מכתב הרבנים: ערעור החברה והדמוקרטיה?

סיכום המושב הראשון

משתתפים:
ד"ר אבינועם רוזנק
הרב דוד ביגמן
הרב מרדכי נגארי
פרופ' תמר רוס
פרופ' משה הלברטל

ד"ר אבינועם רוזנק, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ועמית במכון ון ליר בירושלים, הציג את הנושא: מכתב הרבנים מורה כידוע על איסור הלכתי חמור להשכיר או למכור קרקעות למי שאיננו יהודי. המכתב מציג עצמו כפסק הלכה - מה שמעלה שאלות על מעורבות ההלכה בשיח הציבורי. מכתב הרבנים כבר תואר במילים חריפות: נאמר שמתנוסס מעליו דגל שחור, שהוא תיבת פנדורה שתוציא רוחות גזענות, ויש שמצאו בו פגמים הלכתיים, שכן הוא מתעלם מדברי חז"ל ומדברי רבנים קודמים בנושא זה.

לדעתו, דמוקרטיה אינה עוסקת רק בנוהלי החירות או השוויון, אלא גם נושאת ערכים מורכבים יותר של ליברליזם. מבחינה זו מכתב הרבנים יוצר רעידת אדמה ערכית: שבועיים לאחר פרסום המכתב העבירה הכנסת את חוק ועדות הקבלה ליישובים. לדעת ד"ר רוזנק המכתב אינו מייצג את הרוע הגמור, שכן הוא מגיע ממקום נכון של מעורבות רבנית בחיי הקהילה; אלא שעל הקהילה להיות אחראית לבחור אילו רבנים מובילים אותה.

הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע, פתח את דבריו בסקירה הלכתית קצרה על איסור "לא תחנם", והציג מחלוקת בנוגע לשאלה למי הוא תקף. ואולם כדי לחבר איסור זה להקשר הנוכחי, אמר, יש לעשות מאמצים רבים, והשאלה אם זה ראוי ומה מטרת ההלכה. לדעתו ההלכה איננה טהורה, והפסיקה אינה צריכה להיות נטולת מטרות חברתיות. מכתב הרבנים הוא דוגמה של הלכה בעלת מטרות חברתיות שאינה לשם שמים בלבד, ולמטרה החברתית האת הוא מתנגד. כאשר מתפלפלים ומותחים את ההלכה רחוק מדי מהמקורות, היא מאבדת מעוצמתה. לדעתו המכתב הוא דוגמה כואבת של מתיחת ההלכה למקום לא ראוי. מתיחה כזו יוצרת בציבור הרחב את הרושם שזו ההלכה האפשרית היחידה, וכי ההלכה אתנוצנטרית במהותה, ולא כן היא.
עוד בעיה שהמכתב מעלה היא התפיסה שמדינת ישראל היא התשובה לסכנת ההתבוללות. לדעתו זו אשליה, וכדי להיות באמת מדינה יהודית, אנחנו חייבים זהות ותרבות יהודית במדינתנו. הפתרון לבעיות הזהות שלנו לא נמצא במידור הזר. זה פתרון של פחד.

הרב מרדכי נגארי, רב העיר מעלה אדומים ומהחותמים על המכתב, אמר כי לדעתו הציונות לא השכילה להעמיק את השורשים היהודיים. עם ישראל מורכב מכל החלקים שבתוכו, אבל הוא עץ אחד. כשהוקמה המדינה, כתב הרב הרצוג והתייחס לכך שמדינת ישראל כמדינה דמוקרטית לא יכולה שלא לאפשר למיעוטים לגור בארץ ישראל. ישראל חייבת להשתלב כמדינה בין האומות ולכן עליה להתיר להם להתיישב בארץ. אך הרב הרצוג ממשיך ואומר דבר חשוב שמעלימים מהציבור. הרב הרצוג כותב שאנחנו ודאי חייבים לאפשר להם לשבת בינינו, אבל אם הם באים במגמה לרשת אותנו, מי שמוכר בית לאותו נוכרי הרוצה לנשל אותנו נחשב בוגד.

לדעתו, הערבים חכמים ועושים זאת מבנה אחר מבנה. הרבנים נרדמו בשמירה, וכעת על הציבור היהודי לעשות זאת בערים חדשות שבהם חיים יהודים. הוא הזהיר באומרו שגם באומות המאוחדות הגדירו את הציונות כגזענות, אבל אנו מאמינים בצדקת דרכנו. לדעתו, עלינו לבסס את ישיבתנו מתוך הכרה בזכויות המיעוט הגר בישראל. צריך לא לפגוע בזכויות, אבל גם לדאוג לזכויותיו של העם היהודי בארץ היהודים.

פרופ' תמר רוס, מהחוג לפילוסופיה כללית ויהודית באוניברסיטת בר-אילן, טענה כי עיקר הקצף במכתב הרבנים הופנה נגד שיטות האכלוס היהודיות במדינה היהודית. לדעתה, גם המערכת החילונית בישראל מעדיפה לנהל את הדיון בשפה נורמטיבית ולא מתוך התייחסות למקרים קונקרטיים, מתוך תקווה שגויה שלדיון התאורטי יש משמעות רבה. לדעתה, מנגנונים משפטיים אינם המקום לפתור בעיות כאלו. גם בימינו הסוגיה של החזרת שטחים לזרים מעוררת שאלות רבות.

פרופ' משה הלברטל, מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ביקש לעסוק בהקשר הרחב: מהי מדינה יהודית ומה תפקידה האפשרי של ההלכה כגורם בסכסוך היהודי-פלסטיני. לדעתו, כאשר רבנים מכריעים נראה שכוחה של ההחלטה אינו נגזר מההלכה שהם מצטטים, אלא מתוך השקפת עולמם. השאלה היא איזו מערכת ערכים יהודית בעלי ההלכה מביאים אתם להתמודדות. השאלה אינה מהי ההלכה, אלא מי הפוסק. מכתב הרבנים אינו דבר האל, אלא הכרעה מסוימת מאוד בין כמה אפשרויות הלכתיות -  הרבנים יכלו לפסוק אחרת אם רצו.

לדעתו, מכתב הרבנים התחיל מבעיה של סטודנטים ערבים בצפת. הם לא באו לנשל. הם לא חלק מקונספירציה. יש אמצעים אחרים לפעול נגד עבריינים במדינת ישראל. למדינה היהודית שאנו חפצים בה לא יהיה צידוק אם היא לא תדע להתייחס למיעוטים שלה בשוויון.

סיכום המושב השני

משתתפים:
השופטת בדימוס דליה דורנר
פרופ' רות גביזון
פרופ' ידידיה שטרן
פרופ' מרדכי קרמניצר
ד"ר אביעד הכהן

דליה דורנר, שופטת בית המשפט העליון לשעבר, פתחה ואמרה כי בעבר הצעות חוק כמו אלה שעולות היום על שולחן הכנסת לא היו עולות כלל להצבעה. בשנת 1984, בתגובה להצעות חוק שהעלה מאיר כהנא, ענתה נשיאות הכנסת כי חוקים כאלה מבזים את כבוד הכנסת, העם והמליאה, משום שהם "מזכירים חקיקה ומדיניות של הגדולים והנוראים בשונאי העם היהודי". ואילו היום המצב שונה בתכלית.

פרופ' ידידה שטרן, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וסגן נשיא במכון הישראלי לדמוקרטיה, ביקש לדבר על עובדות וסטטיסטיקה. למכתב הרבנים מסכימים יותר מ-50% מאזרחי ישראל היהודים - זה אומר שהרבנים משתמשים בשפה ההלכתית כדי להביע עמדות פופולריות. יש גם קשר בין רמת הדתיות ובין הדגשת חשיבות השוויון: ככל שאדם דתי יותר לכיוון החרדי, כך הוא מתנגד יותר לשוויון. הסוגיה שלפנינו קשורה ישירות להיבט הדתי.

מדינת ישראל כשלה בשילוב הציבור הערבי במרחב הציבורי. הערבי נחשב אחר. אבל יש עוד דרכים לדבר על שוויון: על שוויון ליחיד, שוויון כקבוצת מיעוט לאומי ושוויון שיבטל את היות המרחב הציבורי בישראל יהודי במפגיע. המישור האחרון פסול בעיניו, שכן על ישראל להיות מדינה שהמרחב הציבורי בה מסוגל להיות יהודי. אבל בשני המישורים האחרים איננו מצטיינים: "היהודים בחלקם הגדול, ההולך וגדל, אינם מוכנים אפילו לתת להם את השוויון". לא האישי ולא הקיבוצי-אוטונומי.

ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת שערי משפט, ציין כי בעיניו מכתב הרבנים אינו סכנה לדמוקרטיה, אלא מקור לדאגה. מגמה זו באה לידי ביטוי בהצלחתן של מפלגות לא דמוקרטיות בבחירות לכנסת ובקריאות לפסול רשימות ערביות מלהתמודד בבחירות. לדעתו ממשלת ישראל מפלה בתקצוב: במזרח ירושלים חסרות אלף כיתות, וחצי מהתלמידים שם אינם יכולים ללמוד בבתי הספר.
לדעתו, המשפט אינו המקום להתמודד עם מכתב הרבנים, גם אם יש בהם הסתה לגזענות. יש חופש ביטוי לומר דברים שאינם בקונצנזוס. צריך להיזהר מאוד מהשימוש במשפט הפלילי כדי לטפל בביטויים. הניסיון לגרור את ההלכה לבית המשפט זה ניסיון שלא יצלח - יש מגבלות למשפט.

פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא במכון הישראלי לדמוקרטיה, סבור שמכתב הרבנים אינו מסכן באמת את הדמוקרטיה, אבל יש לראות אותו על רקע הנתונים שהציגו קודמיו ולנוכח שורת הצעות החוק הלא-דמוקרטיות שהועלו לאחרונה. צריך לשאול איך מבינים את המושג דמוקרטיה. השוויון הוא נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי, ולכן אנחנו בלב לבה של סכנה, של מציאות שאינה מתיישבת עם מהות הדמוקרטיה. הכוחות הרוצים לגרש את הערבים מהפוליטיקה הם משמעותיים - ואם יהיה מהלך כזה, ישראל תחדל להיות דמוקרטיה בכל מובן אמיתי של המושג.

לדעתו, למשפט אכן יש מגבלות, אבל יש להילחם בתת-התרבות המשפטית שבה רבנים עומדים מעל החוק גם כשהם משמיעים אמירות שהן בוודאות קריאה להסתה: החל באווירה סביב רצח רבין, דרך האדרת ברוך גולדשטיין, וכלה בדברים המתרחשים היום. אסור להתעלם מרבנים הכותבים דברים כאלה. על היועץ המשפטי לממשלה היה להתערב ביום הראשון שבו פרסם הרב שמואל אליהו את דעתו בעניין. לדעת פרופ' קרמניצר זהו מעשה פוליטי של הדרת ערבים, מעשה ההופך במתכוון את ערביי ישראל לאויבים אף שרובם אינם כאלה.

פרופ' רות גביזון, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת העברית ויושבת ראש מרכז מציל"ה, הסכימה שמכתב הרבנים לעצמו אינו חשוב מאוד, אבל הוא משקף תהליכים חברתיים שאינם רק הלכתיים. המכתב חמור ופסול שכן מההיבט המוסרי הוא מבטא ערכים גזעניים ומנסה לתת להם תוקף הלכתי , וזה חמור ביותר.

אבל מן הצד השני אי-הסכמה עם עמדת הרבנים אינה זהה לניסיון להשתיק את הבעיה שהרבנים מעלים. לדעתה, רוב הציבור לא הפנים את האמירה שחופש הביטוי הוא בשביל הדברים שמעצבן ביותר לשמוע. כלומר, גם אם איננו אוהבים את הדעה המיוצגת במכתב הרבנים עלינו לשמור על זכותם להביע אותה. לדעתה, את רצח רבין לא היה אפשר למנוע [באמצעות שינוי טרמינולוגיה]. "מדינת ישראל עושה דבר נפלא כשהיא לא מעמידה לדין על ביטוי, אסור להעמיד לדין את הרבנים - אבל זה לא אומר שלא צריך להוקיע אותם. להגיד שרבין בוגד זה נורא, זה סכנה לדמוקרטיה - אבל זה חוקי. אין מחלוקת שלאזרחי ישראל הערבים יש זכות מלאה לשוויון".

שוויון משמעו שיש לפתור את מצוקות הדיור ביישובים הערביים וכן ביישובים היהודיים. וליישובים הזכות לשמור על אופיים כמו שהוא היום. לדעתה יישובים קטנים רשאים לשלוט בהרכב האנושי שלהם, בעיקר כשהם יושבים במרחבים בעלי רוב ערבי גדול, ויש לתת להם את הזכות לעשות זאת. עם זה עליהם לעשות זאת בזהירות. לדעתה, "דמוקרטיה בסופו של דבר היא להקשיב למצוקות, לצרכים ולרצונות של אנשים - אם אנחנו הולכים להציל את הדמוקרטיה על ידי התעלמות מהדבר הזה, הדמוקרטיה שלנו לא תהיה יציבה". לדעתה לציבור הערבי יש נטייה גוברת להאשים כל הזמן בגזענות, ודבר זה אינו תורם לקבלת טענותיהם בציבור היהודי.

סיכום המושב השלישי

משתתפים:
פרופ' יפה זילברשץ
השר בנימין זאב בגין
ח"כ זבולון אורלב
הרב פרופ' נפתלי רוטנברג

פרופ' יפה זילברשץ, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, פתחה ואמרה כי לדעתה זהו מכתב רע, שכן הוא מגביל את זכות הכניסה על דרך השלילה, כלומר אנשים אינם מורשים כי הם ערבים.  לדעתה הפתרון אינו יכול לבוא בדרך זו, אלא על דרך החיוב, כמו באמירה של "אני רוצה לגור בחברה דתית".

השר בנימין זאב בגין הזכיר כי טיעונים כאלה של הדרה במקום מגורים מגיעים גם מהצד הליברלי, והזכיר כרזה של מרצ בבחירות בירושלים לפני 15 שנה שהזהירה מהתפשטות החרדים. לדעתו זו בעיה שמתפשטת בכל קצווי השיח הפוליטי ולא רק בימין. לדעתו, יש לראות כיצד משלבים את אזרחי ישראל הערבים בשיח דמוקרטי אמיתי, לא מתוך יצירת משוואה של "הם שם - אנחנו כאן". יש צורך לבחון את ההגדרות: האם "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא מושג שהערבים מסוגלים להתמודד אתו? או אולי "מדינת הלאום של העם היהודי" הוא מושג כזה?

השר בגין סיים באומרו כי פעם המצב היה רע יותר, שכן אז לא התקיים דיון ציבורי בפערים שבין הציבור היהודי והערבי בארץ. לדעתו, עצם הדיון הוא לברכה ואולי הוא יוביל אותנו לימים טובים יותר.

ח"כ זבולון אורלב, חבר סיעת הבית הלאומי, טען שהמכתב הוא עניין ציבורי, שבו עצם הפרסום חשוב. כנס כזה מפרסם את המכתב עצמו, ואולי עוזר לקידום סדר היום של חותמיו. לדעתו, צריך להבחין אבחנה ברורה בין עניינים הנוגעים לפרט ובין עניינים ציבוריים ולאומיים. מובן שבעניין זה אסור לגמגם ולהיות דו-משמעי: בכל מה שקשור בזכויות הפרט אסור באיסור חמור במדינה דמוקרטית שתהיה איזושהי אפליה או הדרה. אבל מי שיעסוק בסוגיה רק מההיבטים של זכויות הפרט שוגה, שכן יש לנו סכסוך קשה מאוד עם העולם הערבי, ויש לו השלכות גם בנוגע למגזר הערבי בישראל. לדעתו, החרפת הסכסוך מקורה בחוסר ביטחון של חלקים בחברה היהודית בנוגע לעמדת הציבור היהודי בעניין קיומה של המדינה כבית לאומי בעל מחויבות לעם היהודי. אם נפתור את המצב הזה, נקטין במידה ניכרת הרבה מאוד קונפליקטים.