מודל צבא העם במציאות המשתנה

בתהליך הבחינה עלינו להבין הן את השינויים החברתיים והתרבותיים, המקבלים תוקף משפטי בעידן הנוכחי – והן את השינויים במציאות הטכנולוגית שהובילו את הצבא החל מתחילת שנות ה-90 לוותר על משימותיו האזרחיות ולהתמקד ביכולתו לנצח בשדה הקרב. גורם נוסף שחייב להילקח בחשבון הוא הדיון הציבורי והמרחב הפוליטי בו הוא מתקיים. האווירה הציבורית רווית המתחים בין השבטים בחברה, בה מתקיים הדיון היום חושפת ובמידה רבה אף מעצימה פערים אידאולוגיים עמוקים הקיימים בין "השבטים" בחברה הישראלית

Flash 90

מודל צבא העם כמצטייר בחוק שירות הביטחון, 1949 היה מושתת על כמה אדנים: "השירות האוניברסאלי השוויוני" של כל צעיר או צעירה ישראלים

המגיעים לגיל שמונה עשרה; "כור היתוך" המאחד  חברה רבת פנים ושבטים לכלל אומה; וצבא שייעודו אינו מסתיים בהגנה על המדינה מול אויבים מבחוץ השואפים להשמידה, אלא גם נושא בנטל משימות "אזרחיות" כגון הפרחת השממה, קליטת עליה ויישוב הארץ. לא ברור מה הייתה כוונת המחוקק מאחר ומהיום הראשון להחלתו, למרות הניסוח המתייחס לכל 'תושב קבוע', גבר בגילאים 18-49 ואישה בגילאים 18-34, לא הוחל החוק על אזרחי ישראל הערבים - ובשנים הראשונות נוצלה האפשרות שניתנה לשר הביטחון לפטור משירות צבאי נשים דתיות ובהמשך תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם במכסות שסוכמו בזירה הפוליטית.

מזה כשלושה עשורים, במיוחד מאז חקיקת חוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו" ולאור פרשנות בית המשפט העליון את ערך "השוויון" בחוק, עבר הדיון אל הזירה המשפטית והציבורית. וזאת למרות שאינו מופיע מפורשות בחוק היסוד. במציאות שבה אחוז המשרתים מכלל חייבי הגיוס (היהודים) הוא מתחת ל65% ופחות מ 50% בקרב בני ה 18בחברה הישראלית (כולל חרדים וערבים) מתגייסים - הרעיון שלפיו המסגרת הצבאית אכן יכולה לשמש ככור היתוך בו נוצרת "זהות חדשה" מחייב בחינה של מודל צבא העם ושל עקרונות היסוד שעליו נבנה.

בתהליך הבחינה עלינו להבין הן את השינויים החברתיים והתרבותיים, המקבלים תוקף משפטי בעידן הנוכחי – והן את השינויים במציאות הטכנולוגית שהובילו את הצבא החל מתחילת שנות ה-90 לוותר על משימותיו האזרחיות ולהתמקד ביכולתו לנצח בשדה הקרב. גורם נוסף שחייב להילקח בחשבון הוא הדיון הציבורי והמרחב הפוליטי בו הוא מתקיים. האווירה הציבורית רווית המתחים בין השבטים בחברה, בה מתקיים הדיון היום חושפת ובמידה רבה אף מעצימה פערים אידאולוגיים עמוקים הקיימים בין "השבטים" בחברה הישראלית.

 הדיון הציבורי כיום הוא מחויב המציאות שכן אל מול הטעמים "המקצועיים הצבאיים", עומדים שיקולים חברתיים" נרחבים אשר ישפיעו על דמותה של החברה הישראלית בשנים הבאות.

 על מנת לבחון את הנושא הגיוס במודל "צבא העם" על כל היבטיו עלינו לעסוק בשתי סוגיות הקשורות אחת בשנייה אשר נוצרו עקב/ובמהלך הדיונים בנושא לאורך השנים: " השירות הדיפרנציאלי" ו"השירות האזרחי" לאוכלוסיות שאינן משרתות בצבא.

"השירות הדיפרנציאלי"

המונח "שירות דיפרנציאלי" עלה לראשונה לדיון בשנים 1993-1994במסגרת הדיונים במטה הכללי בדו"ח "ועדת שפיר", ועדה בראשות האלוף במיל' הרצל שפיר שמינה הרמטכ"ל אהוד ברק ב , 1992 לבחינת ניצול מיטבי של כוח האדם בצה"ל במגמה להמליץ על דרכי פעולה לצמצום  ימי שירות המילואים הפעיל וקיצור שירות החובה. במסגרת עבודת הועדה הוצג מודל השומר ככל האפשר על המשך חובת הגיוס תוך קיצור משמעותי לרוב המשרתים והערכה משמעותית, ותגמול כספי של יחידות מסוימות על פי עדיפות הצבא. המודל שהוצג תחת הכותרת "שירות דיפרנציאלי" עורר מחלוקת במטה הכללי אך תאם את "רוח התקופה".  

על רקע חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ופרשנות בית המשפט את נושא השוויון, הופכת הזירה המשפטית לזירת הדיונים הן במדיניות הגיוס ומתן פטורים לקבוצות אוכלוסיה בחברה הישראלית,  והן בנושאים של "שוויון הזדמנויות" במהלך השירות עצמו. וכך למשל, הדיונים במתן פטור לחרדים הופכים לחלק ממאבק ציבורי פוליטי ובית המשפט מתערב בשיקולי הצבא ומשפיע על האופציות העומדות בפני המתגייס במהלך שירותו. בפסק דין בג"ץ אליס מילר (4541/94), תחת הזכות לשוויון מגדרי והגנתו בזכויות החוקתיות,  קובעים השופטים שההבחנה בין גברים לנשים אינה מצדיקה את המדיניות המונעת  מנשים להגיש מועמדות לקורס טייס, ובכך כופים השופטים על הצבא לשנות את מדיניותו.

במקביל ללחצים אלה עובר הצבא תהליך שינוי "פנימי" אשר מביא לשינוי משמעותי ביחסו לתפקידיו "האזרחיים". תחת הכותרת "צבא קטן וחכם", הובילה מערכת הביטחון שינוי מדיניות תוך הדגשת "תפקידו המבצעי" של הצבא והתנערות "מתפקידיו האזרחיים" אשר הוטלו עליו עם קום המדינה ואשר היוו חלק עיקרי בערכים שהובילו את מדיניותו מספר שנים קודם לכן, במהלך שנות ה-80. בניגוד למדיניות המעודדת גיוס צעירים בעלי קשיי הסתגלות ביניהם עולים חדשים, בעלי דפ"ר נמוך, מוטיבציה נמוכה רישום פלילי וכו'.תוך הכשרתם החינוכית והמקצועית לאזרחות, שינוי המדיניות בשנות ה-90 הביא את צה"ל לבצע מספר שינויים ביניהם, העלאת רף הגיוס והעלאת רף הקצונה. המשמעות המיידית של החלטות אלה הייתה שצעירים רבים בעלי נתונים נמוכים שגויסו בעבר, לא גויסו לצה"ל. וכך הסיסמה "מה שלא יורה לא יהיה" הופכת לאחד מאבני היסוד של החשיבה הצבאית. שינויים אלה התרחשו כמעט בלא דיונים שיצאו מגבולות מערכת הביטחון. זאת למרות השפעתם הדרמטית על מודל "צבא העם" ועל דמותה של החברה הישראלית.

מדיניות הצבא ביחסו למודל "צבא העם" היתה תוצאה של סיבות נוספות שאין זה המקום לפרט את כולן. נזכיר רק כמה מהן שעדיין תקפות היום וחשוב להעמידן ברקע הדיון: שינויים בסביבה המדינית ביטחונית, שינויים בסוג ועוצמת האיום הצבאי, שינויים בטכנולוגיות הצבאיות והשפעתן על שדה הקרב, כמו גם המחיר הכלכלי של פיתוח המערכת ורכישתה בכמויות הנדרשות למתווה הלחימה. גם לכניסת תפיסות ניהוליות "מתקדמות" ("ניהול על פי אילוצים", "ניהול לאיכות כוללת", "ניהול על פי יעדים" ועוד...) היתה השפעה על רוח התקופה. לא מפתיעה היא אם כן העובדה שפני המטה הכללי משתנים כשיותר בוגרי אוניברסיטאות בעלי תואר ראשון ושני בארץ ובחו"ל הופכים לחברי מטה כללי.

"השירות הדיפרנציאלי" מוזכר פעמים נוספות הן בוועדות שבחנו את מבנה הצבא והן בדיונים פנימיים של הצבא על רקע הדרישות לשוויון בנטל וגיוס חרדים. ראוי להזכיר את "וועדת בן בסט" לקיצור הדרגתי של השירות הצבאי לתקופת שירות של שנתיים - המלצה שאושרה על ידי הממשלה בפברואר 2006, פועלת במודל של "שירות דיפרנציאלי" וקושרת את המלצתה לקיצור שירות החובה תוך תגמול תקציבי של הצבא בהתאם ליכולתו לקצר לרוב המשרתים על פי צרכיו המבצעיים. המלצות הוועדה המאפשרות לצבא לקבוע את משך שירות החובה בין מינימום למכסימום מוגדרים, ומתגמלת כספית את המשרתים שירות ארוך יותר על פי דרישות הצבא. המסקנות התקבלו פה אחד בוועדה אשר בין חבריה היו נציגי הצבא ומערכת הביטחון, נציגי האוצר והמשפטים.על רקע זה ראוי לבחון את השינוי שמוביל הרמטכ"ל רא"ל גדי אייזנקוט בצה"ל היום שמהווה במידה רבה  המשך ישיר למדניות שהתוו קודמיו החל מתחילת שנות ה-90.

 "השירות הלאומי" "והשירות האזרחי".

הדיון במודל 'צבא העם' במציאות הישראלית היום, הוא במידה רבה דיון ביצירת מכנה משותף "לחברת השבטים" הישראלית. השאלה האם הצבא אכן יכול להיות היוצר של מכנה משותף אזרחי מחייבת הרחבתה אל מעבר לפורום דיונים צבאי אובטחוני ומעלה לדיון את נושא "השירות האזרחי לאומי".

"השירות האזרחי" בישראל נולד על רקע שני קונפליקטים הקיימים בישראל מיום הקמתה. הראשון הוא המתח שנידון במודל "צבא העם", שבין תפקידיו הביטחוניים והאזרחיים של צהל כפי שהוגדרו בחוק שירות הביטחון 1949, והשני הוא המתח המובנה בין היותה של ישראל מדינה יהודית לבין היותה דמוקרטית. כבר מימיה הראשונים של המדינה היה ברור כי אין כל כוונה לשתף את אזרחי ישראל הערבים בשירות בצה"ל, וכי האוכלוסייה החרדית לא תהיה מעוניינת בשירות הצבאי. בעוד שאי גיוס החברה הערבית נתפש בקרב המשרתים "הנושאים בנטל" כדבר מובן מאליו ובמידה רבה אף רצוי, אי שירותם של החרדים נתפש בקרב רוב הנושאים בנטל כפרזיטיות.

מסוף שנות ה-90 הדיון בסוגיה כבר אינו רק דיון משפטי; עם הפנמת השפעת חוקי היסוד על סוגיית "ההסדר המפלה" של 'תורתו אמונתו', הגיע באופן טבעי הנושא לדיון בבג"ץ, וזה אכן קבע כי המצב המנהלי-ציבורי הקיים, שבו שר הביטחון הוא שדוחה את שירות בני הישיבות אינו תקין משפטית. בית המשפט החזיר את הנושא חזרה לבית המחוקקים בדרישה שהעניין יוסדר בחקיקה ראשית, והדיון נמשך שנים בין בית המחוקקים לבין בית המשפט.

כך למעשה הוקמה באוגוסט 1999 הוועדה בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, השופט צבי טל, אשר בעקבותיה נולד "חוק טל" שהתבסס על המלצות הוועדה בנושא גיוס חרדים, ובהמשך הורחב על בסיס דו"ח "וועדת עברי" והקמת "המנהלת לשירות אזרחי לאומי" במטרה ליצור מסגרת המאפשרת שירות לכל מי שקיבל פטור משירות בצבא. וכך הגדירה המנהלת בראשות ד"ר ראובן גל את חזון השירות האזרחי לאומי: "מערכת אזרחית ממלכתית, במסגרתה יתרמו צעירות וצעירים, אזרחי מדינת ישראל ותושבי קבע מכל קבוצות האוכלוסייה לפחות שנה מזמנם לפעילות קהילתית אזרחית, שיש בה תועלת ניכרת לחברה בכלל ולאוכלוסיות מוחלשות בפרט. באמצעות פעילות התנדבותית זו, יתחזקו הקשר וההזדהות של האזרח עם הקהילה, החברה והמדינה, יתפתחו יכולותיו המקצועיות ומוכנותו לתעסוקה בעתיד, ויתעצמו גם אישיותו וכישורי מנהיגותו".

התהליך אשר בתחילתו אמורה היתה להמצא דרך ראויה בחקיקה ראשיתש מכוחה יהיה שר הביטחון מוסמך, במסגרת שיקול הדעת המנהלי המוקנה לו, לפטור יוצאי צבא משירות או לדחות את שירותם גם מן הטעם של "תורתו אומנותו" (כתב המינוי לוועדת טל),  הביא ליצירת מסגרת ממלכתית המאפשרת לכל צעירה וצעיר אזרח ישראל לשרת במשך שנה עד שנתיים.

נושא השירות האזרחי לאומי הופך לכן לחלק מכל דיון העוסק ביצירת מכנה משותף לחברה הישראלית, אתגר שב 1949 הוגדר כאחד מתפקידי הצבא במסגרת מודל הגיוס המתואר בחוק שירות הביטחון 1949.

"יהודית דמוקרטית" – "החוסן הישראלי" על רקע השסע היהודי ערבי והשסע הדתי חילוני בישראל.

הדיון בצורך להגדיר מכנה משותף לחברה הישראלית התגבר במיוחד על רקע תהליכים חברתיים תרבותיים במהלך שנות ה-90, על רקע השסעים הקיימים בחברה הישראלית. רוב העוסקים בנושא מדגישים את הצורך ביצירת רכיב אזרחי מלכד בחברה הישראלית. רות גביזון מסכמת את המלצתה כך : "הנטל האזרחי-חברתי שהוטל על צה"ל עם קום המדינה, צריך לעבור למסגרת אחרת, שחייבת להיות אזרחית ביסודה, ושמדגישה ערכים אזרחיים-חברתיים ולא אידיאולוגיות של לאום או דת".רות גביזון, "מדינה יהודית ודמוקרטית – זהות פוליטית, אידיאולוגית ומשפטית," עיוני משפט י"ט (1995) עמודים 631-682. גם פרופסור אליעזר דון יחיה וד"ר ברוך זיסר, החלוקים בעמדותיהם בנושא המתח בין יהודית לדמוקרטית, כמו גם פרופסור אהרון ברק ופרופסור אריאל רוזן צבי מגיעים למסקנה שהניסיון ליצור סינתזה בין אידיאולוגיות, מחייב כי מבחני ההשתייכות לחברה מודרנית חייבים להיות מבחנים אזרחיים.

יש אפוא לקיים דיון ציבורי בשאלות איתן מתמודדים הצבא והחברה הישראלית בבואם לגשר על המתחים המובנים. וזאת במיוחד לאור השינויים שעברה החברה הישראלית, כמו גם השינויים שעבר צה״ל מאז אוקטובר1949עת נחקק ׳חוק שירות ביטחון תש״ט 1949.

השאלות שראוי שיעמדו במרכז דיון זה הנן:

• האם בחברה הישראלית כיום, שהיא מקוטבת תרבותית, לאומית ודתית – מודל ״כור ההיתוך״ הוא עדיין המודל הנכון ליצירת תחושת ״שייכות ושותפות״ של אזרחים למדינה.
• האם הצבא הוא ״צבא העם״ (׳היהודי׳על מרכיבי הלאום והדת הנגזרים מכך), או ״צבאה של המדינה״ (שהיא ׳יהודית ודמוקרטית׳ושבאופן טבעי המכנה המשותף שלה הוא ״אזרחי ביסודו״)
• האם במציאות הישראלית כיום קיימים מודלים אחרים, המאזנים טוב יותר בין ׳בניית הכוח הצבאי׳ ׳ללכידות האזרחית׳, שעם קום המדינה היוו את שני התפקידים שהוטלו על הצבא.
• האם חיזוק "החוסן הלאומי" לא מגביר את השסע היהודי ערבי ובכך מחליש את "החוסן החברתי" של החברה הישראלית כולה ואת היכולת  להתמודד עם משברים מתמשכים?