ביטחוניזציה בחסות הקורונה

למרות שגיוסם של צה"ל וגופי ביטחון נוספים כחלק מההתמודדות עם מגפת הקורונה נתפס בעיני הישראלים כטבעי ומתבקש, זהו איננו משבר ביטחוני במהותו, אלא אזרחי. על כן, חשוב לוודא שמעורבות הצבא תיעשה רק במקרים בהם הדבר הכרחי, ולהבא- להכשיר את הרשויות המקומיות ושאר הגופים האזרחיים לטפל בסוגיות אזרחיות מעין אלה

Flash 90

מגפת הקורונה הובילה למצב חירום עולמי. בשל אופיו הבריאותי של המשבר, עם פריצתו הוא נוהל על ידי משרד הבריאות. אלא שעם התפתחות המגפה, ניתנו בידי גופי הביטחון השונים סמכויות כחלק מהטיפול הכולל במגיפה. כבר משלב מוקדם של המאבק, הוסמך השב"כ לעקוב אחרי חולים, המוסד נשלח להבאת ציוד רפואי לארץ , ובשלבים יותר הוטלו משימות שונות גם על צה"ל. כך למשל, הופקד צה"ל על הטיפול במלוניות הבידוד, חיילות חיל החינוך הפעילו שירותי שמרטפות לילדי הצוותים הרפואיים, ויחידות טכנולוגיות גויסו לפיתוח אמצעי התגוננות וטיפול כמו מנשמים אלטרנטיביים ותוכנות תכלול נתונים. לאחרונה, עם החרפת המשבר, הוחלט גם על תגבור של חיילים לסיורי המשטרה לאכיפת התקנות. השאלה מה בדיוק הסמכויות שתינתנה בידי החיילים, האם הם ייטלו חלק גם באכיפה בפועל, והאם יישאו עליהם נשק, עוררה דיון ציבורי וגררה גם את התערבות היועץ המשפטי לממשלה שדרש שפריסת החיילים בישובים תובא לאישור הממשלה. לפי שעה הוחלט כי החיילים יצטרפו לכוחות המשטרה על מנת לסייע באכיפת צו החירום למניעת התפשטות הקורונה, אך לא תהיינה להם סמכויות שיטור, ופעילותם תסתכם בסיוע לשוטרים והגברת נוכחות בשטח. נכון לשעה זו, המעורבות המסיבית ביותר של צה"ל היא בעיר בני ברק, הנתונה תחת סגר, כפי שצפוי בשאר הערים שינתנו תחת סגר דומה בהמשך. בערים אלו כוחות המשטרה הם האחראים על אכיפת הסגר עצמו, ואילו צה"ל אחראי לסיוע לעירייה בכל הקשור בחלוקת מזון לבתי התושבים הזקוקים לכך.

גיוסו של צה"ל לטובת מטרות אזרחיות שאינן צבאיות נתפס בישראל לרוב כעניין טבעי, אולי אפילו מתבקש, הקשור במודל צבא העם והאתוס הנלווה אליו. צה"ל נתפס כגוף שתפקידו והשפעותיו רחבות ממשימות לחימה וביטחון בלבד. יחד עם זאת ככל שהצבא מגויס יותר ויותר למטרות לאומיות שאינן קשורות בביטחון המדינה במובנו הצר, ובעיקר כאשר הצבא נוטל חלק במשימות שיטור, מעוררות מעורבות זו תהיות מנקודת המבט של הדמוקרטיה הישראלית. אחת השאלות המרכזיות בעניין זו נוגעת לחשש מטשטוש בין תפקיד הצבא לפעול מול איומים חיצוניים, לבין אכיפת החוק על אזרחי המדינה. כפי שיובהר להלן, טשטוש זה הוא בעייתי משורה של טעמים הקשורים למונופול הצבאי על השימוש בכוח, לאופיו של ארגון שמטרתו המרכזית להילחם באויבים, ולגיוס החובה הנהוג בישראל. 

קשה לחלוק על כך שסדר הגודל של המגיפה הוליד שעת חירום שחייבה את גיוס מלוא היכולות של מדינת ישראל. למשטרת ישראל ולגופי ההצלה האזרחיים הנוספים, כך מתברר, אין את האמצעים והמשאבים להתמודד עם כלל המשימות והאתגרים המונחים לפתחה של המדינה. בהינתן מצב החירום מובן מדוע יצאה קריאה לצה"ל, הגוף המאומן ביותר בישראל בהתמודדות עם שעות חירום לסייע. אלא שיש הבדל ניכר בין בקשת סיוע מצה"ל, לבין קריאתו של שר הביטחון נפתלי בנט להעביר את השליטה על ניהול המשבר כולה לידי משרד הביטחון. אכן, לצה"ל משאבים ייחודיים ואמון ציבורי הנחוצים להתמודדות עם המשבר, אך יחד עם זאת, חשוב להזכיר כי משבר הקורונה הוא משבר אזרחי. גם אם יש נטייה לעשות לו "ביטחוניזציה" ולכנות את המאבק בו "מלחמה". משכך, החלטות שיתקבלו בעת ההתמודדות המיידית עם הקורונה ישפיעו על הדרך שבה ישראל תתמודד עם משברים אזרחיים עתידיים, ולכן חשוב להצביע כבר כעת על הקשיים בהסתייעות בצבא, ולסמן את הגבולות הרצויים להסתייעות זו.

הקשיים בהסתייעות בצה"ל בפתרון משברים אזרחיים

מדינות דמוקרטיות מקימות צבא בעיקר על מנת להגן על עצמן מפני אויבים חיצוניים, המאיימים על עצם קיומן. בשל כך ניתנים לצבא אמצעים כלכליים, מונופול על השימוש בכוח, ופטור מכמה מהמגבלות הרגילות של המשטר הדמוקרטי. לצבא פטור מחובת השקיפות, ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו מוגבלת, וחלק ניכר מפעולותיו נעשות על פי חקיקה מיוחדת המאפשרת לו פגיעה בזכויות אדם, פגיעה הנדרשת כמובן מעצם תפקידו, והמאפשרת לו להתמודד עם אויבים.

זאת ועוד, ההכשרה הניתנת למשרתים בצבא נשענת על ההנחה שהוא נועד לטפל באיומים חיצוניים. לרוב החיילים אין הכשרה למשל לאכוף חוק וסדר או לנהל מוסד רפואי. הצהרתו של פיקוד העורף לאחרונה, ולפיה אין ביכולתו לתפוס ניהול על בתי האבות במסגרת המאבק בקורונה, היא דוגמה אחת לכך.
נקודה זו חשובה שבעתיים בישראל, שבה קיים גיוס חובה. ההצדקה לגיוס חובה בנויה על הצורך בהגנה מפני אויבים ועל חובת המדינה לספק הגנה כזו.

על כך עומד למשל פרופסור אסא כשר:
"בראש ובראשונה חייבת המדינה הדמוקרטית לאזרחיה הגנה של ממש על חייהם מפני סכנות הנשקפות להם מן הכוחות האלימים של מדינות עוינות, בעיקר מן הכוחות הצבאיים שלהם. ראוי להזכיר שהחובה הזאת של המדינה הדמוקרטית, לתת לאזרחיה הגנה של ממש על חייהם מפני סכנות חיצוניות, היא חובה מוסרית, שהרי היא נובעת מן העקרונות המוסריים העומדים ביסודה של המדינה הדמוקרטית. לפיכך חובתה המוסרית של המדינה הדמוקרטית היא לקיים צבא, מערכת מעשית להגנה על חיי האזרחים מפני סכנות הנשקפות להם מכוחות חיצוניים אלימים... חובתה המוסרית של המדינה הדמוקרטית, היא, לכן, להילחם, להפעיל כוח להגיע להכרעה של האויב, כל עוד לא ניתן להגן כראוי על חיי האזרחים בדרך אחרת, ללא הפעלת כוח".אסא כשר. אתיקה צבאית (תשנ"ו) 39-40.

ספק אם השתת משימות שאינן קשורות בשמירה על ביטחון המדינה, על חיילים המגויסים מכוח חוק, חוסה תחת הצדקה זו.
אכן, חיילים כפרטים משרתים, כמובן, לעיתים במשימות שיש להן השקה לאזרחים, אך השימוש בצבא כארגון הבנוי על מגוייסי חובה למשימות אזרחיות, ובתוכן כאלה שאינן קשורות ישירות לשירות הצבאי אשר מערבות סיכון לחלות דורש הוכחה כי אכן המצב הוא מצב של אין ברירה.

מעמדה זו נגזרות המסקנות הבאות:
לטווח הקצר: אין להשתמש בצה"ל ובחייליו למשימות המאבק בקורונה אלא במקום שהדבר הכרחי. צה"ל אינו פתרון לכל בעיה ששאר רשויות המדינה נתקלות בה. בכל מקרה ההתנהלות של צה"ל צריכה להיות כפופה להחלטות הרשויות האזרחיות, וככל הניתן צה"ל צריך להתמקד בתפקיד עזר בלבד, ולא ליטול את כל ניהול האירוע, שהוא אזרחי במהותו, על עצמו.

לטווח הארוך יותר נדרש טיפול עומק במנגנוני הסיוע האזרחיים. המצב הנוכחי נובע במידה רבה מכך שבמלחמת לבנון השנייה התמוטטו מערכות הסיוע האזרחיות, ובתגובה לכך חוזק פיקוד העורף, שהפך לגורם המוביל בכל הנוגע להתמודדות העורף עם משברים ביטחוניים. אלא שתהליך זה, שאולי מוצדק בעת משבר שעיקרו בטחוני, הביא להזנחת יכולתן של הרשויות המקומיות ושאר הגופים האזרחיים להתמודד עם משברים שהם אזרחיים במהותם. גם העימותים ומאבקי הכוח בין פיקוד העורף לרשות החירום הלאומית, אינם תורמים לניהול מיטבי של שעת החירום, כפי שניתן אולי ללמוד בין היתר מהעובדה שלרשות החירום הלאומית אין כיום ראש קבוע, לאחר שיותר מעשרה ראשי רשות התחלפו בשנים האחרונות. מדינת ישראל חייבת לשדרג משמעותית את יכולתם של הגופים הללו להתמודד עם משברים, ולא להסתמך הסתמכות אוטומטית על כוחות צה"ל ועל משאביו.

משבר הקורונה יחלוף, אך חשוב שהשפעותיו ארוכות הטווח לא יתרמו לערעור מרכיבי ההסכמה הבסיסית של החברה הישראלית.