלבד (נצרת ורהט). הסיבה לכך היא היעדר כתובות ביישובים ערביים ודרוזים במקורות המינהליים. הרשימה אינה כוללת את האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות. להרחבה, ראו נטליה ציבל, "אפיון יחידות גאוגרפיות וסיווגן לפי הרמה החברתית־כלכלית של האוכלוסייה 2017", הודעה לתקשורת, אתר הלמ"ס, 2020.

תרשים ב/2 מדד חברתי־כלכלי (אשכולות), לפי אוכלוסיית היישוב, 2019 (במספרים מוחלטים)

בתרשים ב/3 ניתן לראות כי 11% מהיישובים הערביים נמצאים באשכול 1, 20% — באשכול 2, 38% — באשכול 3 ו־13% — באשכול 4. כלומר, 82% מהיישובים הערביים נמצאים באשכולות הנמוכים ביותר מבחינה חברתית־כלכלית, אשכולות 1–4. כמו כן, 14% מהיישובים הערביים הם באשכול 5, 2% — באשכול 6 ועוד 2% — באשכול 7. לעומתם, רק 14% מהיישובים היהודיים דורגו באשכולות הנמוכים ביותר, 1–4, ו־68% — באשכולות הגבוהים ביותר, 6–10.

תרשים ב/3 מדד חברתי־כלכלי (אשכולות), לפי אוכלוסיית היישוב, 2019 (ב־%)

לפי הנתונים בתרשים ב/4, אפשר להצביע על מתאם גבוה בין אוכלוסיית היישוב לבין הדירוג החברתי־כלכלי שלו. כלומר, יישובים ערביים נמצאים באשכולות הנמוכים ביותר מבחינה כלכלית וחברתית, ואילו יישובים יהודיים — באשכולות הגבוהים ביותר. 82% מהיישובים באשכול 1 הם ערביים ו־18% יהודיים. 65% מהיישובים שבאשכול 2 הם ערביים ו־35% יהודיים. לעומת זאת, 100% מהיישובים באשכול 9 ו־10, שהם הגבוהים ביותר, הם יהודיים ואין בהם שום יישוב ערבי או מעורב.

תרשים ב/4 הרכב האשכולות, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2019 (ב־%)

לוח ב/1 מציג את השינוי שחל בדירוג החברתי־כלכלי של היישובים הערביים לעומת היישובים היהודיים בשנים 2017–2019 (הדירוג של 2019 נעשה בשנת 2022, והוא הדירוג המעודכן ביותר שפרסמה הלמ"ס). הנתונים מצביעים על שינויים ותמורות לטובה, הן ביישובים הערביים והן ביישובים היהודיים וביישובים המעורבים. ניתן לזקוף את השינויים לתוכניות ולהשקעות הממשלתיות באוכלוסיות השונות ולמגמת השיפור הכללית במצב הכלכלי. מהנתונים אפשר לראות כי יישובים ערביים ויישובים מעורבים לא ירדו כלל באשכול, לעומת 16 יישובים יהודיים. תרשים ב/5 מציג את משמעות השינויים האלה בהרחבה.

לוח ב/1 שינוי בדירוג החברתי־כלכלי בשנת 2019 לעומת 2017, לפי אוכלוסיית היישוב (במספרים מוחלטים)

תרשים ב/5 שינויים במדד החברתי־כלכלי בישראל, לפי אוכלוסיית היישוב, 2019-2015 (ב־%)

מהנתונים האלה עולה כי בשנת 2019 לא ירד שום יישוב ערבי ושום יישוב מעורב בדירוג החברתי־כלכלי שלו בהשוואה לשנת 2017 (0%). לעומת זאת, 10% מהיישובים היהודיים ירדו בדירוג החברתי־כלכלי שלהם. ניתן לראות גם כי 22% מהיישובים הערביים עלו בדירוג החברתי־כלכלי שלהם, לעומת 9% מהיישובים היהודיים ו־11% מהיישובים המעורבים. יתרה מזו, 78% מהיישובים הערביים, 82% מהיישובים היהודיים ו־67% מהיישובים המעורבים שמרו על הדירוג שלהם ולא חל שום שינוי במעמדם הכלכלי והחברתי בהשוואה לשנת 2019. לסיכום, אפשר לראות כי אומנם רוב היישובים הערביים נשארו באותו דירוג חברתי־כלכלי, אבל חלק לא מבוטל מהם עלו בדירוג.
 

עוני בחברה הערבית

על פי המוסד לביטוח לאומי, עוני הוא מצוקה כלכלית יחסית המוערכת בזיקה לרמת החיים המאפיינת את החברה הכללית. משפחה נחשבת ענייה אם תנאי חייה ירודים במידה ניכרת מתנאי החיים האופייניים לחברה כולה; למעשה, עניים הם אנשים שקיומם היום־יומי בסכנה, והם שרויים בדאגה תמידית לשרידותם הפיזית. סדרי עדיפויותיהם משתנים ובמרכזם עומדים המזון, המחסה והלבוש. לפיכך, הקריטריונים המגדירים אוכלוסייה ענייה הם הפניית מרבית משאביהם הכלכליים לצריכה של מוצרים בסיסיים וצריכה מועטה של שירותים ומותרות.להרחבה בעניין זה, ראו יפית אלפנדרי, "מדידת עוני מוחלט בישראל", אתר הלמ"ס, 2005.

קו העוני שמודד המוסד לביטוח לאומי הוא מדד יחסי, ועל פיו נקבע שיעור המשפחות שמעל לקו העוני ושיעור המשפחות שמתחת לקו הזה. הקריטריונים של המוסד לביטוח לאומי קובעים כי משק בית נחשב עני אם רמת החיים שלו, הנקבעת על פי ההכנסה הכספית הפנויה לנפש תקנית, נמוכה ממחצית ההכנסה החציונית של משקי הבית. למשל, בשנת 2021 עמדה תחולת העוני בקרב משפחות בישראל על 21% וקו העוני לנפש תקנית עמד על 2,849 ש"ח לנפש. הניתוח בחלק הזה מבוסס על הנתונים שמפרסם המוסד לביטוח לאומי מדי שנה בשנה.להרחבה, ראו מירי אנדבלד, להב כראדי, רינה פינס וניצה (קלינר) קיסר, דוח ממדי העוני ואי־השוויון בהכנסות, ירושלים: המוסד לביטוח לאומי, 2021.

לוח ב/2 תחולת עוני, לפי קבוצת אוכלוסייה, 1997–2021 (ב־%)

מהנתונים שבלוח ב/2 ניתן ללמוד שאומנם אחרי העברת תשלומי הקצבאות למיניהן, יורד שיעור העוני מאוד, הן בקרב יהודים הן בקרב ערבים, ובכל זאת יש פערים גדולים בין שתי האוכלוסיות. בשנת 1997 עמד שיעור העוני בקרב משפחות ערביות לפני תשלומי ההעברה על 50.8%, לעומת 30.8% בקרב משפחות יהודיות. אחרי תשלומי ההעברה ירד שיעור זה ל־37.6% בקרב משפחות ערביות, לעומת 13.5% בקרב משפחות יהודיות. ניתן לראות גם כי בשנת 1997 עמד שיעור הילדים הערביים העניים על 43.9%, לעומת 15.8% בקרב הילדים היהודיים. שיעורי העוני בקרב משפחות וילדים ערביים הלכו והחריפו בשנים 1999–2011, והם הגיעו לשיא בשנת 2010 — 60.7% מהמשפחות הערביות היו עניות לפני תשלומי ההעברה ו־53.2% אחרי תשלומי ההעברה, לעומת 28% בקרב משפחות יהודיות לפני תשלומי ההעברה ו־14.3% אחרי תשלומי ההעברה. שיעור הילדים העניים באותה השנה עמד על 65.8% בקרב ערבים ו־24.1% בקרב יהודים.

בשנת 2021 עמד שיעור המשפחות הערביות מתחת לקו העוני על 50.6%, לעומת 32.1% מהמשפחות היהודיות. אחרי תשלומים ההעברה ירדו שיעורי העוני הן בקרב ערבים הן בקרב יהודים — 39.1% מהמשפחות הערביות נחשבו עניות, לעומת 17.12% מהמשפחות היהודיות. כמו כן, שיעור הילדים הערבים שהיו מתחת לקו העוני באותה השנה עמד על 49%, לעומת 21.2% בקרב הילדים היהודים. בין 2018 ל־2021 בלטה עלייה ניכרת בעומק העוני במרבית קבוצות האוכלוסייה. עם זאת, בקרב יהודים לא־חרדים עומק העוני לא השתנה ואף ירד במקצת, לעומת זאת, אצל חרדים הוא עלה ואצל ערבים הוא עלה במידה ניכרת.להרחבה בעניין, ראו המועצה הלאומית לשלום הילד, השנתון הסטטיסטי, "ילדים בישראל 2022: לקט נתונים", אתר המועצה הלאומית לשלום הילד.

אי אפשר להתעלם מהשלכות משבר הקורונה על המצב הכלכלי של המשפחות ושל הילדים בישראל, שכידוע לא היה משבר בריאותי בלבד. המשבר העיקרי בעקבות המגפה היה משבר חברתי־כלכלי. משפחות רבות נקלעו למשבר כלכלי שלא היה כמותו משום שבעקבות התפשטות הנגיף והסגרים מפרנסים ומפרנסות רבים מצאו את עצמם מחוץ למקום העבודה שלהם, מה שפגע בהכנסות שלהם וברמת החיים של משפחותיהם. בעקבות אובדן מקור ההכנסה העיקרי של המשפחות האלה צנחו חלק לא מבוטל מהן אל מתחת לקו העוני, במיוחד המשפחות שהיו להן הכנסות נמוכות והיו קרובות לקו העוני עוד טרם המשבר. מעניין בהקשר זה לבדוק את הקשר שבין ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה (בשנים שלאחר מכן), לבין העלייה, שתידון בסוף פרק זה, בפשיעה הכלכלית והמאורגנת בחברה הערבית בישראל. חלק מההשלכות האלה משותפות לאוכלוסייה הערבית ולאוכלוסייה היהודית החרדית, ופחות לכלל האוכלוסייה היהודית, ולכן יש חשיבות לדיון מיוחד בהשלכות הכלכליות של המשברים למיניהם מאז הקורונה ועד הלום במסגרת שנתון החברה הערבית בישראל בשנים הבאות.
 

אוריינות דיגיטלית, נגישות לאינטרנט ורמת מחשוב

בשנים האחרונות זכה המושג אוריינות דיגיטלית ליחס מיוחד בקרב מקבלי החלטות, משרדי ממשלה וחוקרים. מגפת הקורונה חידדה והעצימה עוד יותר את חשיבותו של המושג, לנוכח השינוי שעברנו ברמה השירותית — מפעילות פרונטלית לפעילות מקוונת — כמעט בכל תחומי החיים. יצוין כי השימוש בכלים דיגיטליים אינו מיועד רק לצורכי הוראה ועבודה מרחוק, אלא גם לשימוש יעיל בשירותים ממשלתיים (לשכת תעסוקה, ביטוח לאומי ורשויות מקומיות), התנהלות מול בנקים, וכמובן לרכישת מוצרים וקניות מקוונות.

אומנם ניכרת עלייה של ממש בשיעורי האזרחים הישראלים העושים שימוש בכלים דיגיטליים, אבל הממוצע הכללי בישראל עדיין נופל מהממוצע הכללי במדינות ה־שיעור המשתמשים באינטרנט במדינות ה־OECD בשכבת הגיל 25–54 בשנת 2017 עמד על 92.8%, לעומת 88.4% בישראל. עם זאת, המצב בישראל טוב יותר מבארצות הברית, ביוון ובאיטליה. להרחבה בעניין, ראו עמרי זרחוביץ‘, "דו"ח המבקר: 'בעלי אוריינות דיגיטלית נמוכה יתקשו להשתלב בעבודה יציבה“, דה מרקר, 15.03.2021.OECD. למעשה, פער דיגיטלי נותן את הדעת לזמינות ולאיכות הנגישות לאמצעים דיגיטליים ולאינטרנט; למודעות לאפשרויות, להזדמנויות ולסכנות הגלומות בשימוש באינטרנט, ולמיומנויות ולכישורים המאפשרים שימוש מיטבי באינטרנט. משום כך פערים חברתיים־כלכליים מחריפים את הפערים הדיגיטליים ומעצימים אותם.

מנתוני הלמ"ס עולה מגמת ירידה משמעותית בנגישות של האזרחים הערבים בישראל למחשבים נייחים וניידים ולמחשבי לוח (טבלטים), הן ביחס לשנים קודמות הן בהשוואה לאוכלוסייה היהודית בשנים 2013-2018. מגמה זו ידעה שיפור יחסי בשנים 2018–2022. בפרק הזמן הזה עמד שיעור הערבים שיש להם נגישות למחשבים ולמחשבי לוח על 65.3%, לעומת 87% בקרב יהודים (פער של 23%). מתברר שמשבר הקורונה חידד את הרלוונטיות, את החשיבות ואת החיוניות של המחשבים, הן לצורכי עובדה הן לצורכי לימודים, וחידוד זה הוא שגרם לעלייה, הן בקרב ערבים הן בקרב יהודים.

תרשים ב/6 נגישות למחשב ביתי, מחשב נייד או מחשב לוח, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2022-2013 (ב־%)

כפי שמראה תרשים ב/7, הפער הדיגיטלי בין יהודים לערבים הולך ומצטמצם. מנתוני הלמ"ס עולה כי בשנת 2022 עמד שיעור הערבים המשתמשים באינטרנט על 88%, לעומת 81% בשנת 2019. כלומר, עלייה ניכרת של 7%. לעומת זאת, שיעור היהודים שהשתמשו באינטרנט בשנת 2022 עמד על 92% בהשוואה ל־88% בשנת 2019. כלומר, עלייה של 4% בערך. אם כך, הפער בין יהודים לערבים בשנת 2022 הצטמק ל־4%.להרחבה, ראו הלמ"ס, לוח 11.3, מדדי איכות חיים, קיימות וחוסן לאומי, 2019; נתונים מינהליים של הלמ"ס, 2022.

תרשים ב/7 שימוש באינטרנט, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2022-2017 (ב־%)

את הפערים בין החברה היהודית לחברה הערבית מבחינת השימוש באינטרנט לעומת הפערים בנגישות למחשבים לסוגיהם אפשר להסביר בשימוש ההולך וגובר בטלפונים החכמים. עם זאת, דוח מבקר המדינה וניירות מדיניות של איגוד האינטרנט הישראלי מצביעים על פערים של ממש במיומנויות דיגיטליות ובמאפייני השימוש באינטרנט. כפי שציינו בשנתון הקודם (2021), פער זה במיומנויות ובמאפייני השימוש, מנציח ואף מרחיב את הפערים החברתיים־כלכליים בין שתי האוכלוסיות.להרחבה, ראו הלמ"ס, לוח 11.5, "מדדי איכות חיים, קיימות וחוסן לאומי", 2019; נתונים מינהליים של הלמ"ס, 2022. על המיומנויות הדיגיטליות ומאפייני השימוש באינטרנט בחברה הערבית, ראו גם אסמאא גנאיים, האינטרנט בחברה הערבית בישראל: תמונת מצב ראשונית והמלצות למדיניות, פתח תקווה: איגוד האינטרנט הישראלי, 2018.

דוגמה אחת לכך היא השימוש הנמוך יחסית של הערבים בשירותים ממשלתיים ומוניציפליים מקוונים. כידוע, היום אפשר לשלם קנסות וחובות, למלא טפסים, להגיש בקשות, תלונות ופניות ציבור ולקבל שירותים רבים אחרים דרך אתר האינטרנט של המשרד או החברה הממשלתית. מנתוני הלמ"ס ניתן לראות כי בשנת 2022 השתמשו 62% מהאוכלוסייה היהודית שימוש מקוון בשירותי רשויות השלטון ומשרדי הממשלה למיניהם, לעומת 35% מהאוכלוסייה הערבית. אומנם בשתי האוכלוסיות ניכרת עלייה, אך עדיין יש פער עצום ביניהן — 27%. נתון זה עולה בקנה אחד עם ממצאי סקר איגוד האינטרנט משנת 2017, שהראה כי השימוש באינטרנט במישור הבידורי גבוה יותר בקרב ערבים מבקרב יהודים —
61% מהיהודים משתמשים ברשתות החברתיות לעומת 73% מהערבים, ואילו בעניינים מקצועיים ניכרת מגמה הפוכה.יצוין גם כי חלק ניכר מהשירותים הממשלתיים אינם מצויים בשפה הערבית, וחוסר זה מוסיף, כמובן, לקושי להגביר את השימוש בשירותים ממשלתיים מקוונים בחברה הערבית. כלומר, מצד אחד, בחברה הערבית ניכרת עלייה בשימוש במחשבים ניידים ובטלפונים חכמים, המחייב אוריינות דיגיטלית מסוימת ומיומנויות לא פשוטות; מצד שני, השימוש הזה הוא בעיקרו בידורי, ולא שימוש בשירותים הממשלתיים והמוניציפליים המקוונים. ייתכן שהסיבות לכך קשורות גם למידת האמון של הציבור הערבי בממשלה על זרועותיה השונות, ולחששות מחדירה לפרטיות. אי לכך, יש להשקיע משאבים בקמפיינים ציבוריים המכוונים לציבור הערבי כדי לעודד אותם לעשות שימוש אינטנסיבי יותר בשירותים הציבוריים המקוונים, ולהבליט את היתרונות הרבים ששירותים מהסוג הזה מגלמים בתוכם.

תרשים ב/8 היקף השימוש בשירותים ממשלתיים מקוונים, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2017 – 2022 (ב־%)

עמדות, תחושות ושביעות רצון מאיכות החיים

הסקר החברתי של הלמ"ס הוא סקר שנתי שוטף. הוא פורסם בפעם הראשונה בשנת 2002,ראו הלמ"ס, הסקר החברתי. ומטרתו היא לספק מידע עדכני על רווחת האוכלוסייה בישראל ועל תנאי חייה. תוצאות הסקר משמשות מגוון משתמשים: נבחרי ציבור, קובעי מדיניות, משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות, רשויות מקומיות, חוקרים ומכוני מחקר, סטודנטים ותלמידים, חברות מסחריות והציבור הרחב. מספר המשיבים לסקר הוא כ־7,500 איש מהאוכלוסייה הבוגרת: בני 20 ומעלה. את הסקר עורכים סוקרי הלמ"ס בבתי הנדגמים בריאיון פנים אל פנים. בתקופת הקורונה בלבד ערכה הלמ"ס את הסקר החברתי בראיונות טלפוניים.

בסקר שני חלקים עיקריים: חלק קבוע, ובו כ־200 שאלות קבועות במגוון תחומי חיים, כגון בריאות, דיור, תעסוקה ומצב כלכלי, וחלק משתנה, העוסק בכל שנה בהרחבה בנושא אחד או שניים. בסעיף זה נציג נתונים מתוך הסקר החברתי בשנים 2002–2022, ונדון הן בשינויים על ציר הזמן והן בנתונים השוואתיים בין האזרחים הערבים לאזרחים היהודים במדינה. סקר זה מאפשר להתחקות אחר הגורמים המשפיעים על איכות חייהם ושביעות רצונם של האזרחים בישראל בכלל, ושל האזרחים הערבים בפרט.

מתרשים ב/9 אפשר ללמוד כי בשנת 2017 היו 62.5% מהערבים מועסקים בעבודות שתאמו את ההשכלה שלהם, לעומת 67.5% יהודים. שיעור זה עלה בשנים שלאחר מכן, ובשנת 2022 הגיע ל־63% בקרב האזרחים הערבים, לעומת 67% בקרב היהודים. מבחינת המובהקות הסטטיסטית ובראייה רב־שנתית, נתוני הסקר אינם מצביעים על שינוי מובהק בנושא זה בכל אחת מהקבוצות בפני עצמה, וגם בהבדלים בין הקבוצות. כלומר, מעט יותר יהודים מועסקים בעבודות התואמות את השכלתם. תופעה זו יכולה ללמד על תחומי הלימודים שבוחרים בנים ובנות מקבוצות מיעוט, ועל "הצפה השכלתית" במקצועות מסוימים, משום שהם אינם עומדים בתנאי הסף של מקצועות יוקרתיים. הצפה השכלתית בתחומים מסוימים גורמת לכך שמשכילים רבים בוחרים מקצועות שאינם תואמים את ההשכלה שבחרו, לא מתוך רצון אלא בעקבות אילוצים מבניים. בהקשר זה יש לתת את הדעת לא רק לעיסוק בעבודות שאינן תואמות את ההשכלה, אלא גם לשיעורי האבטלה בקרב אקדמאיים ערבים (ראו בהרחבה בפרק על שוק העבודה ובפרק על חינוך והשכלה גבוהה). בהקשר זה ניתן לציין בעיקר את האבטלה בקרב נשים ערביות שלמדו לתעודת הוראה במכללות לחינוך והכשרות מורים.להרחבה, ראו הלמ"ס, "מועסקים שתפקידם בעבודה תואם את לימודיהם", הסקר החברתי, 2022.

תרשים ב/9 התאמה בין התעסוקה להשכלה, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2017 – 2022 (ב־%)

תרשים ב/10 מציג את שביעות הרצון של האזרחים בישראל מעבודתם, ועולות ממנו שתי תובנות מרכזיות. ראשית, שביעות רצונם של האזרחים הערבים מעבודתם עולה זה שני עשורים והגיעה לשיא ב־2022. בשנת 2002 ציינו 73.2% מהערבים שהם שבעי רצון מעבודתם, שיעור זה הגיע ל־81.1% בשנת 2008, ירד ל־77.3% ב־2014 ועלה שוב ל־86% בשנת 2022. שנית, ניתן לראות כי למרות העלייה בקרב הערבים, האזרחים היהודים דיווחו על שביעות רצון גבוהה יותר. ניתוח הנתונים מצביע על פער קבוע בין היהודים לערבים בשביעות הרצון מהעבודה לטובת היהודים. בהתאם לכך, ניתן לראות כי בשנת 2002 היו 83.1% מהיהודים שבעי רצון מהעבודה, ושיעור זה הגיע ל־93% ב־2022.להרחבה, ראו הלמ"ס, "שביעות הרצון של המועסקים מהעבודה שלהם", שם.

תרשים ב/10 שביעות הרצון של המועסקים מעבודתם, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2002 – 2022 (ב־%)

תרשים ב/11 שביעות רצון המועסקים מההכנסה החודשית שלהם, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2002 – 2022 (ב־%)

תרשים ב/11 מציג את שביעות הרצון של האזרחים בישראל מההכנסה החודשית הממוצעת שלהם. בניגוד לשביעות הרצון הגבוהה יחסית מהעבודה עצמה, שיעור שביעות הרצון של האזרחים, יהודים וערבים כאחד, מההכנסה החודשית נמוכה יותר, והפערים בין היהודים לערבים הולכים ומצטמצמים. בשנת 2002 דיווחו 43% מהערבים שהם שבעי רצון מההכנסה שלהם, לעומת 46% מהיהודים. שביעות הרצון מההכנסה הלכה ועלתה עם השנים על רקע השיפור במצב הכלכלי. בשנת 2010 ציינו 61% מהערבים שהם שבעי רצון מההכנסה שלהם, לעומת 60% מהיהודים, בשנת 2014 חלה ירידה משמעותית, ו־52% מהערבים ציינו כי הם שבעי רצון, לעומת 62% מהיהודים. יתרה מזו, בשנת 2022 חלה עלייה בקרב היהודים, והיא הגיעה ל־63%, שיעור דומה לשיעור הערבים — 62% מהם דיווחו על שביעות רצון מההכנסה שלהם. אפשר לזקוף את העלייה בשביעות הרצון מההכנסה להסכמים הקיבוציים שחייבו את העלאת שכר המינימום בעשור האחרון, וגם לתוכניות ממשלתיות רבות שהביאו לשיפור במצב הכלכלי של האוכלוסייה הערבית בישראל.להרחבה, ראו הלמ"ס, "שביעות הרצון של המועסקים מההכנסה שלהם", שם. 

תרשים ב/12 שביעות רצון מהמצב הכלכלי, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2015 – 2022 (ב־%)

כפי שניתן לראות בתרשים ב/12, במידת שביעות הרצון מהמצב הכלכלי בשתי האוכלוסיות בישראל ניכר שינוי של ממש. על פי ממצאי הסקר החברתי, בשנת 2015 ציינו 52% מיהודים ו־59% מהערבים כי הם מרוצים ממצבם הכלכלי. לעומת זאת, בשנת 2022 דיווחו 70% מהיהודים ו־51% מהערבים כי הם מרוצים ממצבם הכלכלי. כלומר, הייתה עלייה משמעותית בקרב יהודים, שהסתכמה ב־18%, וירידה יחסית בקרב ערבים, ב־8%. שביעות הרצון מהמצב הכלכלי מושפעת הן מנתונים אובייקטיביים הקשורים בהכנסה החודשית הממוצעת וביוקר המחיה, והן מנתונים סובייקטיביים הקשורים לתפיסות, לעמדות ולציפיות של האדם מעצמו וביחס לקבוצות ההשוואה למיניהן.להרחבה, ראו הלמ"ס, "שביעות הרצון מהמצב הכלכלי", שם.

בעשור האחרון בלטו תמורות ושינויים בקרב האזרחים הערבים בכל הקשור בבעלותם הפרטית על קרקעות, בתים ודירות. נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס מראים כי בשנת 2012 החזיקו 78% מהערבים דירה פרטית, ובשנת 2022 ירד השיעור הזה ל־73% (ירידה של 5% בערך). בקרב האוכלוסייה היהודית חלה ירידה דומה, מ־70% בשנת 2012 ל־65% בשנת 2022 (ירידה של 5%). לעומת זאת, חלה עלייה בשיעור הערבים והיהודים ששכרו דירה. בקרב הערבים העלייה הייתה קטנה יחסית, מ־10% בשנת 2012 ל־12% בשנת 2022, ובקרב יהודים מ־25% בשנת 2012 ל־29% בשנת 2022. עם זאת, ניתן להבחין של־15% מהערבים היה "הסדר אחר" במשטר הבעלות על הדירות בשנת 2022, לעומת 5% בקרב יהודים. כמו כן, שיעור הערבים שהייתה בבעלותם דירה פרטית גבוה משיעור היהודים, ושיעור היהודים השוכרים דירה גבוה מזה של הערבים. נתוני הלמ"ס אינם עולים בקנה אחד עם הנתונים שברישומים של אגודת הגליל. רישומי אגודת הגליל הראו כי ב־2017 ל־90% מהערבים הייתה דירה פרטית, ורק 7% שכרו דירה. יש לציין כי ההבדלים אלו נובעים בעיקרם מהשוני במתודולוגיות של הסקרים. שוני זה יוצר לעיתים פערים בממצאים ומקשה על ההשוואה. כמו כן, יש להביא בחשבון שבעלי דירה המשכירים את הדירה שבבעלותם ביישוב שלהם ושוכרים דירה במקום אחר עשויים לדווח בסקר שהם גרים בשכירות.להרחבה, הלמ"ס, "דפוסי דיור", שם.

תרשים ב/13 דפוסי מגורים ובעלות על דירות, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2012 ו־ 2022 (ב־%)

על כל פנים, ניתן למנות כמה גורמים שחוללו והעצימו את מגמת הירידה בבעלות הפרטית על דירות בחברה הערבית: האחד קשור בירידה המתמשכת בהיקף הקרקעות הזמינות לבנייה ובצפיפות הגדולה בשכונות וביישובים הערביים. הגורם השני הוא העלייה במחירי הנדל"ן, יוקר הדיור ומחירי הקרקעות, המקשים על זוגות צעירים לרכוש דירות או קרקעות לצורכי בנייה. הגורם השלישי קשור לבחירה של זוגות צעירים ומשכילים לגור ביישובים עירוניים — בשלבים הראשונים הם מתקשים לרכוש דירה בעיר ולכן גרים בשכירות. נוסף על כך, יש לציין כי יש משפחות ערביות שאין להן בית או דירה בבעלותן הפרטית וגם אינן שוכרות דירה או בית, אלא גרות באוהלים, בעיקר ביישובים הבלתי מוכרים בנגב, הואיל ועדיין אין פתרונות תכנוניים זמינים להכשרת הבנייה ביישובים האלה.

תרשים ב/14 מספר חדרים ממוצע בדירה, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2002 ו־ 2022 (ב־%)

כאמור, השינויים שעוברת החברה הערבית לא פסחו על היבטים הקשורים בדפוסי המגורים והמאפיינים הכרוכים בכך. בתרשים ב/14 ניכרת ירידה במספר החדרים בבתים, וגם ירידה במספר הנפשות החולקות את אותו החדר. שינוי זה קשור בשינויים הסוציו־דמוגרפיים שנדונו בפרק הראשון, ובמיוחד בתהליך ההתגרענות של המשפחה, כלומר במעבר מחיים במשפחה מורחבת לחיים במשפחה גרעינית. בתהליך זה קשורים הירידה בשיעורי הילודה והירידה בשיעורי הגידול הטבעי בחברה הערבית בהשוואה לעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה. ניתן לראות כי בשנת 2002 ל־20% מהיהודים היו דירות שמספר החדרים הממוצע בהן נע בין 0.5 ל־1, לעומת 3% בקרב הערבים. נתון זה ירד פלאים הן בקרב יהודים והן בקרב ערבים בשנת 2022. לעומת זאת, שיעור הערבים הגרים בדירות בנות 2.5–3 חדרים נותר יציב (37% ב־2002, 38% ב־2022), וזה גודל הדירה השכיח בקרבם. יתרה מזו, חל גידול בשיעור הערבים שהחזיקו דירות שיש בהן 3.5–4 חדרים: 36% בשנת 2022, לעומת 33% בשנת 2012. הנתונים האלה עולים בקנה אחד עם הירידה בצפיפות הדיור של המשפחות הערביות, כלומר, ירידה במספר הנפשות הממוצע בכל חדר, כפי שנראה בתרשים ב/15.להרחבה, ראו הלמ"ס, "מספר חדרים ממוצע בדירה", שם.

תרשים ב/15 מספר הנפשות הממוצע בחדר, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2012 ו־2022 (ב־%)

כפי שאפשר לראות בתרשים ב/15, ניכרת ירידה הן בקרב ערבים והן בקרב יהודים במספר הממוצע של הנפשות בחדר על ציר הזמן. ביתר פירוט נציין כי שיעור הדיווח על יותר משתי נפשות בחדר בממוצע ירד בקרב הערבים מ־29% בשנת 2012 ל־23% בשנת 2022, ובאותן שנים עלה שיעור המדווחים על 0 עד 1 נפשות בחדר, מ־14% בשנת 2012 לכמעט 17% בשנת 2022. ניתן לסכם ולומר כי מספר הנפשות הממוצע בכל חדר בקרב יהודים הגיע ל־0.79 ול־1.33 בקרב ערבים.להרחבה, ראו הלמ"ס, "צפיפות הדיור לפי קבוצות אוכלוסייה", שם. נתון זה מתאים לנתונים שמפרסמת אגודת הגליל בסקר החברתי־כלכלי אחת לכמה שנים, על בסיס ראיונות פנים מול פנים. להרחבה, ראו جمعية الجليل (לעיל הערה 15).

תרשים ב/16 שביעות הרצון של האזרחים מהדירה, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2002 – 2022 (ב־%)

כפי שהראינו בתחילת פרק זה, הרוב המכריע של הציבור הערבי מתגורר ביישובים ערביים הומוגניים, ורק חלק קטן יחסית ביישובים מעורבים או יהודיים. היישובים הערביים מאופיינים בדפוסי בנייה מסורתיים, והרוב המכריע גרים סמוך למשפחה המורחבת שלהם, ובחלק מהמקרים תושביהן של שכונות שלמות מגיעים מאותה משפחה מורחבת. התפתחות שכונות חדשות ביישובים הערביים בשנים האחרונות הביאה למגמת שינוי בדפוסים האלה ולניתוק הזוגות הצעירים מהמשפחות המורחבות שלהם, לצד עלייה בהיקף ההגירה של משפחות ערביות מיישובים ערביים ליישובים יהודיים ומעורבים. שינוי זה קשור לגורמי דחיפה המביאים את האדם לעזוב את מקום מגוריו ולגורמי משיכה המביאים לבחירה במקום מגורים מסוים אחר על בסיס יתרונותיו וההזדמנויות שהוא מציע. ככלל, הבחירה להגר נובעת מאי־שביעות רצון ממקום המגורים ומהרצון לשפר את איכות החיים. המגמה המסתמנת בציבור הערבי בעקבות שילוב הגורמים האלה היא של הגירה שלילית בחלק ניכר מהיישובים הערביים. דוגמה להגירה בשל גורמי משיכה היא הבחירה של צעירים משכילים המשתלבים במקצועות מניבי שכר בשוק העבודה לעבור למקום מגורים העונה על הדרישות ותנאי הסף שלהם. גורמי דחייה הם, למשל, הצפיפות ביישובים הערביים, מצבן הירוד של התשתיות, האיכות הנמוכה של מערך השירותים המוניציפליים, ובעיקר הירידה המתמשכת בתחושת הביטחון האישי, המביאים משפחות ערביות רבות בשנים האחרונות לעזוב את מקום מגוריהם. אומנם, כפי שראינו לעיל, חלה עלייה ברמת שביעות הרצון של הערבים מהדירה שלהם (מ־69.5% בשנת 2002 ל־84% בשנת 2022), אך שביעות הרצון מהדירה איננה מלמדת על שביעות הרצון מאזור המגורים, כפי שניתן לראות למשל בתרשימים ב/17 ו־ב/18.להרחבה, ראו הלמ"ס, "שביעות הרצון מהדירה", הסקר החברתי, 2022.

תרשים ב/17 שביעות הרצון מהתחבורה הציבורית באזור המגורים, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2013 – 2022 (ב־%)

מתרשים ב/17 אפשר להבחין במגמת עלייה בשביעות הרצון של הציבור הערבי מהתחבורה הציבורית באזור המגורים, לעומת יציבות בשביעות הרצון בקרב יהודים. זינוק זה, מ־34% בשנת 2013 ל־44% בשנת 2022, קשור בכמה גורמים. ראשית, פיתוח מערך של תחבורה ציבורית בתוך היישובים הערביים ותקצובו בתוכניות הפיתוח הכלכליות של הממשלה מס' 922 (משנת 2015) ומס' 550 (משנת 2021). כיום ניתן להבחין ביותר תחנות וקווי האוטובוס העירוניים ובין־עירוניים ביישובים הערביים העונים על הצרכים הבסיסיים של הציבור הערבי שאין בבעלותו רכב פרטי. שנית, פיתוח מערך התחבורה הציבורית כחלק מהתהליך ההנגשה של מרכז הארץ והמוקדים העירוניים ליישובים הערביים, ובמיוחד רכבת ישראל, שחלק ניכר מתחנותיה קרובות כעת ליישובים הערביים. נוסף על כך, הוקצו קווי אוטובוס מיוחדים למוסדות להשכלה גבוהה, כחלק מתהליך ההנגשה. אומנם תהליך זה עדיין בחיתוליו ורחוק מלהיות מיטבי, אך השינוי הזה בא לידי ביטוי בנתונים. אי לכך, הנתון כאן מלמד יותר על מצבה העגום של התחבורה הציבורית בישראל, ופחות על הפער בין יהודים לערבים.להרחבה, הלמ"ס, "שביעות הרצון מהתחבורה הציבורית באזור המגורים", שם.

תרשים ב/18 שביעות הרצון של האזרחים מאזור המגורים, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2002 – 2022 (ב־%)

תרשים ב/18 מציג כמה מגמות מקבילות. ראשית, פער גדול יחסית בין האוכלוסייה הערבית לבין האוכלוסייה היהודית במידת שביעות הרצון מאזור המגורים (פער של 15% בממוצע). שנית, דעיכה במידת שביעות הרצון של האוכלוסייה הערבית מאזור המגורים בשני העשורים האחרונים (ירידה ב־7% בממוצע). שלישית, עלייה במידת שביעות הרצון מאזור המגורים בקרב האוכלוסייה היהודית בשני העשורים האחרונים (5% בממוצע). שביעות הרצון מאזור המגורים מושפעת מגורמים רבים, ובהם איכות החיים, מערך השירותים העירוני ותחושת הביטחון האישי. אומנם בעשור האחרון יש כאמור השקעה בתשתיות ובשיפור מערך השירותים המוניציפליים ביישובים הערביים על רקע התוכניות הממשלתיות 922 ו־550, אך מנגד ניכרת עלייה חדה בהיקפי האלימות והפשיעה, כפי שנראה בהמשך פרק זה, והיא מדירה שינה מעיניהם של כל האזרחים הערביים באשר הם. על פי הסקר החברתי של הלמ"ס, 80% מהאזרחים הערבים היו שבעי רצון מאזור המגורים שלהם בשנת 2010, לעומת 85% מהיהודים. אולם בשנת 2022 היו 87% מהאזרחים היהודים שבעי רצון מאזור המגורים שלהם, לעומת 72% בקרב ערבים.להרחבה, ראו שם.

בעלות פרטית על מכוניות היא עוד סמן שביכולתו להצביע על איכות חייו של הפרט. בעלות פרטית על כלי רכב היא נגזרת של המצב הכלכלי והתעסוקתי ושל המעמד החברתי, וביטוי גם למידת הנגישות של התחבורה הציבורית. כלומר, מידת שביעות הרצון מהתחבורה הציבורית משפיעה גם על הבעלות הפרטית על רכב. אם יש ביישוב ובסביבתו מערך נגיש, זמין ונוח של תחבורה ציבורית, משפחות יכולות להרשות לעצמן לוותר על רכב בבעלות פרטית. הנתונים בתרשים ב/19 מראים כי במשך השנים חלה עלייה בבעלות הפרטית על מכוניות, הן בקרב יהודים הן בקרב ערבים. בשנת 2012 ל־52% מהמשפחות הערביות לא היו מכוניות, לעומת 35% מהמשפחות היהודיות. שיעור זה השתנה מאוד בעשור האחרון — בשנת 2022 ירד שיעור הערבים שאין להם רכב פרטי ל־38%, ואילו שיעור היהודים שאין להם רכב פרטי ירד ל־28%. בשנת 2022 למחצית מהערבים כמעט (45%), כמו למחצית מהיהודים כמעט (46%) היה כלי רכב אחד בבעלותן. כמו כן, ניתן לראות כי בתוך עשור חל גידול של ממש בשיעור המשפחות הערביות שבבעלותן שתי מכוניות ויותר, מ־10% בשנת 2012 ל־18% בשנת 2022, לעומת 25% באוכלוסייה היהודית (17.5% בשנת 2012). ניתן לזקוף מגמה זו הן לשיפור המצב הכלכלי ומצב התשתיות ביישובים הערביים, והן לעלייה בשיעורי ההשכלה ובמספר המפרנסים הממוצע בכל משק בית, המעלה את הצורך של משפחות ביותר ממכונית אחת.להרחבה, הלמ"ס, "בעלות פרטית על רכבים", שם.

תרשים ב/19 מספר כלי רכב בבעלות פרטית, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2012 ו־ 2022 (ב־%)

תחושת אפליה, מעורבות אזרחית ואמון במוסדות

מקום המדינה נחשבה החברה הערבית ״איום״ פוטנציאלי וגורם החותר תחת יסודותיה של מדינת ישראל. להגדרתה של ישראל "מדינה יהודית ודמוקרטית" היו ויש השלכות הרות גורל על מצבה של האוכלוסייה הערבית במדינה ועל מקבץ הזכויות שהיא זכאית להן, ומתוקפה נגזר מעמדם של האזרחים הערבים בסדר החברתי והפוליטי ובהיררכיה האזרחית. בעקבות הגדרה זו הופלתה החברה הערבית בכל תחומי החיים, וממשלות ישראל לדורותיהן נקטו כלפיה מדיניות של שליטה, הכפפה ופיקוח שיטתי. אפליה שיטתית ומוסדית זו באה לידי ביטוי בפערים בנגישות של החברה הערבית למשאבים המדינתיים, הן החומריים הן הסימבוליים, בכל תחומי החיים. אפליה זו באה לידי ביטוי גם בהדרה השיטתית של המפלגות הערביות ונציגיהן הן ממוקדי קבלת ההחלטת, הן מיתר המוקדים העוצמתיים בבירוקרטיה הציבורית. בתגובה למצב זה החלו אזרחים ערבים להתארגן ולפעול כ"סוכנים", והקימו רשת מסועפת של ארגוני חברה אזרחית כדי לספק מענה לצרכים האקוטיים של החברה הערבית בישראל.

מדיניות האפליה הרשמית הביאה להדרה, להזרה, לניכור ולדה־לגיטימציה. כאמור, אפליה זו איננה בלעדית למישורים החומריים האובייקטיביים, למציאות היום־יומית ולמאפיינים הכלכליים והחברתיים, אלא היא מתבטאת גם בתחושות הסובייקטיביות של האזרחים הערבים, האינדיבידואליות והקולקטיביות. עם זאת, אין להתעלם מהניסיון שעשה בית המשפט העליון לאורך השנים לתקן, ולו במעט, את האפליה הקיימת ולצמצם את השלכותיה.לדוגמה, בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד (1) 258 (2000).

תרשים ב/20 תחושת אפליה, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2022-2016 (ב־%)

בתרשים ב/20 אפשר לראות כי למרות השיפור במצב הכלכלי של האוכלוסייה הערבית תחושת האפליה עדיין מורגשת. ממצאי הסקר החברתי של הלמ"ס מראים כי בשנת 2016 דיווחו 46% מהערבים על תחושת אפליה, לעומת 21% מהיהודים (פער של 25%). אולם, בשנת 2022 חל שיפור בהקשר זה ותחושות האפליה בקרב הציבור הערבי ירדו ל־36%, לעומת 21% בקרב יהודים.

תרשים ב/21 פעילות התנדבותית, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2015 – 2022 (ב־%)

ערך ההתנדבות הוא נדבך מרכזי ברוב החברות, הקהילות, הדתות והקבוצות התרבותיות. ההיסטוריה של החברות הערביות והאסלאמיות מלאה בסיפורים, באירועים ובטקסטים המבליטים את חשיבותן של ההתנדבות והעזרה לזולת, במיוחד לנזקקים ולחסרי הישע.להרחבה, ראו איימן אגבאריה ומוהנד מוסטפא, "החברה האזרחית הערבית בישראל והמעורבות בחינוך: הפוליטיקה של ההבדל בין האזרחי־לאומי וקהילתי דתי", מפגש 35 (2012): 253–281. הפעילות ההתנדבותית חשובה מאוד בעיקר לנוכח הגידול בבעיות ובצרכים של החברה, ובמיוחד של מי שהמדינה וזרועותיה הפקירו.להרחבה, ראו אליאס זידאן, ואסעד גאנם, תרומה והתנדבות בחברה הערבית־פלסטינית, באר שבע: המרכז הישראלי לחקר מגזר שלישי, אוניברסיטת בן־גוריון, 2000. למרות חשיבותו של ערך ההתנדבות ומרכזיותו, כפי שציינו לעיל, הנתונים מראים כי אחוזים ספורים בחברה הערבית שותפים לפעילות התנדבותית. בשנת 2015 עמד שיעור הערבים שציינו כי הם מעורבים במערך התנדבותי כלשהו על 8%, בהשוואה ל־24% בקרב היהודים. עם השנים ידע שיעור זה עליות ומורדות והגיע ל־9% בקרב הערבים בשנת 2022, לעומת 24% בקרב יהודים באותה השנה. הסבר אפשרי לנתונים האלה לדעתנו הוא שההתנדבות היא ביטוי להון חברתי ופריבילגיה של בעלי אמצעים (יוצאים מכלל זה הם למשל החרדים בישראל, המתנדבים מסיבות דתיות). כשאין אמצעים, אין הון חברתי, אין משאבים ואין חברה אזרחית שוקקת. לכן הערבים מתנדבים פחות, ולא משום היעדר רוח התנדבותית וערכים המעודדים פעילות זו.להרחבה, ראו הלמ"ס, "פעילות התנדבותית", הסקר החברתי, 2022.

תרשים ב/22 מעורבות אזרחית, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2016 – 2022 (ב־%)

אירועי אוקטובר 2000 היו קו פרשת מים במערכת היחסים שבין האזרחים הערבים לבין המדינה וקבוצת הרוב היהודית. בעקבות ההידרדרות במערכת היחסים הזאת החל תהליך של בידול והתכנסות פנימית. כלומר, עיסוק פנימי אינטנסיבי בהעצמה של האוכלוסייה הערבית ובבניית ארגונים וסדר יום נבדל מזה של החברה היהודית. חלק ניכר ממאמציה העילית הפוליטית והאינטלקטואלית בציבור הערבי הושקעו בפיתוח מוסדות ייצוגיים וקהילתיים אוטונומיים — תהליך "אנג'יאוזציה",מהצירוף NGO. הכוונה לבנייה מואצת ואינטנסיבית של ארגוני חברה אזרחית רשמיים. שינוי זה גרם ל"בריחת מוחות" מהמפלגות הפוליטיות לעבר ארגוני החברה האזרחית, שנעשתה לאלטרנטיבה חברתית, מוסדית ופוליטית.  שבא לידי ביטוי בהקמת ארגוני חברה אזרחית ועמותות, ומטרתו היא להוביל תהליכים פנימיים, לטפל בבעיות האקוטיות של החברה הערבית ולפתוח אפיקים למעורבות אזרחית אותנטית.להרחבה בעניין, ראו אמל ג'מאל, החברה האזרחית הערבית בישראל: אליטת חדשות, הון חברתי ותודעה אופוזציונית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2017. למרות העלייה במספר העמותות והארגונים, העלייה בשיעורי המשכילים ובכוח הפוליטי והייצוגי של החברה הערבית, במיוחד אחרי הקמת הרשימה המשותפת בשנת 2015, שהתפרקה שוב בשנת 2021, חלה ירידה במידת המעורבות האזרחית של האוכלוסייה. מגמה זו היא מגמה כלל־עולמית, והיא לא פסחה על האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. ניתן לציין למשל כי הציבור הערבי הדיר את רגליו מהמחאה החברתית ב־2011 וגם מהמחאה נגד ההפיכה המשטרית בשנת 2023. לתופעה זו הוצעו הסברים רבים, אך יריעה זו קטנה מלאפשר דיון בגורמי העומק שלה.להרחבה, ראו יוסרי ח'יזראן ומוחמד ח'לאילה, "החברה הערבית בישראל ו‘האביב הערבי‘ ", המרחב הציבורי 14 (2018): 9-46. לפי ממצאי הסקר החברתי, רק 4% מהערבים ציינו כי היו מעורבים מעורבות אזרחית בשנת 2016, לעומת 19% בקרב היהודים, ובשנת 2022 דיווחו 3% מהערבים על מעורבות אזרחית, לעומת 14% מהיהודים.

במסגרת זו נציע בקצרה כמה הסברים לשיעורי המעורבות הנמוכים האלה, אך הם מצריכים, כמובן, דיון רחב יותר בהמשך. ראשית, תחושת אמון כללית נמוכה מגבירה את תחושת התסכול, את האפתיות ואת חוסר המעש. שנית, ההיצע הגדול של העמותות החליף את המעורבות האזרחית הקונבנציונלית, והפעילים שהיו בשטח המירו את דפוסי מעורבותם. שלישית, הקמת הרשימה המשותפת בינואר 2015 הפחיתה את התחרות בין המפלגות הפוליטיות בחברה הערבית, ולכן החלישה את המעורבות הקהילתית והאזרחית, ופירוקה בשנת 2021 הדגיש את תחושת אי־האמון ואת הקרע שבין הציבור הערבי להנהגתו. רביעית, אירועי האביב הערבי והתפרקות המרחב הערבי גרמו לציבור הערבי להשלים עם מעמדו ועם מצבו.להרחבה, ראו הלמ"ס, "מעורבות אזרחית וקהילתית", הסקר החברתי, 2022.

תרשים ב/23 תחושת יכולת ההשפעה על הממשלה, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2016 – 2022 (ב־%)

כפי שהראנו לעיל, למרות שיעורי המעורבות החברתית הנמוכים יחסית בחברה הערבית, תחושות של חוסר שביעות רצון ואי־אמון, לצד אפליה ופערים בין אזרחים, הם אמורים להיות קרקע פורייה לפעילות אזרחית והתנדבותית. פעילות זו מושפעת מקיומם ומהסרתם של חסמים מוסדיים וחוקיים, ממידת קרבתם, נגישותם ופתיחותם של מוסדות שלטוניים ל"קולותיהם" של האזרחים, ומההישגים בפועל שאזרחים יכולים להשיג באמצעות התארגנותם ופעילותם הקהילתית והאזרחית. הירידה בהיקפי הפעילות והמעורבות האזרחית הכללית בשנים האחרונות מוסברת באמצעות תחושת "יכולת ההשפעה" של האזרחים על הממשלה והמוסדות השלטוניים. בשנים האחרונות ניכרת מגמת ירידה בתחושת יכולת ההשפעה של האזרחים, ערבים ויהודים כאחד, על הממשלה. בשנת 2016 דיווחו 15% מהיהודים ו־7% מהערבים על תחושת יכולת השפעה על הממשלה, ובשנת 2022 — 13% מהיהודים ו־6% מהערבים.להרחבה, ראו הלמ"ס, "יכולת השפעה על הממשלה", שם.

נתונים השוואתיים רבים מעידים על ירידה מתמשכת ברמת האמון של הציבור, הן הערבי הן היהודי, במוסדות השלטון. מגמה זו אינה ייחודית לישראל, לאזור או לאוכלוסייה ספציפית, אלא היא מגמה כלל־עולמית. רמת האמון מושפעת מגורמים רבים ומגוונים, ובכלל זה המצב החברתי־כלכלי, תפקוד מוסדות השלטון ויחס הפוליטיקאים לאותם מוסדות וגם לכלל האוכלוסייה. הירידה באמון במוסדות השלטון אינה באה לידי ביטוי רק בסקרי דעת קהל של גופים רשמיים ומכוני מחקר למיניהם, אלא גם בירידה בהתנהגויות ובדפוסי פעולה שהיו שכיחים בעבר, כגון ירידה בשיעורי ההצבעה, ירידה בשיעורי ההתנדבות, ירידה בשיעורי ההתפקדות למפלגות הפוליטיות וחוסר עניין בנעשה במרחב הציבורי.אמל ג'מאל, "הימנעות כהשתתפות: על תעתועי הפוליטיקה הערבית בישראל", בתוך: אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל — 2001, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002, עמ' 57–100. במכון הישראלי לדמוקרטיה מרוכזים נתונים רבים על מידת האמון של הציבור הערבי והיהודי במוסדות השלטון, משנת 2003 ועד היום זה.להרחבה, ראו מדד הדמוקרטיה, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003–2023. אומנם הנתונים העולים מ"מדד הדמוקרטיה" והנתונים בסקר החברתי אינם זהים, אך שניהם מצביעים על מגמת ירידה. תרשים ב/24 מציג את נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס המשווה את מידת האמון של שתי האוכלוסיות בארבעה מוסדות: הממשלה, הרשות המקומית, המשטרה וארגוני החברה האזרחית בין 2015 ל־2022.

תרשים ב/24 אמון במוסדות, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2015 ו־ 2022 (ב־%)

מקור: הלמ"ס, "תחושות אמון", הסקר החברתי, 2022.

התרשים מראה בבירור את הירידה באמון שרוחשת האוכלוסייה הערבית לרוב המוסדות. הממצאים מעידים כי בשנת 2015 עמד שיעור האמון בממשלה על 28% וב־2022 צנח ל־23% בקרב הערבים. מגמה דומה ניכרת בקרב היהודים — שיעור האמון שרוחשים יהודים לממשלה ירד מ־42% בשנת 2015 ל־32% בשנת 2022. לעומת זאת, התרשים משקף עלייה באמון שרוחש הציבור הערבי לרשויות המקומיות — מ־35% בשנת 2015 ל־42% בשנת 2022. ניתן לזקוף עלייה זו לשיפור באיכות השירותים העירוניים על רקע התוכניות הממשלתיות, וגם לדרך ניהול משבר הקורונה של הרשויות המקומיות האלה.

יצוין בהקשר זה כי מידת האמון במוסדות השלטון: ממשלה, כנסת ורשות מקומית, אינה מבטאת רק את שביעות הרצון של האזרחים מתפקודם של המוסדות האלה, ולא רק את מידת הייצוגיות שלהם, אלא גם את שביעות הרצון מגורמים אחרים הקשורים ליכולת הביצועית של המוסדות. כך אפשר להסביר את הפער במידת האמון שרוחש הציבור הערבי לממשלה ולכנסת, לעומת אמונו ברשות המקומית ובארגוני החברה האזרחית. יש לציין כי בשנים האלה הובילו ממשלות ימין בראשותו של בנימין נתניהו מסע דה־לגיטימציה של הציבור הערבי ומנהיגיו, השמיעו התבטאויות והצהרות גזעניות שהכפישו את הציבור הערבי, ויזמו ואישרו חוקים פוגעניים.להרחבה בעניין הדה־לגיטימציה של הציבור הערבי ומנהיגיו, ראו אורן פרסיקו, "לביבי אין קמפיין בלי טיבי", העין השביעית, 17.2.2020. עם זאת, קשה שלא להבחין בנתונים בעניין האמון במשטרה, שלמרות העלייה באלימות ובפשיעה בחברה הערבית (ראו בהמשך), היא עדיין זוכה לאמון גבוה ביחס לשאר המוסדות.
 

מצב כלכלי

את מצבה הכלכלי של החברה הערבית קובעים גורמים רבים ומגוונים, ובהם חלוקה של משאבים ציבוריים, הזדמנויות תעסוקתיות ויזמיות, מצב התשתיות והנגישות לשוק ההון. גורמים אחרים קשורים בחברה הערבית עצמה, למשל, המצב ההשכלתי והתעסוקתי של הנשים ורמת ההון האנושי של כוח העבודה. בשנים האחרונות השקיעו ממשלות ישראל משאבים רבים כדי לקדם את הפיתוח הכלכלי־חברתי של החברה הערבית, בעיקר דרך השקעות בפיתוח תשתיות פיזיות ובשדרוג ההון האנושי (החלטות 922 ו־550). לצד השיפור במישורים מסוימים, התוכניות הכלכליות לא הביאו למיצוי מלוא הפוטנציאל הגלום באוכלוסייה זו. יתרה מזו, המצב הכלכלי בחברה הערבית בישראל מתאפיין בפערים גדולים ביחס לחברה היהודית בכל התחומים — התעסוקה, רמת החיים, הרווחה, החינוך, ההשכלה והדיור. לפערים אלו השלכות כלכליות וחברתיות על האוכלוסייה הערבית ועל המשק כולו. בסעיף זה נציג את המאפיינים הייחודיים של המצב הכלכלי בחברה הערבית ברמת הפרט, משק הבית והחברה בכללותה — נתונים המשווים בין החברה הערבית לחברה היהודית, ונתונים על החברה הערבית עצמה על ציר הזמן.

לוח ב/3 ממוצע הוצאה חודשית של משפחות ערביות ויהודיות, 1997–2020 (בש"ח)

מקור: הלמ"ס, סקר ההכנסות וההוצאות של משק הבית, 1997–2021.

לוח ב/3 ממחיש יותר מכול את השינויים ברמת החיים ובאיכות החיים של החברה הערבית ושל החברה היהודית בשני העשורים האחרונים. בשנתון הקודם (2021) בחרנו להביא את ממצאי הסקרים של אגודת הגליל מ־2004 ועד 2017, ובהם בלטו שתי מגמות עיקריות: עלייה באיכות החיים מזה, ועלייה ביוקר המחיה בישראל מזה.אגודת הגליל, "ממוצע ההוצאה החודשית למשק בית ערבי עבור השירותים השונים", הסקר הכלכלי־חברתי 2004–2017, שפרעם, 2017. הואיל ובאגודת הגליל לא נמצאו נתונים חדשים, בשנתון זה בחרנו להביא את ממצאי סקר ההכנסות וההוצאות של משק הבית של הלמ"ס בשנים 1997–2020.

תרשים ב/25 ממוצע ההוצאות החודשיות של משקי בית, לפי קבוצת אוכלוסייה, 1997 – 2020 (בש"ח)

הממצאים מעידים על גידול ניכר בהוצאות ומאשררים את התובנות שעלו בשנתון הקודם בדבר העלייה ברמת החיים ובאיכות החיים של המשפחות הערביות, בד בבד עם העלייה ביוקר המחיה. במספרים מוחלטים ההוצאה החודשית הממוצעת של משפחה ערבית עלתה מ־9,164 ש"ח בשנת 1997 ל־12,223 ש"ח ב־2020. כלומר, תוספת של 3,059 ש"ח בחודש. מהלוח ומהתרשימים העוסקים בתחום ההוצאה החודשית הממוצעת משתקפת עלייה בהוצאות בכל תחומי החיים, מצריכת מזון ועד חינוך, תרבות ובידור. מנקודת ראות אחרת אפשר לומר כי יש פער גדול בין משפחות יהודיות למשפחות ערביות, בעיקר בשני תחומים: דיור (משפחה יהודית מוציאה פי שניים ממשפחה ערבית) וחינוך (משפחה יהודית מוציאה פי שלושה יותר ממשפחה ערבית) — הערבים חיים בעיקר בפריפריה ולכן יכולים לחסוך בהוצאות דיור, והיהודים מוציאים יותר על חינוך.

לוח ב/4 ממוצע הוצאה החודשית של המשפחות הערביות, 1997–2020 (ב־% מתוך ההוצאה החודשית)

ניתן לראות כי חלק הארי של ההוצאות של משפחות ערביות קשור למזון (מזון, ירקות ופירות), והוא נותר ללא שינוי כמעט — מ־26% מכלל ההוצאות החודשיות ב־1997 ל־27% בשנת 2020. לעומת זאת, הנתח של הקטגוריה הזאת מכלל ההוצאות של המשפחות היהודיות עלה מ־17% בשנת 1997 ל־19% ב־2020. אומנם יש גידול מינורי בשתי האוכלוסיות, ובכל זאת יש פער גדול במשקל ההוצאה הזאת בין שתי האוכלוסיות. ניתן להבחין בפער ניכר גם בהוצאות הדיור החודשיות. ההוצאה החודשית על סעיף הדיור בקרב ערבים ירדה מ־21% בשנת 1997 ל־17% בשנת 2020. לעומת זאת, במשקי הבית היהודיים היא עלתה מ־22% בשנת 1997 ל־25% בשנת 2020. ניתן להסביר את הפער הזה בשני גורמים אפשריים: הבעלות הפרטית על דירות ובתים ואזור המגורים. שיעור המשפחות הערביות שיש להם דירות פרטיות גבוה משיעור זה אצל יהודים, ולכן יהודים מוצאים יותר על דיור. נוסף על כך, יותר יהודים גרים במרכז הארץ ובמרחבים עירוניים יקרים יותר מבחינת מחירי הדיור, מחירי השכירות ותשלומי המיסים החודשיים הכרוכים בכך. מעניין לראות גם את הפער בהוצאות החודשיות על חינוך, תרבות ובידור. הוצאה זו לא השתנתה במהותה במשקי הבית הערביים, ולאורך כל השנים הנחקרות (1997–2020) נותרה 8% מכלל ההוצאות החודשיות שלהם. לעומת זאת, בקרב משפחות יהודיות היא עלתה בשנים האלה מ־14% ל־16%. כאמור, ההשקעה בחינוך ובתרבות במשפחות יהודיות גבוהה בהרבה מההשקעה בחינוך ובתרבות בקרב משפחות ערביות, ולכך יש השלכות הרות גורל על הפער בהון האנושי בין שתי האוכלוסיות.

תרשים ב/26 הצלחת משקי הבית לכסות את ההוצאות החודשיות שלהם, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2002 – 2022 (ב־%)

אומנם תרשים ב/26 מבליט את הפערים בין שתי האוכלוסיות במדינה, אך אפשר להבחין גם במגמות דומות בשני העשורים האחרונים. בשנת 2002 דיווחו 55% מהמשפחות היהודיות כי הן מצליחות לכסות את ההוצאות החודשיות שלהן, לעומת 41% מהערבים. בעבור 20 שנה (2022) חל שיפור במצב הכלכלי, לצד עלייה ביוקר המחיה. בעקבות זאת דיווחו 74% ממשקי הבית באוכלוסייה היהודית כי הן מצליחות לכסות את ההוצאות החודשיות שלהן, לעומת 45% מהמשפחות הערביות. כלומר, 25% מהמשפחות היהודיות אינן מצליחות לכסות את ההוצאות, לעומת 55% מהמשפחות הערביות. נתון זה עולה בקנה אחד עם הנתונים של המוסד לביטוח לאומי שהצגנו לעיל בדבר שיעורי המשפחות הערביות והיהודיות שמתחת לקו העוני. מצב כלכלי זה מביא משפחות רבות לצבור חובות וגירעונות וגם מאלץ אותן לוותר על מוצרים ומצרכים נדרשים. תרשים ב/26 מבליט יותר מכול את השפעות משבר הקורונה, ואת נסיגתו של החוסן הכלכלי של החברה הערבית בשנת 2022 למצב שהיה בשנת 2002, בעוד שהחוסן הכלכלי של החברה היהודית כמעט שלא נפגע.להרחבה, ראו הלמ"ס, "הצלחה בכיסוי ההוצאות החודשיות", הסקר החברתי, 2022.

תרשים ב/27 שביעות רצון מהחיים, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2013 – 2022 (ב־%)

מקור: הלמ"ס, "שביעות הרצון מהחיים (כללי)", הסקר החברתי, 2023.

שביעות רצון מהחיים היא דרך שבה אדם מסוים תופס את איכות החיים שלו עצמו ומעריך את רמת אושרו הכוללת מחייו על כל היבטיהם. למעשה, זהו מדד לרווחה חברתית ואישית. הערכת שביעות הרצון מהחיים מביאה בחשבון רכיבים רבים הקשורים למצבו הכלכלי, החברתי־משפחתי, הבריאותי והפוליטי של האדם. שביעות רצונם של בני אדם מקרינה על מעשיהם, ולכן יש לה השלכות מרחיקות לכת. שביעות רצונם של האזרחים משפיעה על התנהגותם, וכמובן גם להפך: מציאות חייהם משפיעה על שביעות רצונם. יצוין כי טקסטים דתיים וגישות דתיות עוסקים בנושא זה בהרחבה ומדגישים את חשיבות הצניעות, הענווה ושביעות הרצון מהחיים ומהסטטוס קוו. שביעות הרצון של אנשים מסורתיים ודתיים מחייהם מושפעת אפוא גם מאמונתם הדתית. הסקר החברתי של הלמ"ס מראה שתי מגמות בולטות: הראשונה, פער בין היהודים לערבים במידת שביעות הרצון מהחיים לטובת היהודים לאורך כל השנים הנכללות בסקר. השנייה, תנודתיות ואי־יציבות ברמת שביעות הרצון של האזרחים הערבים מחייהם, גם אם לא קיצונית, לאורך כל השנים הנכללות בסקר.

בשנת 2013 הביעו 89% מהיהודים שביעות רצון מחייהם, לעומת 73.3% מהערבים. בשנת 2016 ניכרת עלייה הן בקרב יהודים והן בקרב ערבים — 90.4% בקרב יהודים, לעומת 80.7% בקרב ערבים. בשנת 2022 חלה עלייה נוספת בקרב יהודים — 91.5% ציינו כי הם שבעי רצון מחייהם, ועלייה מינורית בשביעות הרצון של הערבים מחייהם — 79.7%.

כדי לנסות להבין את הסיבות והגורמים לתמורות ולשינויים האלה דרושים ניתוח ודיון מעמיק. ייתכן שאפשר להצביע על מקבץ של סיבות דתיות וגורמים תרבותיים בתרבות הערבית המעודדים הסתפקות במועט ושמחה במה שיש —
"אלחמדֻללה" (השבח לאל) בכל מצב. אולם נתוני הסקר מעידים על רמת שביעות רצון גבוהה יחסית למיעוט הסובל מפערים, מאפליה, מדיכוי, מהזרה ועוד. נוסף על כך, ייתכן שההסבר לכך תלוי בקבוצת ההשוואה של הערבים, מלבד החברה היהודית. כלומר, אזרחים ערבים משווים את עצמם גם לקבוצות ערביות אחרות במזרח התיכון, בעיקר אחרי התוצאות ההרסניות של האביב הערבי, והשוואה זו מעניקה להם מידה של נחמה ושביעות רצון.

אפשר לציין כמה גורמי עומק נוספים המשפיעים על התנודתיות בקרב האזרחים הערבים: ראשית, ההשקעות התקציביות של ממשלות ישראל בעשור האחרון בחברה הערבית, שהבולטת שבהן הייתה התוכנית הכלכלית 922. שנית, אירועי האביב הערבי, שבתחילתם הפיחו תקוות לשינויים מרחיקי לכת, אך מהר מאוד נהפכו למלחמת אזרחים ולאירועים עקובים מדם והביאו להתפרקותו של המרחב הערבי וסדר היום המדינתי ששלט במערכת הבין־ערבית בעשורים האחרונים. אירועים אלו גרמו לאזרחים הערבים לראות באזרחותם הישראלית, למרות המעמד הנחות שנגזר ממנה, מעמד יציב שיש בו פוטנציאל למוביליות חברתית וכלכלית. שלישית, חקיקת חוק־יסוד: הלאום, שהבליטה את הרכיבים האקסקלוסיביים באזרחות הישראלית, הנציחה את מעמדם הנחות של האזרחים הערבים בהשוואה לאוכלוסייה היהודית והדגישה את תקרת הזכוכית הניצבת מעל האזרחים הערבים במערבולת האזרחות הישראלית. הנתונים שלעיל מלמדים כי שביעות הרצון מהחיים אינה תלויה אך ורק במצבם הכלכלי ובהכנסתם של האזרחים הערבים, אלא גם במצבם ביחס לקבוצות אחרות, הן בתוך ישראל והן מחוצה לה.

מגמות סותרות מתקיימות בעת ובעונה אחת, והן תמיד עניין חשוב במחקר. רבים הדגישו את ההשלכות השליליות של חוק הלאום, אולם על פי הנתונים הרבים שהוצגו כאן השפעתה של חקיקת החוק על תחושות הציבור הערבי ועל עמדותיו אינה משמעותית. ייתכן שההסבר לכך הוא שהשפעת החוק על המצב החומרי ועל ההוויה הכלכלית והחברתית של האזרחים הערבים קטנה הרבה יותר משהיה אפשר להעריך, בכל מיני הקשרים. ייתכן שראוי לערוך מחקר מקיף ומעמיק שייבחן את המגמות הסותרות ואת התופעות הפרדוקסליות העולות משנתון זה.
 

אלימות ופשיעה בחברה הערבית בישראל

ממדיהן של האלימות והפשיעה בחברה הערבית בישראל היום חורגים מהממדים שהיו שכיחים בעבר. בשנים האחרונות נעשתה האלימות בחברה הערבית בישראל לאחת התופעות המסוכנות ביותר, והיא מדירה שינה מעיניהם של רוב האזרחים והאזרחיות הערבים. תופעה זו היא תוצאה של הצטלבות של גורמים רבים, ובהם כשלי ממשל (תת־אכיפה ואפליה רבת שנים), כשלי שוק (אבטלה, עוני וחוסר מעש) וכשלים ערכיים (ירידה במעמדם של הגורמים הסמכותיים בחברה הערבית: ההנהגה מסורתית, ההורים, המשפחות המורחבות, אנשי הדת ואנשי חינוך).

העלייה בממדי האלימות והפשיעה עומדת בראש מעייניה של האוכלוסייה הערבית ומונחת על שולחנם של המוסדות הייצוגיים, הרשויות המקומיות, המפלגות הפוליטיות וארגוני החברה האזרחית הערביים. יש הנוטים לראות בתופעה זו בעיה פנימית של החברה הערבית ומתעלמים מההקשרים הרחבים יותר שלה ומהשלכותיה, אולם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית הן איום הרובץ לפתחה של החברה הישראלית כולה.

מגמה זו היא גם אחד הגורמים המשפיעים ביותר על איכות החיים ועל רמת החיים בחברה הערבית — אלימות ופשיעה ביישובים גורמות להגירה של האוכלוסייה האמידה אל הערים המעורבות והיהודיות, לאובדן תחושת הביטחון האישי של האזרחים, להחרפת אי־האמון באנשים אחרים ובמוסדות השלטוניים והקהילתיים ולפגיעה ממשית בסולידריות ובחוסן החברתי והקהילתי.

תרשים ב/28 מספר הנרצחים באוכלוסייה הערבית, 2018 – 2023

מספר מקרי הרצח בחברה הערבית עולה עלייה מתמדת זה שני עשורים. בשנת 2023 הגיע המספר לשיא חדש של 244 נרצחים. שנת 2021 הייתה גם היא מדממת מקודמתה — 126 לעומת 113 בשנת 2020. מגמת העלייה נבלמה מעט בשנת 2022 — 116 הרוגים. אחד ההסברים לירידה זו הוא הקמת "ממשלת השינוי" בראשותם של נפתלי בנט ויאיר לפיד, מינוים של עומר בר לב ויואב סגלוביץ' להובלת המשרד לביטחון פנים, התוכניות שהכינו והיחידות המובחרות שהוקמו לטיפול בתופעה. יצוין גם כי בשנת 2019 נרצחו 94 אזרחים ובשנת
2014 — 51.מרכז אמאן, המרכז הערבי לחברה בטוחה, 2021. כלומר, מספר קורבנות האלימות בחברה הערבית הכפיל, ואף שילש, את עצמו בעשור האחרון. נוסף על כך, מספר נפגעי הירי בחברה הערבית עלה פי יותר משלושה בין 2016 ל־2018, מ־82 פצועים ל־301.להרחבה, ראו עמיר קורץ, "מחדל האמל"ח בחברה הערבית: למרות הביקורת — המשטרה עדיין טומנת הראש בחול", כלכליסט, 18.5.2021. משנת 2000 ועד היום נהרגו יותר מ־1,700 אזרחים ערבים עקב אלימות פנימית. למרות העלייה המתמדת במספר הקורבנות והפצועים רוב המקרים והתיקים אינם מפוענחים על ידי משטרת ישראל.

תופעת האלימות הגואה בחברה הערבית הגיעה גם לנבחרי ציבור ולמוסדות שלטון — מקרי ירי בראשי רשויות מקומיות, בסגניהם, בפקידים, בעובדי רשויות ובמועמדים בבחירות המוניציפליות, וכן מקרים של השחתת רכוש ושרפת רכבים. בשנת 2023 הגדיר המשרד לביטחון פנים 29 מראשי הרשויות המקומיות הערביות ו־70 מהעובדים בשלטון המקומי הערבי "מאוימים", לעומת 17 ו־44 (בהתאמה) בשנת 2017.להרחבה, נורית יכימוביץ־כהן, "נתונים על ראשי רשויות מקומיות ועובדי רשויות מאוימים", הכנסת — מרכז המידע והמחקר, 30.11.2020; יניב שרון, "29 ראשי רשויות ערביות מאוימים", דבר, 7.9.2023. למגמת העלייה בהיקף האלימות ובמספר הנרצחים גורמים רבים ומגוונים, ויש לברר לעומק את הקשר בינה לבין משבר הקורונה וההשלכות הכלכליות שלו.

חלק מהתופעה הרחבה של עלייה בהיקפי האלימות והפשיעה בחברה הערבית הוא העלייה במדדי האלימות במשפחה. בתרשים ב/29 ניתן לראות כי בשנת 2018 נרצחו 15 נשים, שהן 21% מכלל הנרצחים בחברה הערבית באותה השנה, לעומת 13 נשים שהן 11% בשנת 2022. בשנת 2023 הייתה עלייה נוספת במספר הנשים שנרצחו, אך שיעור הנשים מכלל הנרצחים ירד בשל העלייה הניכרת במספר הנרצחים הכולל (16 נשים, שהן 7%). חשוב לציין גם שהשיח סביב הפשיעה בחברה הערבית מתעלם לעיתים מהשלכות התופעה על הנשים הערביות, שבמקרים אחדים הן הקורבנות הישירים שלה, ובמקרים אחרים איבדו את בעליהן, בניהן, בנותיהן וקרובי משפחה אחרים.

תרשים ב/29 שיעור הנרצחים בחברה הערבית, לפי מגדר, 2018 – 2023 (ב־%)

מלבד היבטים המגדריים, יש לאלימות ולפשיעה גם מאפיינים אזוריים־גאוגרפיים, גיליים ודתיים. בשנת 2018 היו מרבית מקרי הרצח בחברה הערבית באזור המשולש — 40% ממקרי הרצח. שיעור זה צנח ל־28% בשנת 2022, בעקבות העלייה במספר מקרי האלימות והרצח באזורים אחרים. גם בשנת 2023 עמד שיעור הנרצחים באזור המשולש על 28%. בתרשים ב/30 אפשר להבחין גם בנסיקה משמעותית באזור הגליל, מ־20% מכלל מקרי הרצח בשנת 2018 ל־35% בשנת 2022, ולשיא של 42% בשנת 2023. הסבר אפשרי לכך הוא הסבר דמוגרפי — יותר מ־50% מהאוכלוסייה הערבית גרים בגליל, והסבר נוסף הוא התרחבות הפעילות של ארגוני הפשיעה באזור הזה. כמו כן ניכרת ירידה בשיעור מקרי הרצח בערים המעורבות, מ־28% בשנת 2018 ל־22% בשנת 2022, ועד 14% בשנת 2023. למרות הירידה המתמשכת, שיעור זה עדיין גבוה מאוד ביחס לשיעור הערבים בערים במעורבות מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל. מגמת הירידה בערים המעורבות בד בבד עם מגמת העלייה הכללית טעונה הסברים. אפשר לבדוק, למשל, את תפקידם של ראש העירייה ושל המנהיגות המוניציפלית ואת הלחצים המופעלים על המשטרה ועל יחידות האכיפה העירוניות כדי להתמודד על התופעה ולמגרה. ולבסוף, ניתן לראות כי בנגב לא היו שינויים גדולים בשיעור האלימות: 13% בשנת 2018, 14% בשנת 2022 ושיעור קטן עוד יותר, 11%, בשנת 2023. למרות הסיקור התקשורתי המנכיח את מציאות החיים הקשה של האזרחים הערבים בנגב ומאפיין אותה כמרחב אקסטריטוריאלי, במיוחד בכל הקשור באובדן המשילות ובהיעדר נוכחות של גורמי אכיפת החוק, לא נצפתה עלייה של ממש בשיעורי הנרצחים בנגב. בהקשר זה יש לברר את תפקידם של ההנהגה המסורתית השבטית ושל הערוצים שהמשפט והחוק השבטיים מייצרים כדי להתמודד עם משברים חברתיים.

תרשים ב/30 שיעור הנרצחים בחברה הערבית, לפי אזור גאוגרפי, 2018 – 2023 (ב־%)

 

תרשים ב/31 שיעור הנרצחים באוכלוסייה הערבית, לפי גיל, 2018 – 2023 (ב־%)

מתרשים ב/31 אפשר ללמוד כי לאלימות ולפשיעה בחברה הערבית גם היבט גילי ברור. התרשים מראה בבירור שרוב הקורבנות והמעורבים בפשיעה המאורגנת בחברה הערבית הם צעירים. הנתונים המוצגים כאן עולים בקנה
אחד עם הנתונים בפרק על שוק העבודה ועם הנתונים שהוצגו בסקירה שנערכה מטעם מכון מאיירס ג'וינט ברוקדייל, המכון הישראלי לדמוקרטיה ורשות הצעירים בשנת 2023, שהבליטו את העוני המחריד, את חוסר שביעות הרצון מהמצב הכלכלי, ואת סוגיית חוסר במעש בקרב הצעירים הערבים.וצ'סלב קונסטנטינוב ואח', "צעירים ערבים בישראל: תמונת מצב 2023", ירושלים: מכון מאיירס ג'וינט ברוקדייל, המכון הישראלי לדמוקרטיה ורשות הצעירים. ניתן להבחין בירידה בשיעור הנרצחים בני 51 ומעלה, מ־11% בשנת 2018 ל־7% בשנת 2022, ולעלייה ל־11% בשנת 2023. עם זאת, בולטת נסיקה חדה בשיעור הנרצחים בשכבת הגיל 21-30, מ־38% בשנת 2018 ל־47% בשנת 2023. אם כך, 25% מהנרצחים בחברה הערבית בשנת 2023 היו בני ובנות 41 ומעלה, לעומת 75% עד גיל 40.

שיעורי האלימות הגבוהים מערערים את תחושת הביטחון האישי של האזרחים. על פי ממצאי הסקר של אגודת הגליל משנת 2018, 65.1% מהאזרחים הערבים מעריכים שהאלימות שכיחה ונפוצה ביישוב מגוריהם בדרגה בינונית עד גבוהה; 48.3% חושבים שהאלימות שכיחה דווקא בשכונת מגוריהם, ועוד כ־54% חוששים שהם יהיו קורבנות לאלימות כלשהי. 39% מהאזרחים הערבים דיווחו כי הם אינם מרגישים בטוחים בעת הליכה לבד בשכונת מגוריהם בשעות לילה, ו־21% ציינו כי הם אינם מרגישים בטוחים בעת הליכה לבד בשכונה בשעות היום. יתרה מזו, 61.3% מהאזרחים שהשתתפו בסקר ציינו כי אי אפשר לתת אמון באחרים. נתונים אלו אינם ייחודיים לאזור או ליישוב מסוימים, והם מעידים על הכלל ועל עומק המשבר שבו שרויה החברה הערבית בישראל. בהקשר הזה יצוין כי 75% מהאזרחים הערבים הסכימו ששימוש בנשק לפתרון בעיות ומחלוקות נהפך לעניין שבשגרה. נתון זה עולה בקנה אחד עם ההערכות שמאות אלפי כלי נשק לא חוקיים "מסתובבים חופשי" בחברה הערבית.להרחבה ועיון מעמיק בממצאי הסקר, ראו אגודת הגליל, אחמד שייח' מוחמד, סאוסן רזק מרג'יה ומוחמד ח'טיב, סקר האלימות בחברה הערבית הפלסטינית בישראל, שפרעם: אגודת הגליל, 2019.

אין הסבר אחד לאלימות הגואה ולהתרחבות מעגלי הפשיעה בחברה הערבית בישראל. חלק מהחוקרים מציעים ניתוח מרקסיסטי הקושר בין שינויים כלכליים לבין העלייה בהיקפי התופעה; חוקרים אחרים מאמצים את גישת המודרניזציה החלקית, ומסבירים שהקיבעון של החברה הערבית בישראל בעיצומו של תהליך המעבר מחברה שמרנית לחברה מודרנית הביא להתפוררות ערכית ולכרסום במקורות הסמכות המסורתיים; גישה אחרת מדגישה גורמים חברתיים־תרבותיים האופייניים לחברה הערבית, וגישה אחרת את חשיבותם של המשתנים המוסדיים ומבליטה את אחריותה של המדינה ואת תפקודם של המשטרה וגורמי אכיפת החוק.

לוח ב/5 עצורים, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2015–2021 (במספרים מוחלטים וב־%)

מלוח ב/5 אפשר ללמוד ששיעור מעורבותם של האזרחים הערבים באלימות ובפשיעה גבוה בהרבה משיעור המעורבות של האוכלוסייה היהודית. אומנם הלוח מציג מגמה ברורה של ירידה במספר הכולל של העצורים בשנים 2015–2020, אבל בשנים 2020–2021 ניכרת מגמה של עלייה, הן במספר העצורים בכלל והן בשיעורם של העצורים הערבים מכלל העצורים באותה השנה. מספר העצורים הערבים בשנת 2015 עמד על 31,651, שהם 53% מכלל העצורים. לעומת זאת, מספר העצורים הערבים בשנת 2020 ירד ל־27,598, אך שיעורם עלה ל־60% מכלל העצורים באותה השנה. עם זאת, אפשר להבחין בשינוי מגמה בשנת 2021 ובעלייה משמעותית בשיעור העצורים הערבים, שהגיע ל 65% מכלל העצורים.

לוח ב/6 אירועי ירי באזורי מגורים, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2015–2020 (במספרים מוחלטים וב־%)

אחד הביטויים השכיחים ביותר של הפשיעה והאלימות הגואות בחברה הערבית בישראל הוא הירי באזורי המגורים. בשנים האחרונות תיעדו מצלמות שכונתיות וביתיות מאות מקרים של ירי. אירועים מסוג זה גרמו לפגיעה פיזית באנשים, להלם ולאימה ולהשחתת רכוש. התגברות הירי באזורי המגורים הפכה את שכונות המגורים ביישובים הערביים למרחב לא בטוח עבור תושביהן, ולכן רבים מהזוגות הצעירים בחברה הערבית מחפשים מגורים בטוחים יותר מחוץ ליישובי המקור שלהם. כפי שמראה לוח ב/6, חלק הארי ממקרי הירי באזורי מגורים התרחשו ביישובים ערביים ופחות מקרים התרחשו באזורים יהודיים. בשנים 2015–2020 נע שיעור הירי באזורי המגורים הערביים בין 92% ל־95% מכלל אירועי הירי באזורי המגורים בישראל. נתונים אלו עולים בקנה אחד גם עם סקר פני החברה של הלמ"ס, המראה בבירור שכ־20% מהציבור הערבי בישראל חוששים מפגיעה ומחשיפה לאלימות באזורי מגוריהם, לעומת 10% בחברה היהודית.להרחבה, ראו הלמ“ס, "פערים בין יהודים לערבים 2021-2020 — נתונים מתוך דוח פני החברה מס' 14", 19.6.2023.

לוח ב/7 תיקים במשטרה, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2015–2021 (במספרים מוחלטים וב־%)

מספר התיקים הוא עוד אינדיקטור היכול להצביע על היקף האלימות והפשיעה המאורגנת בחברה הערבית בישראל. מהנתונים שבלוח ב/7 ניתן להבחין במגמת עלייה בשיעור התיקים שנפתחו לערבים, מ־35% בשנת 2015 ל־43% בשנת 2021. כלומר, מספר התיקים שמעורבים בהם ערבים הוא פי שניים משיעורם של הערבים באוכלוסייה. נתון זה מלמד על התרחבות הפשיעה המאורגנת ועל היותה כתובת לצעירים ערבים רבים התרים אחרי הון ומשאבים כלכליים, חברתיים וסימבוליים.

לוח ב/8 מציג נתונים על תיקים שבהם הוגשו כתבי אישום.השנה המופיעה בלוח ב/8 היא השנה שבה הוגש כתב האישום, ולא שנת פתיחת התיק. כלומר, ייתכן שיש תיקים שנפתחו בשנת 2014 וכתב האישום בהן הוגש רק ב־2015. נתונים אלו עולים בקנה אחד עם הנתונים בלוח ב/7 (על התיקים שנפתחו), ושניהם מעידים על התרחבות מעגלי האלימות והפשיעה והשימוש בכוח ובנשק. מלוח ב/8 ניכר כי בשנים 2015–2021 נע שיעור הערבים שהוגש נגדם כתב אישום בין 31% עד ל־44%. יצוין גם כי הפער בין מספר התיקים לבין מספר כתבי האישום קשור בגורמים רבים, אך בעיקר בשיעור התיקים שפענחה המשטרה.בשנתון הסטטיסטי של המשטרה משנת 2021 לא הופיעה הקטגוריה הדמוגרפית "לא ידוע/אחר" המצביעה על זהותו הלאומית או הדתית של האדם שהוגש נגדו כתב אישום, ולכן היא אינה מופיעה בלוח בשנה זו.

לוח ב/8 מספר כתבי אישום, לפי קבוצת אוכלוסייה, 2015–2021 (במספרים מוחלטים וב־%)

כאמור, העלייה בהיקפי האלימות ביישובים הערביים ובמספר הנרצחים והשתלטות ארגוני הפשיעה על המרחב הציבורי הגבירו את תחושת היעדר הביטחון האישי בציבור הערבי. מממצאי מדד הביטחון האישי שמפרסמת קרן אברהם בכל שנה מ־2017 עולה ששיעור האזרחים שחשו ביטחון אישי בשנת 2017 עמד על 68%, לעומת 87% בציבור היהודי. שיעור זה הלך ופחת עם השנים והגיע ל־39.5% בשנת 2019 בקרב הערבים ו־87.8% בקרב היהודים. עם זאת, בשנת 2020 ניכר שיפור מסוים בתחושת הביטחון האישי, ו־10.6% מהיהודים לעומת 37.2% מהערבים דיווחו על היעדר תחושת בטחון אישי באזורי מגוריהם.

תחושת היעדר הביטחון האישי משפיעה על דפוסי התארגנות, על מעורבות במרחב הציבורי ועל הגירה שלילית. למשל, זוגות צעירים ואנשים בעלי אמצעים מהחברה הערבית בוחרים בשנים האחרונות להעתיק את מקום מגוריהם ליישובים יהודיים סמוכים כדי ליהנות מרמת השירותים העירוניים הגבוהה יותר שמעניקה הרשות המקומית ולהגביר את תחושת הביטחון האישי שלהם.

תרשים ב/32 תחושת הביטחון האישי, לפי גיל, 2018 – 2023 (ב־%)

מקור: נוהאד עלי ורות לוין־חן, "מדד הביטחון האישי" והקהילתי", בתוך: אלימות, פשיעה ושיטור ביישובים הערביים, לוד: יוזמות קרן אברהם, 2017 – 2020.