דמוגרפיה

גודל האוכלוסייה

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), בסוף שנת 2022 מנתה אוכלוסיית ישראל כ־9,662,040 נפש, 21.1% מהם הם ערבים (מוסלמים, נוצרים ודרוזים), כלומר כ־2,038,800 נפש.

הסטטיסטיקה הרשמית של מדינת ישראל כוללת גם את התושבים הערבים במזרח העיר ירושלים, שברובם המכריע אינם בעלי אזרחות ישראלית אלא "תושבי קבע". אחד ההבדלים העיקריים בין המעמדות האלה הוא שתושבי קבע אינם רשאים להצביע בבחירות הכלליות לכנסת, אלא רק בבחירות לרשויות המקומיות, ואילו אזרחים יכולים להצביע בבחירות הכלליות לכנסת ובבחירות לרשויות המקומיות. על בסיס נתוני שנתון סטטיסטי לירושלים "שנתון סטטיסטי לירושלים 2023", אתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות.2023 והלמ"ס, בסוף שנת 2022 היה מניין התושבים הערבים במזרח ירושלים כ־370 אלף נפש. מכאן שמניינם של האזרחים הערבים בישראל עמד אז על כ־1,627,050 נפש, שהם כ־17.2% מאוכלוסיית המדינה. 

לוח א/1 אוכלוסיית ישראל, לפי קבוצת אוכלוסייה, סוף 2022 (באלפים וב־­%)

*בקטגוריה "אחרים" נכללים נוצרים לא ערבים וחסרי סיווג דת.
מקור: עיבוד של נתוני חדר המחקר של הלמ"ס, 2023; "שנתון סטטיסטי לירושלים 2023", אתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות.

עם קום המדינה עמד מניינה של האוכלוסייה הערבית בה על 160 אלף נפש, 13.6% מכלל אוכלוסיית המדינה באותם ימים. שיעורה של האוכלוסייה הערבית בכלל אוכלוסיית המדינה ידע תנודות לא מעטות לאורך השנים. בעשור הראשון לקום המדינה ירד שיעורה של האוכלוסייה הערבית במידה ניכרת בשל הגידול החד בשיעורה של האוכלוסייה היהודית בארץ בעקבות גלי העלייה ההמונית. לאחר מלחמת ששת הימים, ב־1967, ובעקבות הכללת התושבים הערבים במזרח העיר ירושלים בסטטיסטיקה הרשמית של מדינת ישראל, עלה שיעורה של האוכלוסייה הערבית ל־14.1%. שיעור זה עלה בהתמדה והגיע בשלהי שנות ה־80 ל־18% מכלל אוכלוסיית המדינה. במחצית הראשונה של שנות ה־90, עקב גלי עלייה יהודית המונית נוספים ממדינות ברית המועצות לשעבר, קטן משקלה של האוכלוסייה הערבית קמעא, אולם מאז הוא מוסיף לעלות בהתמדה. כיום חמישית מאוכלוסיית המדינה היא ערבית.

לוח א/2 האוכלוסייה הערבית בישראל, שנים נבחרות, כולל מזרח ירושלים (באלפים וב־%)

מקור: עיבוד נתונים מתוך הלמ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל 2022, לוח 2.1.

התפלגות אוכלוסיית האזרחים הערבים לפי האזור הגאוגרפי

במחקר האקדמי על אודות החברה הערבית נהוג להבחין בחמישה אזורים גאוגרפיים עיקריים שבהם מתגוררים האזרחים הערבים בישראל: הצפון, המשולש, הנגב, הערים המעורבות ופרוזדור ירושלים (לרבות מערב העיר ירושלים). לכך מצטרפת קטגוריה נוספת של אזרחים ערבים המתגוררים במגוון יישובים ברחבי הארץ, בעיקר בערים גדולות, שהרוב המכריע של אוכלוסייתן יהודית.

(א) אזור הצפון. אזור זה כולל את הגליל, הגולן, העמקים, אזור הכרמל וחוף הכרמל, ובו מתגוררת יותר ממחצית אוכלוסיית האזרחים הערבים בישראל. במניין התושבים הערבים באזור הצפון לא נכללים התושבים הערבים בערים המעורבות בצפון — עכו, חיפה, נוף הגליל ומעלות־תרשיחא.

(ב) אזור המשולש. המונח "המשולש" אינו משמש בסטטיסטיקה הרשמית של מדינת ישראל, אולם הוא המונח הרווח בשיח המחקרי ובשיח הפוליטי העוסקים באוכלוסייה הערבית. מונח זה מציין את האזור הגאוגרפי שסופח למדינת ישראל בהסכמי שביתת הנשק בשנת 1949 (הסכמי רודוס). המשולש כולל את היישובים הערבים באזור ואדי עארה ובחלקו המזרחי של אזור השרון, ומתגוררת בו כחמישית מאוכלוסיית האזרחים הערבים במדינה.

(ג) הנגב. אזור זה כולל את נפת באר שבע, שרוב מכריע של תושביה הערבים הם בדואים. הבדואים בנגב הם כמעט חמישית מאוכלוסיית האזרחים הערבים במדינה וכשליש מכלל אוכלוסיית הנגב. במניין האוכלוסייה הערבית בנגב נכללים כ־231 אלף תושבים בדואים המתגוררים ביישובי קבע (רשויות מקומיות ויישובים הנכללים במועצות האזוריות, כ־77% מאוכלוסיית הבדואים בנגב) וכמעט 70 אלף תושבים בדואים המתגוררים ביישובים חסרי מעמד מוניציפלי ("כפרים בלתי מוכרים", כ־23% מאוכלוסיית הבדואים בנגב).

(ד) הערים המעורבות. לפי הגדרת הלמ"ס, "ערים מעורבות" הן ערים שרוב מכריע של אוכלוסייתן יהודי אך יש בהן מיעוט ניכר של תושבים ערבים. בהגדרה זו נכללות שבע ערים שבהן מתגוררת פחות מעשירית אוכלוסיית אזרחי ישראל הערבים. חמש מהן נחשבות ערים מעורבות "מסורתיות", כלומר, ערים שעוד לפני הקמת המדינה דרו בהן בכפיפה אחת יהודים וערבים, והן עכו, חיפה, יפו, רמלה ולוד. שתי ערים אחרות, נוף הגליל (נצרת עילית) ומעלות־תרשיחא, נעשו יישובים מעורבים לאחר קום המדינה. נוף הגליל (בשמה הקודם "נצרת עילית") הוקמה בשנת 1956, והוכרזה עיר בשנת 1974. היא נהפכה לעיר מעורבת בתהליך הדרגתי, בעקבות התיישבות של אזרחים ערבים (שהגיעו בעיקר מנצרת ומהיישובים הערביים הסמוכים לה) בשכונות מסוימות בעיר. מעלות־תרשיחא נעשתה מועצה מקומית מעורבת בשנת 1963, בעקבות איחוד מעלות (היהודית) עם תרשיחא (הערבית). בשנת 1996 הוכרזה מעלות־תרשיחא עיר.על פי הלמ"ס, "עיר מעורבת" היא עיר ששיעור האוכלוסייה הערבית בה עולה על 10% מכלל התושבים. בהגדרה זו נכללות שבע הערים שהוזכרו לעיל, וכן העיר ירושלים, ששיעור התושבים הערבים בה (לרבות מזרח העיר) עומד על 39.2%. עם זאת, שיעור התושבים הערבים המתגוררים במערב העיר המחזיקים באזרחות ישראלית הוא כ־0.5% בלבד מכלל תושבי העיר (כ־5,000 נפש). יצוין כי תופעת העירוב הדמוגרפי בין יהודים לערבים מאפיינת ערים גדולות אחרות בישראל, ובהן באר שבע (3.1% ערבים, כ־6,600 נפש בסוף 2022), אילת (4.9% ערבים, כ־2,600 נפש), כרמיאל (4.2% ערבים, כ־2,000 נפש) ונהרייה (2.4% ערבים, כ־1,500 נפש). כמה מאות תושבים ערבים מתגוררים בערים גדולות נוספות, אף ששיעורם בכלל אוכלוסיית העיר קטן מאוד: כאלף תושבים ערבים מתגוררים בכל אחת מהערים האלה: חדרה (1% מאוכלוסיית העיר), רמת גן (0.7%), בת ים (0.9%) וערד (3.9%); ובין 700 ל־800 תושבים ערבים מתגוררים בצפת (2.1%), בקריית שמונה (3.3%), בנתניה (0.3%), בטבריה (1.5%) ובעפולה (1.1%). עיבוד נתונים מתוך קובץ נתוני הלמ"ס שהועבר למחברים.

(ה) אזור ירושלים. אזור זה כולל את אוכלוסיית האזרחים הערבים במחוז ירושלים, שרובם מתגוררים ביישובים הערביים בפרוזדור ירושלים, וחלקם במערב העיר ירושלים (לא כולל התושבים הערבים במזרח העיר).

(ו) שאר חלקי הארץ. כמה אלפי אזרחים ערבים מתגוררים כיום ביישובים יהודיים בכל רחבי הארץ, בעיקר במרכזים האורבניים הגדולים בצפון הארץ (כרמיאל, נהריה, חדרה, צפת וקריית שמונה) ובדרומה (באר שבע, ערד ואילת). המניע העיקרי למעבר של תושבים ערבים מיישוביהם המקוריים לערים יהודיות סמוכות הוא היעדר פיתוח של היישובים הערביים, או הצורך להעתיק את מקום המגורים של המשפחה (רילוקיישן) בשל מקום העבודה של ההורים. 

לוח א/3 החברה הערבית בישראל: התפלגות דמוגרפית, סוף 2022 (באלפים וב־%)

מקור: עיבוד של נתוני חדר המחקר של הלמ"ס, 2023.

חלוקה זו אינה חופפת את החלוקה המקובלת לנפות ומחוזות של הלמ"ס. הטעם לחלוקה המקובלת במחקר על אודות החברה הערבית הוא בייחוד הדמוגרפי והסוציולוגי של כל אחת מקבוצות האוכלוסייה הערבית המתגוררת באזורים האלה, וכן באוריינטציה הפוליטית ובאופן ההתפתחות ההיסטורית של כל אחת מהן. נתונים אלו חשובים גם לשם הבנת האוריינטציה הפוליטית של האוכלוסייה הערבית בכללותה.

מבחינה היסטורית, למשל, אזור הצפון הוא ערש לידתה של ההוויה הפוליטית והתרבותית של האוכלוסייה הערבית שנותרה בשטח מדינת ישראל לאחר הקמתה ב־1948. אחת הסיבות לכך היא הגיוון הדתי המאפיין את האוכלוסייה הערבית באזור הזה. משחר ימי המדינה התבלטו הנוצרים בפעילותם הפוליטית (בעיקר במפלגה הקומוניסטית, שהיא עמוד השדרה של חד"ש), ואילו הדרוזים השתלבו במפלגות היהודיות. לעומת זאת, האוכלוסייה הערבית באזור המשולש ובנגב היא מוסלמית הומוגנית. עובדה זו מסבירה מדוע התנועה האסלאמית הופיעה באזור המשולש בשלהי שנות ה־70 והתבססה גם בנגב.
 

התפלגות לפי המעמד המוניציפלי של מקום המגורים

כמעט מחצית (47.5%) מהאזרחים הערבים מתגוררים במועצות מקומיות. רובם המכריע מתגוררים ב־68 מועצות מקומיות ערביות, והיתר במועצות מקומיות יהודיות ברחבי הארץ. 42.5% מהאזרחים הערבים מתגוררים ביישובים בעלי מעמד מוניציפלי של עיר: רובם מתגוררים ב־13 ערים ערביות, וכן בשבע ערים מעורבות, וחלק קטן יותר מתגורר בערים שהרוב המכריע של אוכלוסייתן יהודית (לרבות מערב העיר ירושלים).

5.6% מהאזרחים הערבים מתגוררים ביישובים קטנים (כפריים) המשולבים במועצות אזוריות. מחציתם (2.9%) מתגוררים ב־19 יישובים המשתייכים לארבע מועצות אזוריות שכל יישוביהן ערביים, ו־2.5% מתגוררים ב־28 יישובים ערביים המשתייכים למועצות אזוריות מעורבות שרוב אוכלוסייתן יהודית. שיעור קטן מאוד של אזרחים ערבים (0.1%) מתגוררים בכמה יישובים המשתייכים למועצות אזוריות שכל יישוביהן יהודיים.

4.4% מהאזרחים הערבים מתגוררים ביישובים חסרי מעמד מוניציפלי הידועים בכינוי "כפרים לא מוכרים". מרביתם תושבי 25 שבטים בדואים בצפון הנגב המתגוררים ב־35 יישובים כפריים חסרי מעמד מוניציפלי.להרחבה בסוגיית הכפרים הלא־מוכרים, ראו נסרין חדאד חאג'־יחיא, מוחמד ח'לאילה ואריק רודניצקי, שנתון החברה הערבית בישראל 2021, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2022, עמ' 21–22.

בסך הכול יש 163 יישובים שכל תושביהם הם ערבים אזרחי ישראל. 

לוח א/4 התפלגות מקום המגורים של האזרחים הערבים, לפי המעמד המוניציפלי של יישוב המגורים, סוף 2022

מקור: שם.

לוח א/5 התפלגות היישובים הערביים בישראל, לפי המעמד המוניציפלי והמיקום הגאוגרפי, סוף 2022

מקור: שם.

על פי נתוני הלמ"ס, העיר הערבית הגדולה ביותר היא רהט (78.9 אלף תושבים בסוף שנת 2022). העיר הבדואית, שהוקמה בשנת 1972, עקפה בשנה האחרונה במניין תושביה את נצרת (77.8 אלף), שהייתה העיר הערבית הגדולה ביותר מקום המדינה. רהט נעשתה כעת לא רק בירת הבדואים בנגב, אלא גם בירתה של החברה הערבית כולה. רהט היא גם העיר בעלת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר, שכן כל תושביה הם מוסלמים. מספר התושבים המוסלמים בנצרת הוא כ־57 אלף (73.2% מאוכלוסיית העיר). שתי הערים האלה מקדימות במניין תושביהן בפער ניכר את אום אל־פחם (58.7 אלף), טייבה (46.0 אלף) ושפרעם (43.5 אלף).

לקראת סוף שנת 2021 זכתה מע'אר (מגאר) למעמד מוניציפלי של עיר,יאסר ואקד, "שקד הכריזה על מע'אר כ'עיר הדרוזית הראשונה בישראל'", גלובס, 26.10.2021. ובכך הפכה לעיר היחידה בישראל שרוב אוכלוסייתה דרוזית (כ־57% מאוכלוסיית העיר). עם זאת, מע'אר איננה העיר הדרוזית הראשונה. קדמה לה "עיר הכרמל" שנולדה ב־2003 במעמד מוניציפלי של עיר בעקבות איחוד של שתי מועצות מקומיות גדולות שרוב אוכלוסייתן דרוזית: דאלית אל־כרמל ועִספיא. האיחוד המוניציפלי הזה הוקם במסגרת רפורמה שערך משרד הפנים במעמדן המוניציפלי של כמה רשויות מקומיות ערביות בצפון הארץ ובאזור המשולש. בשנת 2009 פורק האיחוד בין דאלית אל־כרמל לעספיא ביוזמת משרד הפנים. 

לוח א/6 אוכלוסיית הערים הערביות בישראל, סוף 2022 (באלפים)

מקור: שם.

התפלגות לפי דת

רובם המכריע של אזרחי ישראל הערבים הם מוסלמים (83.3%), והיתר הם דרוזים (9%) ונוצרים (7.7%). עם זאת יש הבדלים מובהקים בין האזורים במשקלן היחסי של שלוש הדתות. האוכלוסייה הערבית באזור הצפון ובערים המעורבות היא הטרוגנית מבחינה דתית. משקלם היחסי של הדרוזים בצפון הארץ גבוה פי שניים משיעורם בכלל האוכלוסייה הערבית בארץ, ואילו משקלם של הנוצרים בערים המעורבות גבוה פי ארבעה משיעורם בכלל האוכלוסייה הערבית בארץ. בכמה יישובים עירוניים גדולים באזור מטרופולין נצרת (לרבות נצרת עצמה) מורכבת האוכלוסייה מבני שתי דתות לפחות, וביישובים גדולים אחרים (כמו שפרעם, מע'אר, אבו סנאן, עספיא וראמה), מתגוררים אלה בצד אלה מוסלמים, נוצרים ודרוזים. לעומת זאת, האוכלוסייה הערבית באזור המשולש והנגב היא הומוגנית, וכולה מוסלמית.לא ניתן לקבוע במדויק את ההתפלגות לפי דת של האוכלוסייה הערבית המתגוררת בשאר חלקי הארץ (ובכלל זה ביישובים יהודיים שונים) עקב מיעוט נתונים.

המוסלמים היו הרוב המכריע בחברה הערבית כבר בהקמת המדינה, אולם לאורך השנים התחוללו תמורות דרמטיות במשקלן היחסי של כל אחת משלוש הדתות. לאורך שבעה עשורים עלה שיעורם של המוסלמים באוכלוסיית האזרחים הערבים בעקביות, מ־69.7% בשנת 1949 ל־83.2% בסוף שנת 2022. לעומת זאת, בפרק זמן זה ירד שיעורם של הנוצרים לשליש משיעורם בראשית ימי המדינה, מ־21.2% בשנת 1949 ל־7.7% בלבד ב־2022. שיעורם של הדרוזים בחברה הערבית לא השתנה: 9.1% בשנת 1949, ושיעור זהה ב־2022. הסיבה העיקרית לגידול במשקלה היחסי של העדה המוסלמית בתוך החברה הערבית הוא שיעורי פריון גבוהים במיוחד בקרב נשים מוסלמיות, ובעיקר בקרב החברה הבדואית בנגב.

על פי נתוני הלמ"ס, שיעורם של המוסלמים באוכלוסייה הערבית גבוה אף יותר מהנתונים שהוצגו לעיל, ועומד על 85.7%, ואילו שיעורם של הנוצרים (6.9%) ושל הדרוזים (7.4%) נמוך מהנתונים שהוצגו לעיל. הסיבה לכך היא שנתוני הלמ"ס כוללים גם את האוכלוסייה הערבית במזרח העיר ירושלים. אוכלוסייה זו היא ברובה המכריע מוסלמית (96.5%), ומיעוטה נוצרית (3.5%).עיבוד נתונים מתוך "שנתון סטטיסטי לירושלים 2023" (לעיל הערה 1). 

לוח א/7 האוכלוסייה הערבית, לפי דת, שנים נבחרות, כולל מזרח ירושלים (באלפים וב­־%)

מקור: עיבוד נתונים מתוך שנתון סטטיסטי לישראל 2023, לוח 2.1, לוח 2.2.

לוח א/8 האוכלוסייה הערבית, לפי דת ואזור גאוגרפי, סוף 2022, לא כולל מזרח ירושלים (באלפים וב­־%)

מקור: עיבוד של נתוני חדר המחקר של הלמ"ס, 2023.

לוח א/9 האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות, לפי דת, סוף 2022 (באלפים וב­־%)

מקור: שם.

הדרוזים והנוצרים הם קבוצות מיעוט דתי בתוך החברה הערבית. רובם המכריע של בני העדה הדרוזית (98.3%) מתגוררים ב־21 יישובים בצפון הארץ: 15 יישובים (ב־13 רשויות מקומיות) שאוכלוסייתם ברובה המכריע היא דרוזית הומוגנית (בין 95% ל־100% מהאוכלוסייה), ושישה יישובים ערביים מעורבים שבהם בצד הדרוזים מתגוררים גם מוסלמים ונוצרים: פקיעין, עספיא, מע'אר, ראמה, אבו סנאן ושפרעם. בפקיעין ובעספיא הדרוזים הם כשלושה רבעים מאוכלוסיית היישוב; במע'אר, שזכתה בעת האחרונה למעמד של עיר, הדרוזים הם מעט יותר ממחצית מהאוכלוסייה (כ־57%); בראמה ובאבו סנאן הדרוזים הם מיעוט גדול, כמעט שליש מאוכלוסיית היישוב, ואילו בשפרעם הדרוזים הם מיעוט קטן באוכלוסייה (13.6%).

במניין האוכלוסייה הדרוזית בצפון הארץ נכללים גם כ־24 אלף התושבים בארבעה כפרים דרוזיים בגולן. תושבים אלו נכללים אומנם בסטטיסטיקה הרשמית של תושבי ישראל, אולם רק חלק קטן מהם (כ־22% בלבד) מחזיקים באזרחות ישראלית.נתון זה מבוסס על מספר בעלי זכות הבחירה הרשומים בפנקס הבוחרים לכנסת ה־24 ביישובים הדרוזיים בגולן: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעאתא ועין קנייא. ראו אתר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה־24. בצד אלו מתגוררים כמה מאות דרוזים בערים המעורבות (בעיקר בחיפה ובתל אביב־יפו), וכן ביישובים שרוב אוכלוסייתם יהודית, כגון אילת וכרמיאל. 

לוח א/10 האוכלוסייה הדרוזית בצפון הארץ, יישובים עיקריים, סוף 2022 (באלפים וב­־%)

מקור: שם.

כשני שלישים מבני העדה הנוצרית מתגוררים ביישובים ערביים בצפון הארץ, בעיקר בערים נצרת ושפרעם, וכן בכמה כפרים בגליל העליון, שבהם הנוצרים הם הרוב המכריע של האוכלוסייה או חלק גדול ממנה. כשליש מהנוצרים מתגוררים בערים המעורבות (בעיקר חיפה, נוף הגליל, תרשיחא, יפו ורמלה). כמה מאות נוצרים מתגוררים ביישובים יהודיים שונים ברחבי הארץ. בצד זאת, כ־12 אלף נוצרים ערבים מתגוררים במזרח ירושלים. הם נכללים בסטטיסטיקה הרשמית של ישראל אולם אינם מחזיקים באזרחות ישראלית.

לוח א/11 האוכלוסייה הנוצרית־ערבית, יישובים עיקריים, סוף 2022, לא כולל מזרח ירושלים (באלפים וב­־%)

מקור: שם.

לוח א/12 יישובים ערביים עיקריים מעורבים מבחינה דתית, סוף 2022 (באלפים וב­־%)

מקור: שם.

שיעורי פריון, גידול שנתי, ריבוד גילים ויחס תלות

שיעור פריון כולל הוא מספר הילדים הממוצע שאישה צפויה ללדת בימי חייה. שיעור הפריון נמדד באמצעות חישוב היחס בין מספר הנולדים בשנה מסוימת לבין מספר הנשים בגיל הפריון (בנות 49-15) באותה השנה.

על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2022, שיעור הפריון הכולל של נשים ערביות הוא 2.75, אולם ההבדלים בין נשים מהדתות השונות בתוך החברה הערבית בולטים לעין. שיעור הפריון הגבוה ביותר נמדד בקרב נשים מוסלמיות (2.91), ואחריהן בקרב דרוזיות (1.85) ונוצריות (1.62). העובדה שלאורך השנים שיעור הפריון של נשים נוצריות בחברה הערבית נמוך במידה ניכרת מזה של נשים מוסלמיות ושל נשים דרוזיות מסבירה מדוע שיעורם של הנוצרים בחברה הערבית הולך ומצטמצם.

בעבר היה שיעור הפריון של נשים ערביות גבוה כמעט פי שניים משל נשים יהודיות. בשני העשורים האחרונים ירד בהתמדה שיעור הפריון של נשים ערביות, וכיום שיעור הפריון של נשים יהודיות (3.03), הנמצא במגמת עלייה מתונה וקבועה, גבוה אף מזה של נשים מוסלמיות. יש לזכור כי נתוני הפריון של נשים יהודיות כוללים גם נשים בחברה החרדית, שבה שיעור הפריון גבוה במיוחד.

על פי ניתוחי הלמ"ס והמוסד לביטוח לאומי, בחברה הערבית מתחולל תהליך עמוק ומתמשך הנעוץ בשינוי הדפוסים החברתיים, ובהם העלייה ברמת ההשכלה, השתלבות נשים בשוק העבודה, דחיית גיל הנישואין (ותופעת הרווקות המאוחרת) ונטישת דפוסי החיים המסורתיים. בצד זאת, השינוי מושפע גם מהמדיניות הכלכלית של הממשלה, ובמיוחד מהקטנת קצבאות הילדים ב־2003, שהשפיעה על כל המשפחות מרובות הילדים, ובהן על משפחות אלו באוכלוסייה הערבית.להרחבה, ראו חדאד חאג'־יחיא, ח'לאילה ורודניצקי, שנתון החברה הערבית בישראל 2021 (לעיל הערה 3), עמ' 38-37. 

לוח א/13 שיעורי פריון של נשים בישראל, לפי קבוצת אוכלוסייה ודת, שנים נבחרות

מקור: עיבוד נתונים מתוך שנתון סטטיסטי לישראל 2023, לוח 2.39, לוח 2.41, לוח 2.42.

הגידול השנתי של האוכלוסייה הוא סיכום הריבוי הטבעי שלה בשנה מסוימת והריבוי הנובע ממקורות גידול לא טבעיים, כגון הגירה (הגירה חיובית מגדילה את האוכלוסייה, הגירה שלילית מקטינה אותה). ריבוי טבעי הוא ההפרש בין מספר הלידות של תינוקות חיים לבין מספר הפטירות בתקופה נתונה, כלומר גידול האוכלוסייה מילודה (להבדיל מגידול אוכלוסייה מהגירה). מקור הגידול השנתי של האוכלוסייה הערבית בישראל הוא כמעט אך ורק ריבוי טבעי, שכן הגידול בעקבות הגירה לתוך המדינה (למשל, דרך איחוד משפחות) מועט מאוד ושיעורו זניח.

למרות הירידה בשיעורי הפריון בחברה הערבית בשנים האחרונות, החברה הערבית עדיין צעירה מאוד, הודות לשיעורי הפריון הגבוהים יחסית בעבר. על פי נתונים לשנת 2021, שיעור הילדים ובני הנוער מתחת לגיל 18 בחברה הערבית הוא 35.3%, ואילו בחברה היהודית הוא 32.1%. גם מבחינה זו יש הבדלים בתוך החברה הערבית על פי דת ועל פי אזור גאוגרפי. שיעור הילדים ובני הנוער מתחת לגיל 18 בקרב המוסלמים הוא 39.1%, בקרב הנוצרים 25.2% ובקרב הדרוזים 29.7%. על פי חלוקה גאוגרפית, שיעור הילדים הגבוה ביותר נמדד בקרב הבדואים בנגב — 51.2%, שיעור גבוה הרבה יותר מהשיעור בצפון הארץ (32.1%) ובמשולש (35.1%). הסיבה לכך היא ששיעור הפריון של נשים בדואיות בנגב (4.66) גבוה פי שניים משיעור הפריון של נשים ערביות בצפון הארץ (2.18) ובאזור המשולש (2.46).

לוח א/14 שיעור בני 0–17 באוכלוסייה, ריבוי טבעי, שיעור פריון כולל, ושיעור הגידול השנתי, לפי קבוצת אוכלוסייה, אזור גאוגרפי ודת, 2021

מקור: עיבוד נתונים מתוך הלמ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל 2022, לוח 2.3, לוח 2.12, לוח 2.13, לוח 2.29, לוח 2.30; הלמ"ס, "קובץ הרשויות המקומיות בישראל — 2021", הודעה לתקשורת, 7.6.2023.

מדד נוסף המסביר פרופיל דמוגרפי של חברה מסוימת הוא יחס תלות, שהוא היחס בין מספר הילדים והקשישים באוכלוסייה (אוכלוסייה תלויה), לבין מספר התושבים בגיל העבודה (אוכלוסייה יצרנית). החישוב המקובל בישראל ליחס תלות הוא היחס בין אלף תושבים בני 19-0 ובני 65 ומעלה (אוכלוסייה תלויה) לבין אלף תושבים בני 64-20 (אוכלוסייה יצרנית). ככל שיחס התלות נמוך יותר (וקטן מאלף), יכולתה של האוכלוסייה היצרנית להתמודד עם הנטל הכלכלי הכרוך בתמיכה באוכלוסייה הלא־יצרנית גבוהה יותר.

יחס תלות הוא מדד דמוגרפי ולא כלכלי. המדד אינו בודק את עומק המצוקה הכלכלית בפועל, אלא משרטט פרופיל דמוגרפי בסיסי של החברה. מבחינה כלכלית, ככל שיחס התלות גבוה יותר כך הולך וגדל נטל הפרנסה על כל מפרנס בגיל העבודה.

יחס התלות בחברה הערבית (879.0) נמוך מזה שבחברה היהודית (967.3). החברה הערבית אומנם צעירה יותר מהחברה היהודית, אולם על פי נתונים לשנת 2021, שיעור המבוגרים מעל גיל 65 בחברה היהודית (14.2%) גבוה כמעט פי שלושה משיעורם בחברה הערבית (5.2%). וכך, אף ששיעור האוכלוסייה התלויה הצעירה בחברה הערבית גבוה רק במעט משיעורה בחברה היהודית, שיעור האוכלוסייה התלויה המבוגרת בחברה היהודית גבוה הרבה יותר משיעורה בחברה הערבית.

בחברה הערבית יש הבדלים מובהקים ביחס התלות בין הקבוצות הדתיות: יחס התלות באוכלוסייה המוסלמית (920.6) גבוה מאוד בהשוואה ליחס התלות בקרב הדרוזים (674.6) והנוצרים (667.1). הבדלים מובהקים יש גם בין האזורים הגאוגרפיים. יחס התלות בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב (1,384.1) גבוה במידה ניכרת בהשוואה לצפון הארץ (748.0) ולאזור המשולש (819.9). המשמעות היא ששיעור האוכלוסייה התלויה בחברה הבדואית בנגב גבוה כמעט פי שניים משיעור האוכלוסייה התלויה ביישובים הערביים בצפון הארץ. הסיבה לכך היא ששיעור הילדים מתחת לגיל 18 בקרב הבדואים בנגב גבוה מאוד בשל שיעורי הפריון הגבוהים במיוחד בחברה הבדואית בהשוואה לכל קבוצה אחרת באוכלוסייה הערבית.

לוח א/15 יחס תלות ומדדי ריבוד גילי נבחרים, לפי קבוצת אוכלוסייה, דת ואזור גאוגרפי, 2021

מקור: עיבוד נתונים מתוך הלמ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל 2022, לוח 2.3 ולוח 2.19; הלמ"ס, "קובץ הרשויות המקומיות בישראל — 2021", הודעה לתקשורת, 7.6.2023.

מדדי בריאות: תמותת תינוקות ותוחלת חיים

שיעור תמותת תינוקות הוא אחד המדדים החשובים ביותר בהערכת מצב בריאותה של אוכלוסייה. שיעור זה מחושב על פי מספר הפטירות של יילודים ותינוקות עד גיל שנה לאלף לידות חי. בשני העשורים האחרונים חלה ירידה עקבית בשיעור תמותת התינוקות בחברה הערבית, ובכל זאת, לאורך התקופה הנדונה שיעורים אלו עדיין גבוהים פי שניים ויותר מהשיעורים בחברה היהודית.

בתוך החברה הערבית יש הבדלים מובהקים בין הדתות: בשנים 2020–2022 היה שיעור תמותת התינוקות הממוצע בקרב המוסלמים (5.3 תינוקות לכל אלף לידות חי) גבוה כמעט פי שניים מהשיעור הממוצע בקרב הדרוזים (3.1). שיעור תמותת התינוקות הנמוך ביותר נמדד בקרב הנוצרים (1.9), והוא זהה לשיעור תמותת התינוקות בקרב היהודים (1.9). ההבדלים בין שלוש העדות הדתיות המרכיבות את החברה הערבית מובהקים ומאפיינים את תמונת המצב לאורך שני העשורים האחרונים, אף שלאורך תקופה זו נרשמה ירידה ניכרת בשיעורי תמותת התינוקות בקרב המוסלמים והדרוזים.

לוח א/16 שיעורים ממוצעים של תמותת תינוקות לאלף לידות חי, לפי קבוצת אוכלוסייה ודת, שנים נבחרות

מקור: עיבוד נתונים מתוך הלמ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל 2023, לוח 2.29, לוח 2.30.

הבדלים מובהקים בשיעורי תמותת התינוקות יש גם בין האזורים הגאוגרפיים שבהם שוכנים יישובים ערביים. השיעור הממוצע של תמותת התינוקות ביישובי הבדואים בנגב גבוה במובהק מהשיעור הממוצע ביישובים הערביים בצפון הארץ ובמשולש.

הפער בשיעור תמותת התינוקות בין החברה הבדואית בנגב לממוצע הכללי בחברה הערבית ולחברה היהודית נובע ממקרים של מומים מולדים, ששכיחותם בחברה הבדואית גבוהה יותר מבשאר המגזרים, בין היתר, על רקע נישואין בין קרובי משפחה. גורם נוסף לשיעור הגבוה של תמותת תינוקות בקרב הבדואים הוא הנחיתות הכלכלית־חברתית של היישובים הבדואים בנגב. אחד הגורמים המשפיעים בהקשר הזה הוא ריחוקם של התושבים הבדואים משירותי בריאות, וגם מהיעדרם של שירותי בריאות ביישובים בדואיים ללא מעמד מוניציפלי מוסדר (הכפרים הבלתי מוכרים).אריק רודניצקי, החברה הבדואית בנגב: מאפיינים חברתיים, דמוגראפיים וכלכליים, נווה אילן: יוזמות קרן אברהם, 2011, עמ' 1–65. 

לוח א/17 שיעורי תמותת תינוקות לאלף לידות חי, לפי קבוצת אוכלוסייה, דת ואזור גאוגרפי, 2021

מקור: עיבוד נתונים מתוך הלמ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל 2022, לוח 2.29, לוח 2.30; "קובץ היישובים" באתר הלמ"ס.

תוחלת חיים (או "תוחלת החיים בלידה") היא אורך החיים הממוצע באוכלוסייה מסוימת, על סמך שיעורי התמותה הסגוליים הנוכחיים בכל גיל."שיעור תמותה סגולי" הוא היחס בין מספר האנשים בקבוצת אוכלוסייה מסוימת שנפטרו בתקופת זמן מסוימת, לבין הגודל הממוצע של אותה האוכלוסייה באותה תקופת זמן. מדד זה הוא אחד המדדים הנפוצים להגדרת הרווחה החברתית. זהו גם אחד משלושת הגורמים המרכיבים את מדד ההתפתחות האנושית (HDI, Human Development Index).אלכס וינרב, "מדוע תוחלת החיים בישראל כה גבוהה?", דוח מצב המדינה: חברה, כלכלה, מדיניות 2016, ירושלים: מרכז טאוב, 2016, עמ' 327–362.

תוחלת החיים של החברה הערבית עולה בהתמדה בזכות השיפור במדדי הבריאות. בשני העשורים האחרונים עלתה תוחלת החיים של גברים ונשים בחברה הערבית בעקביות בערכים דומים לאלה שבחברה היהודית. עם זאת, בין ערבים ליהודים מוסיף להתקיים פער מובהק: תוחלת החיים של גברים ונשים בחברה הערבית כיום זהה לתוחלת החיים של גברים ונשים בחברה היהודית לפני יותר מ־20 שנה.

בצד זאת, אחד הממצאים הבולטים בשנים 2021-2020 הוא הירידה הקלה בתוחלת החיים של גברים ערביים בהשוואה לשלוש הקבוצות האחרות: נשים ערביות, גברים יהודים ונשים יהודיות. תוחלת החיים של גברים ערבים בשנים 2020–2021 נמוכה בשנה אחת מממוצע תוחלת החיים שלהם בשנים 2015–2019, ואילו תוחלת החיים של שלוש הקבוצות האחרות בשנים 2020–2021 נשארה ללא שינוי בהשוואה לממוצע תוחלת החיים שלהן בשנים 2015–2019. ייתכן שהסיבה לירידה הקלה בתוחלת החיים של גברים ערביים דווקא, היא שבמהלך מגפת הקורונה היו שיעורי התמותה בחברה הערבית גבוהים מאלו שבחברה היהודית, ובתוך החברה הערבית היו שיעורי התמותה של גברים גבוהים משיעורי התמותה של נשים.לדיון נרחב בנושא, ראו הלמ"ס, פני החברה בישראל: מגפת הקורונה בישראל, תמונת מצב חברתית־כלכלית 2020, דוח מס' 13, יולי 2022, עמ' 255–303. מכל מקום, תוחלת החיים של הגברים הערבים בשנת 2022 חזרה לרמתה הממוצעת בשנים 2019-2015, לפני פרוץ מגפת הקורונה. 

לוח א/18 תוחלת חיים, לפי מגדר וקבוצת אוכלוסייה, שנים נבחרות

מקור: הלמ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל 2023, לוח 3.5.