פרשת אזריה: היבטים אתיים ומוסריים

משפט אזריה הציף סוגיות מורכבות הנוגעות לתפיסה של חיילי צה"ל כנערים, תפקידם של המפקדים ושל הדרג המשפטי בצבא ואת חשיבות טוהר הנשק. מכלול הנסיבות וגזר הדין, לא מותיר בשלב זה דיון בענין בחנינה.

בשעות הראשונות שלאחר קריאת גזר הדין במשפט אזריה, הדיון התקשורתי, בהשתתפות פוליטיקאים ואחרים, התחיל ללבוש את הצורה של דיון באפשרויות החנינה של החייל שנדון למאסר בפועל, מאסר על תנאי והורדה לדרגת טוראי. אני סבור שאין מקום לחנינה מידית, וכשמדובר בחייל שלא הודה ולא התנצל ואף שיקר לבית הדין, כמתואר בפירוט בהכרעת הדין, גם אין מקום לחנינה במועד מאוחר יותר. לא נדון כאן בסוגיה הזאת בפירוט, כיוון שהיא לא מן הסוגיות המרכזיות שראוי לפרשה זו שתעורר דיון בהן.

הפרשה, החל באירוע הצבאי שהתרחש בחברון וכלה בגזר הדין שניתן בבית הדין הצבאי, יצרה הזדמנות מיוחדת לדיון יסודי בעקרונות יסוד של צה"ל ושל מדינת ישראל.

מטרת הדברים הקצרים המובאים כאן, לעסוק בשלושה עקרונות כאלה.

1. הצבא והעם

במרכז הפרשה שלפנינו עמד מעשה של חייל בשרות חובה נוכח מחבל פצוע, המוטל ברחוב. חיילי שרות חובה הם בדרך כלל צעירים וצעירות שלא מזמן יצאו מן החיים האזרחיים, בבית, ועברו אל החיים הצבאיים, בבסיס, במוצב או בקו. המעבר הוא חריף וחשוב, אבל מובן מאליו שהוא לא מנתק את החיילים הצעירים מהוריהם, חבריהם ורבים אחרים הרוצים בטובתם. אפשר להבין את האהבה המיוחדת המתבטאת בתיאור החיילים בתור "הילדים שלנו", אבל ראוי לתאר את החיילים הללו באופן יותר אחראי, מדויק ומחייב.

הנה שני מרכיבים מרכזיים במעמד הילדים: ראשית, ילדים אינם נושאים באחריות מלאה למעשיהם. האחריות למעשיו של ילד נמצאת, רובה ככולה, על כתפי ההורים. ושנית, הילד הוא במידה רבה "תבנית נוף מולדתו", ראי בית הוריו, במנהגיו, בערכים המתבטאים בהליכותיו.

החייל הוא לא "ראי" הוריו, חבריו או סביבות הנעורים שלו, מפני שהצבא הוא לא "ראי העם". חיילי שרות חובה אמורים להגיע מכל רחבי "העם", החברה האזרחית המגוונת מאוד במנהגים, בערכים, בכל ההליכות. צה"ל, בהיותו הזרוע הצבאית, הממלכתית, של המדינה, אינו עוסק במגוון הזה, אינו מרחיב אותו ואינו מצר אותו. זאת מפני שהוא ארגון מקצועי, בעל ייעוד מוגדר, חיוני מאין כמוהו, שכל המשרתים בו אמורים לעשות כמיטב יכולתם כדי לתרום למימושו, יהיה הרקע האזרחי שלהם אשר יהיה. שום ארגון מקצועי אינו "ראי העם". בית חולים הוא לא "ראי העם", מפני שהרופאים פועלים לפי אמות מידה מקצועיות, מיוחדות, בדוקות, אמניות, למימוש הייעוד של הצלת חיים והגנה על הבריאות. כך גם צה"ל, שכל המשרתים בו אמורים לפעול לפי אמות המידה המקצועיות שצה"ל מטמיע בהם, בהכשרות, בנהלים, בהוראות הפתיחה באש, בפקודות, בדוגמה אישית.

בבואנו להעריך מעשה זה או אחר של חייל כלשהו, אנחנו מתבוננים בו מנקודת המבט של אמות המקצוע המקצועיות, הממלכתיות, של הפעילות הצבאית. כל הערכה אחרת של מעשה החייל, מנקודת מבט אישית, פוליטית או אידאולוגית, ככל שהיא מוצאת את דרכה אל עולמו של חייל כלשהו, עלולה להפריע לצה"ל לשמור על הזהות המקצועית הממלכתית שלו. שוחרי טובת הכלל לא יתנו ידם למהלכים כאלה.

2. טוהר הנשק

המעשה של החייל בפרשה שלפנינו הוא דוגמה לאופי המיוחד של המלחמה בטרוריסטים, מנקודת המבט של האתיקה המקצועית, נקודת המבט של תפיסת ההתנהלות הראויה במצבים רווחים של המלחמה הזאת.

המצב שהחייל נמצא בו לא היה מצב אופייני לפעילות צבאית במלחמות שאנחנו מכירים מן העבר שלנו ושל זולתנו. האויב באותו מצב לא היה חייל בצבא אויב שנפצע בהתקלות הצבאית ויצא מן המערכה הצבאית. בשעת מעשה, חייל כזה היה שבוי פצוע. לפני כן, בדרך כלל, הוא היה לוחם שהשתתף בפעילות צבאית כנגד לוחמים. המחבל בפרשה שלפנינו לא היה בגדר שבוי, לא היה בגדר חייל אויב וגם לא נהג כראוי לכל חייל, שלא לתקוף אזרחים, שאינם לוחמים. התנהלות המחבל הוציאה את המצב מן התמונה הצבאית הטיפוסית.

המצב שהחייל נמצא בו גם לא היה מצב אופייני לפעילות שיטורית המוכרת לנו מחיינו כאזרחים במדינה דמוקרטית, שהמשטרה היא זרוע ממלכתית מרכזית שלה להגנה על חיי אדם בנסיבות אזרחיות. המחבל אינו אזרח והניסיון שלו לפגוע באזרחים לא היה פעולה בעלת האופי הפלילי של הניסיון המוכר של אזרח אחד לגרום למותו של אזרח אחר. הכוונה הטרוריסטית של המחבל הוציאה את המצב מן התמונה השיטורית הטיפוסית.

המצב שהחייל נמצא בו לא היה מצב אופייני לפעילות צבאית ולא היה מצב אופייני לפעילות שיטורית. במצבים כאלה אמורה להדריך את החיילים תפיסה אתית שיש בה גם מרכיבים של האתיקה הצבאית וגם מרכיבים של האתיקה השיטורית. פרטי השילוב של האתיקה הצבאית ושל האתיקה השיטורית לא יעסיקו אותנו כאן, מפני שהערכת המעשה של החייל בפרשה שלפנינו תהיה שלילית מובהקת, גם מנקודת המבט של האתיקה הצבאית וגם מנקודת המבט של האתיקה השיטורית.

האתיקה הצבאית מחייבת לחוס על חייו של חייל אויב שנפל בשבי. יתר על כן, אם הוא פצוע, היא מחייבת לתת לו טיפול רפואי נאות. ביסוד היחס הזה אל חייל אויב שנשבה ואל שבוי פצוע עומד הערך המוסרי הבסיסי של כבוד האדם באשר הוא אדם. השמירה על הערך הזה מחייבת לפעול באופן המשפיע מאוד על חייו של אדם, רק על יסוד הצדקה מכרעת לעשות זאת. ההצדקה בפעילות הצבאית היא ההגנה מפני הסכנה הנשקפת מידי האויב. שבוי אינו מוקד של סכנה, במיוחד אם הוא פצוע קשה. השמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם מחייבת גם להציל את חייו של השבוי, כשהוא פצוע קשה והנסיבות מאפשרות לטפל בו.

האתיקה השיטורית מחייבת שלא לפגוע בחייו של אדם, שהיה מעורב בפעילות אסורה, אם לא נשקפת ממנו סכנה. ביסוד היחס הזה עומד אותו ערך מוסרי של השמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם. לא זו בלבד שאסור לירות בו כדי להורגו, אלא שחובה להציל את חייו, כשהוא פצוע קשה והנסיבות מאפשרות לטפל בו.

3. מפקדים ומשפטנים

הסיפור המלא של הפרשה שלפנינו כולל שני מסלולים של פעילות מקצועית חשובה, שראוי להפנות אליה את תשומת הלב שהיא ראויה לה.

מיד לאחר אירוע הירי של החייל במחבל, התחילה שרשרת הפיקוד שמעל החייל לבצע את התחקירים הנדרשים. התחקיר הוא פעילות מקצועית של מפקדים בדבר אירוע נתון. הם מכירים אותו מעדויות החיילים שהשתתפו באירוע, בכלל זה, לעתים, גם הם עצמם. התחקיר בא לגבש הערכה של התנהגות החיילים שלקחו חלק באירוע, מנקודת המבט המקצועית, שיש בה שיקולים מבצעיים, האם החיילים ביצעו את משימותיהם, ושיקולים נורמטיביים, האם החיילים פעלו לפי ערכי צה"ל, הנהלים, הוראות הפתיחה באש והפקודות. תחקירים כאלה אמורים להיעשות במעלה שרשרת הפיקוד, אצל המג"ד, המח"ט, מפקד האוגדה, אלוף הפיקוד והרמטכ"ל. תוכן התחקירים נשמר בסוד, בין השאר כדי לעודד את החיילים להציג את כל האמת בדבר מה שהתרחש. עד מהרה סיכם הרמטכ"ל את מסקנות התחקירים, בהערכה שלילית, חד משמעית, של מעשה החייל.

כראוי למדינה מתוקנת, ההערכה המבצעית וההערכה הערכית של האירוע אינן ממצות את ההערכות שהמדינה אמורה לפעול על יסודן. הפצ"ר, הנחשף על פי חוק לתוכן התחקירים, יכול להגיע להערכה ראשונית בדבר חשש שמעשה החייל היה בגדר עבירה פלילית חמורה. על יסוד הערכה ראשונית זו, הפצ"ר הורה על חקירת מצח של האירוע, שהובילה להגשת כתב אישום נגד החייל בבית-דין צבאי. החלטת הפצ"ר ראויה לשבח, נוכח התקפות ואי-הבנות. הנה שתי דוגמאות, בקיצור נמרץ: היה מי שטען כי מוטב היה לא להזדקק לבית-דין אלא להסתפק בדיון משמעתי אצל מפקדים. זו טעות חמורה. לא יעלה על הדעת שהפצ"ר יימנע מהגשת כתב אישום כנגד חייל כשהראיות מורות לכאורה שמעשה החייל הוא בגדר הריגה. היה מי שטען שהרמטכ"ל היה צריך להורות להימנע מבית-דין ולהסתפק בדיון משמעתי פיקודי. גם זו טעות חמורה. הפצ"ר הוא אמנם קצין בצה"ל, בו הרמטכ"ל הוא המפקד הבכיר ביותר, אבל הוא עצמאי לחלוטין בשיקוליו המקצועיים ואין מי שיורה לו שלא להגיש כתב אישום כשהוא בדעה שיש לעשות זאת. ראוי לחזק את ידיו של הפצ"ר שנהג כראוי, נוכח אווירה שהיו בה מרכיבים עוינים, שהיו כולם מוטעים ומיותרים. הוא פעל למופת לפי האתיקה של צה"ל בכלל והאתיקה של פצ"ר בפרט.

כל מי שקרא את הכרעת הדין, כפי שיצאה מתחת ידיהם של שלושת השופטים בבית הדין הצבאי, יכול להשתכנע מן הטיעונים, היסודיים והמקיפים למופת. ראוי להדגיש את העובדה, הלא מובנת מאליה, שתחקירי המפקדים ופסק הדין של השופטים הובילו לאותם ממצאים בדבר העובדות ובדבר ההערכה האתית שלהן, השלילית בתכלית.

אמון הציבור בצה"ל הוא אמון הציבור בתקינות של פעילות החיילים, בכלל זה גם המפקדים, בכלל זה גם הפרקליטים והשופטים. אמון הציבור אינו בגדר אמונה בעיניים עצומות. אמון הציבור הוא הדעה המוצדקת שיש מקום לתאר את פעילות החיילים בתור פעילות תקינה. פעילות המפקדים בתחקירים ופעילות הפרקליטים והשופטים באפיק המשפטי נותנות הצדקה מובהקת לראות את תגובות צה"ל לאירוע