השירות המשותף וצבא העם
בעת האחרונה שב ועלה לדיון הציבורי נושא שירות הנשים בצה"ל. בצל קבלת פקודת השירות המשותף שנועדה להסדיר את שירותן של נשים לצד שירות גברים, וכך קמו להם קולות מתנגדים משני צדי המתרס. גורמים מהציונות הדתית תפסו את הפקודה כפוגענית כלפי חיילים דתיים המבטאת בעיקר "אג'נדות פמיניסטיות קיצוניות", ובארגוני הנשים טוענים כי הפקודה ממשיכה להפלות ולהיות פוגעניות כלפי נשים.
Flash 90
בעת האחרונה שב ועלה לדיון הציבורי נושא שירות הנשים בצה"ל. הדיון הפך סוער במיוחד לאחר שבחודש ספטמבר 2016 התקבלה פקודת השירות המשותף (פקודת מטכ״ל 33.0207) שהחליפה את פקודת השילוב הראוי, ואשר נועדה להסדיר את שירותן של נשים לצד שירות גברים ובמיוחד לצד שירות חיילים דתיים המקפידים על הגבלות הלכתיות של צניעות והפרדה. הפקודה החדשה עוררה התנגדות מצדי מתרס שונים. מן הצד האחד, נתפסה הפקודה על ידי גורמים בציונות הדתית כפוגענית כלפי החיילים הדתיים וככזו המבטאת בעיקר "אג'נדות פמיניסטיות קיצוניות",למשל, מתוך דברים שנאמר בפגישה בין רבנים בציונות הדתית לנציגי מפלגת הבית היהודי: ״הבעיה איננה נשים או שירות נשים אלא העובדה שבעוד פקודת השילוב הראוי נכתבה בוועדה ציבורית, מתוך כבוד והתחשבות באורח החיים של כלל משרתי צה"ל ומתוך ההבנה כי הצבא חייב להיות אי של קונצנזוס וכבוד הדדי שישמור על הערבות ואחוות הלוחמים בין המשרתים, הרי שהפקודה החדשה, פקודת השירות המשותף נכתבה במסתרים, מאחורי הגב, ומבטאת בעיקר אג'נדות ליברליות ופמיניסטיות קיצוניות, שמקובלות בעיקר בחוגי השמאל הקיצוני שרובו כלל אינו משרת בצה"ל ואף מעודד אקטיבית לסרבנות". כיפה ומנגד, בקרב ארגוני הנשים טענו כי הפקודה ממשיכה להפלות ולהיות פוגענית כלפי נשים בעודה שמה דגש רב מדי על כללי צניעות והפרדה.
הוויכוח סביב סוגיה זו הפך סוער במיוחד ולווה בחילופי האשמות קשים בין הצדדים השונים. ארגונים דתיים שונים יצאו בקמפיינים נרחבים נגד נוסח הפקודה ובעיקר נגד שילובן של נשים ביחידות קרביות.מבין אלה בלטו בעיקר מרכז ליב"ה שפרסם מסמך בו רוכזו עיקריי השינויים בפקודה המרעים כביכול עם החילים הדתיים. וארגון אחים לנשק שעמד מאחורי הקמפיין "עוצרים את השירות המשותף". סרטונים המזהירים מפני ההשלכות החמורות הצפויות משילוב זה הופצו, וגילויי דעת של רבנים חולקו בבתי כנסת ובמסגרות שונות.ראו לינק. מחלוקת שהתעוררה היתה כה עזה, עד יש שראו בוויכוח זה את קצה הקרחון של משבר אי אמון הולך וגדל בין צה"ל לאנשי הציונות הדתית. ביטוי לעוצמת המחלוקת ניתן לראות למשל בקריאתו יוצאת הדופן של חבר הכנס בצלאל סמוטריץ' לציבור המתגייסים הדתי לאומי, לשקול את דחיית גיוסם כמחאה נגד השירות המשותף, או בקביעתו של הרב אבינר כי שירות משותף הוא בגדר ״ייהרג ובל יעבור״.
גם ארגוני הנשים השונים החריפו את מאבקן בתקופת עדכון הפקודה ולאחריה, ויצאו בקריאה לחיילות לדווח על מקרי הדרה או פגיעה על בסיס מגדרי כלפיהן. שדולת הנשים אף הפיצה סרטון המאגד עדויות שונות שהגיעו אליה, תחת קריאה לעצור את ההדרה ולדווח למוקד מטעמן על אירועי הדרה נוספים.
אף שהדיונים הרשמיים סביב עדכון הפקודה, שהתנהלו מול גורמי הצבא, התמקדו בממד הטכני-פרקטי של שירות נשים לצד גברים, כלומר: בהסדרת כללים שיאפשרו שירות כזה, סוגיית השירות המשותף התקבעה כמאבק אידיאולוגי בין קבוצות בעלי אינטרסים שונים: "נשים" מול "דתיים".
התבטאויות רבנים שונים ביחס למקומה הראוי של האשה ולאופי הקדוש שיש לשוות לצבאה של המדינה היהודית, יצרו חשד לפיו מה שעומד ביסוד התנגדותם לשילוב נשים בצבא איננו רווחתם של החיילים הדתיים בלבד, אלא רצון לקבע ערכים מסורתיים, או חשש מפגיעה בערכים אלה על ידי הטמעת ערכים סותרים. מנגד, מאבקן של ארגוני הנשים בהדרת חיילות, נקשר במאבק החברתי הכללי נגד הדתה במרחבים הציבוריים ובצה"ל, אשר הולך ומתחזק בעת האחרונה בקרב חלקים בציבור החילוני.
ואמנם, התהודה הציבורית הרבה ועומק המחלקות שהתעוררה הם במידה רבה תוצאה של התנגשותם של שני תהליכים שהתרחשו בצבא מקביל: האחד, הרחבת שילובן של נשים בצבא תוך מחויבות לשוויון מהותי, והשני, עליית מעמדם של החיילים בני הציונות הדתית בקצונה בצה"ל וביחידות הליבה. תהליכים אלו לובשים אמנם חזות צבאית, אך למעשה הם מהווים ביטוי למחלוקת חברתית שמקורה מחוץ לצבא, בפער ההולך וגדל בין הקבוצות השונות. זוהי המחלוקת שבין אלו הטוענים כי במרחבים הציבוריים במדינה, הולכים וגוברים תהליכים פסולים של "הדתה" ואשר מתנגדים לכל סממן דתי כפוי במרחבים אלה, לבין אלה הטוענים כי זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית צריכה לבוא לידי ביטוי מעשי.
ניתן אפוא לראות בסוגיות הכרוכות בשילוב נשים בצה״ל את יחסי הגומלין ההדוקים שבין צה״ל לחברה בישראל, ואת ההשפעה ההדדית ביניהם. מן הפן האחד מהווה הסוגיה מקרה בוחן למחלוקות ערכיות בחברה החודרות לצבא, ומן הפן האחר - המתח הפנים צבאי שסוגיה זו יוצרת, הוא בעל השפעה החוצה את גבולות הצבא ולעתים מעמיק את המחלוקת החברתית.
יחסי גומלין אלה קשורים בהיותו של צה"ל צבא העם מכמה היבטיםהמונח "צבא העם" נתון כמובן לפרשנויות שונות הן מנקודת מבט היסטורית והן ביחס למודל המונהג כיון בצבא דה פקטו. איננה עוסקת במאמר זה בהגדרות השונות ובניתוחים הדסקריפטיביים, אלא מניחה כנתון שגיוס חובה הוא חלק אינטגרלי ממודל זה, תחת כלל הפרשנויות.:
ראשית, בצבא כזה קיים מתח בלתי נמנע בין הרצון להכליל, במסגרת שירות החובה, קבוצות בעלות ערכים, צרכים ואינטרסים שונים ואף סותרים לבין היכולת לאפשר לכלל המשרתים שירות המכבד את ערכיהם."
בנוסף, מודל צבא העם הושתת ביסודו בין היתר על הרעיון שלצד משימותיו הביטחוניות, מוטלות על הצבא גם משימות בעלות אופי ערכי או חינוכי. בכך, נתפס צה"ל כצינור להטמעת ערכים אידיאולוגיים, מה שמחזק את המוטיבציה של הצדדים להשפיע על אותם ערכים המועברים בו, ומגביר במקביל את החשש מפני השפעה נגדית של ערכים סותרים. לבסוף, היותו של צה"ל צבא העם של מדינת ישראל, מביא לפתחו את המתח המובנה של זהותה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. מתח זה הולך ומחריף לאחרונה כתוצאה מאיבוד המרכז ההגמוני של החברה ומהתעוררותו של מאבק חילוני המתנגד לפרשנות דתית לצביונה היהודי של המדינה. מציאות זו מאתגרת את המחויבות המסורתית של צה"ל לממלכתיות, שנשענה גם על אידיאל כור ההיתוך שהוצמד לו ושבמידה לא מועטה סיפק לו הגנה מפני חלחול שסעים חברתיים לבסיסיו. אידיאל זה כידוע הולך ומאבד ממעמדו, ויחד איתו הולכת ומתערערת חסינותו זו של הצבא.
ואמנם, מרכזיותו של מודל צבא העם בסוגיית השירות המשותף, באה לידי ביטוי לאורך כל דרך הטיפול בה. אין משמעות הדבר כמובן כי מודל זה אכן מציע פתרון לסוגיה, אבל המקום המרכזי שהוא תפס במסגרת הדיון מלמדת שהגורמים שלפתחם סוגיה זו הונחה, תפסו את מודל צבא העם כנתון שבמסגרתו יש לפתור את המתחים.
כך בדבריה בוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, בפברואר 2011, של ראשת אגף כח אדם דאז, האלופה ארנה ברביבאי:
"צה"ל ימשיך וחייב להיות צבא העם וככזה הוא מגייס גברים ונשים, לעיתים מעצם זה שאתה מגייס אוכלוסיות מקרב כלל האוכלוסייה, גברים ונשים, הוא יכול לייצר סוג של חיכוך. התפקיד שלנו כצבא לייצר הסדרה שממקסמת את הפוטנציאל. זאת אומרת, אני רוצה לראות את כלל הגברים וכלל הנשים מתגייסים לצה"ל ויכולים לבצע בו שירות משמעותי. לכן גם לגברים הדתיים על כלל המשמעויות של תרומה ואפקטיביות ביחידות המשמעותיות, גם בהיבט של שוויון הזדמנויות לנשים, כבוד לנשים בשם היותן נשים ומיקום שלהן בכל מקום שהן יכולות להיות בצבא כששום דבר לא חסום בפניהן..."מתוך דברים שנשאה האלופה ברביאי בישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ביום שלישי, א' בטבת התשע"ב (27 בדצמבר 2011).
תגובות דובר צה״ל לדיווחים בתקשורת על אירועים החושפים לכאורה יישום לא תקין של פקודת השירות המשותף, מלמדות גם הן על מרכזיותו של מודל זה בסוגיה האמורה.
זו למשל לשון הדברים שהועברו בתגובה לאירוע בבה"ד 1 שבו שבעה מתוך עשרה צוערים השיבו לשאלה שנשאלו במסגרת סדנה, שיש להתחשב בחייל דתי, ולא לאפשר למש"קית החינוך להצטרף לטיול, אם הדבר מפריע לו:
"כחלק מקורס הקצינים מבוצעות סדנאות בהן מפגישים את הצוערים עם דילמות האופייניות לפיקוד על צבא העם במדינת ישראל, ומתקיים שיח על משמעות צה"ל כצבא העם במדינה יהודית ודמוקרטית. בנוסף, לומדים הצוערים את פקודת השירות המשותף המאפשרת קבלת החלטות בנושאים אל תוך התחשבות בערכי הרעות, כבוד האדם והשליחות..."
בייחס למקרה אחר בו הוצאו לוחמות מהבריכה בפעילות נופש משותפת, נמסר:
"צה"ל הוא צבא העם וככזה מגייס לשורותיו חיילים וחיילות מכל חלקי החברה. צה"ל פועל על מנת לאפשר שירות ושימור אורח החיים של כלל חיילי צה"ל, חילונים ודתיים..."
נחישותו של הצבא לשמר את מודל צבא העם, לפחות ככל העולה מהתבטאויות פומביות של מפקדיו, ניצבת אם כן בפני אתגר שבו עליו להכריע במחלוקת ערכית שחדרה לשורותיו. יש אמנם לברר האם הכרעה זו אכן מונחת לפתחם של מפקדי הצבא, או שהיא חוסה בתחום אחריותו של הדרג המדיני, ואולם, לצד דיון עקרוני זה, נדרשת בינתיים קבלת החלטות יומיומית. נראה אפוא כי הגיעה העת לברר – גם אם בזהירות המתבקשת - מיהו אותו עם שצה"ל הוא צבאו ומהן אותן נורמות חברתיות המאפיינות אותו ושבהן עליו לדבוק.