היועץ ההלכתי לממשלה מציג: אם זה נראה כמו הסתה לגזענות, הולך כמו הסתה לגזענות ועושה קולות של הסתה לגזענות - זה כנראה ברווז

לאחרונה החליט היועץ המשפטי לממשלה כי אין מקום להעמיד לדין פלילי את הרבנים מחברי הספר תורת המלך וכן את הרבנים שתמכו בספר. מרדכי קרמניצר ושירי קרבס מבקרים את ההחלטה ומסיקים בין היתר כי היועץ המשפטי לממשלה ועוזריו מנותקים כנראה מן המציאות.

לאחרונה החליט היועץ המשפטי לממשלה כי אין מקום להעמיד לדין פלילי את הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, מחברי הספר תורת המלך, יצחק שפירא ויוסף אליצור, תורת המלך, חלק ראשון - דיני נפשות בין ישראל לעמים, יצהר: המכון התורני שעל יד ישיבת עוד יוסף חי, תש"ע. וכן את הרבנים דב ליאור, יצחק גינזבורג ויעקב יוסף, שהביעו את תמיכתם בספר. בכך ממשיך יהודה וינשטיין את הקו שנקט אך לפני חודשים ספורים בפרשת גילוי הדעת הרבני שלפיו אסור באיסור חמור למכור או להשכיר דירות וקרקעות בארץ ישראל למי שאינו יהודי. בשני המקרים קבע היועץ כי קשה להוכיח כי הפרסום נעשה דווקא מתוך מטרה להסית לגזענות, והדגיש כי כשמדובר בפרסום פסק הלכה או ספרי הלכה, ומתוך התחשבות בעקרון חופש הדת, יש להימנע במידת האפשר מהליכים פליליים.

עם זאת בעניין איסור השכרת הדירות לערבים הדגיש וינשטיין כי הפטור הניתן לדברי הלכה לא יחול במקרים שבהם מדובר בהסתה לאלימות ממש. והנה הגיע לידיו המקרה המתאים: הספר תורת המלך מכיל לא סתם הסתה לאלימות "קלה" או אלימות מילולית, אלא מספק הצדקות להמתה ממש: המתתם של מי שאינם יהודים ("עלתה בידינו מסקנה ברורה שבכל מקום בו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל - מותר להורגו [גם אם מדובר בחסיד אומות עולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר]" עמ' קסד), ואף לרצח של קטינים ("יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו", עמ' רז). ואולם הפלא ופלא - גם הפעם נמצאו סיבות לאי העמדה לדין.

במכתב שבו הוא מנמק את סגירת תיק החקירה נגד הרבנים, מסביר עוזרו של היועץ המשפטי לממשלה (בשמו) כי העובדה שמדובר בספר הלכה, ובו 230 עמודים, אינה מאפשרת להגיע למסקנה חד-משמעית כי מטרת פרסומו הייתה להסית לגזענות או לאלימות. לחיזוק מסקנה זו מצוין שהספר עוסק ב"בירור הלכתי", להבדיל מ"קריאה למעשים", מתייחס ל"גויים" בכלל (להבדיל מ"ערבים") ולדרכי פעולה בעת מלחמה (להבדיל מ"עתות שלום"); ואינו כולל התייחסות מפורשת לאפשרות הפעולה של היחיד, העשויה הייתה להוציא אותו מגדר דיון תאורטי. היועץ שב וחזר על עמדתו העקרונית ולפיה הליכים פליליים יינקטו רק כאשר "מדובר בפרסום הקורא לאור ההלכה לפגיעה פיזית בציבור מסוים על רקע גזעני", והדגיש כי במקרה זה "הספר כתוב בצורה כללית, מופשטת ולא קונקרטית, ואין בו קריאה לביצוע מעשי אלימות". בכך ביקש היועץ להבדיל עניין זה מעניינו של הרב עידו אלבה, שהועמד לדין ואף הורשע בהסתה לגזענות בשנת 1996 בעקבות פרסום מאמרו "בירור הלכות הריגת גוי" לאחר הטבח במערת המכפלה (ע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל).

ברשימה זו נעסוק בהחלטת היועץ רק ככל שהיא נוגעת למחברי הספר.

עיון בחלק מה"הלכות" הכלולות בספר ההלכה, "הכתוב בצורה כללית ומופשטת", מעורר ספקות כבדים באשר להחלטת היועץ. ראשית, הספר גדוש התייחסויות משפילות ומבזות לציבור מסוים - ציבור הלא יהודים, המהווה מיעוט במדינת ישראל - על רקע גזעני (היותם לא יהודים). כך למשל משווים המחברים את ה"גויים" לבעלי חיים, "שחיים בעולם הזה ללא משמעות ומודעות לחייהם" (עמ' קעד); קובעים ש"רשעותם [של הגויים] גורמת לנו לחשוד בהם ולהתייחס אליהם כמו אל נחשים" (עמ' ר-רא) ; ומדגישים שחייו של גוי "אינם לגיטימיים כפי שהם" (עמ' קעה). האם לדעת היועץ הסתה אסורה לגזענות חייבת להתמקד ב"ערבים", "סודאנים" או "נוצרים", בזמן שהסתה גזענית נגד כל המיעוטים הללו יחד היא מותרת? האם לא ברור שקורא הספר מתרגם אל נקלה את הביטוי "גויים" ל"ערבים"?

שנית, הניתוח של היועץ מגלה אי הבנה בדבר דרכי ההסתה היעילות ביותר. מקס נורדאו לימדנו על השיטה האנטישמית שלפיה אינך יכול לזרוק כלב לנהר, אלא אם לפני כן הכרזת עליו שהוא כלב שוטה. ההסתה היעילה איננה מתבטאת בקריאה הגסה לפעולה, אלא בהכשרת הלב לקראת פעולה זו. התרת דם היא אפוא הסתה גזענית וקלסית. מי שמתיר דמם של אחרים באופן משכנע, פטור מלקרוא להורגם. הקורא הסביר מבין בעצמו את המשתמע מהתרת הדם. העובדה שהחיבור דן במצב של סכסוך ומלחמה אינה משנה את טיבו אם הוא מתיר את הדם של מי שדמם אינו מותר לפי המשפט הבין-לאומי. אם סבור היועץ אחרת, היה עליו להימנע מלכתחילה בפתיחת חקירה נגד כותבי הספר.

ואמנם, הספר עמוס הצדקות לפגיעה בחייהם של חפים מפשע רק משום השתייכותם לעם אחר, המצוי במלחמה עם ישראל. כך למשל המחברים קובעים כי "יש מצבים בהם נרצה לכתחילה לפגוע דווקא בחפים מפשע, ונוכחותם והריגתם דווקא מועילה ומסייעת לנו. למשל: פגיעה בתינוקות ממשפחתו של המלך הרשע, שהם כרגע חפים מפשע והריגתם עוזרת לנו לפגוע ולהכאיב לו כדי שיפסיק להילחם בנו" (עמ' רטו).  דוגמאות "היפותטיות" נוספות כוללות בגדר "דין רודף" שהריגתו מותרת "כל אזרח במלכות שנגדנו שמעודד את הלוחמים המביע קורת רוח ממעשיהם" (עמ' קפה) וכן כל "מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו" (עמ' קפה).

אין זה מקרה שהגדרת הגזענות אינה מצטמצמת לגילויים של אלימות. היא כוללת גם "השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות... או גרימת מדנים". אין זה גם מקרה שבהגדרת העבֵרה של הסתה לאלימות לא הסתפק המחוקק בקריאה לעשיית מעשה אלימות; נאסר גם עידוד למעשה כזה. יסודות אלה מתקיימים בברור בדברים שציטטנו מן הספר. גישתו של היועץ המשפטי, המצמצמת את האיסורים לקריאה מפורשת לאלימות בלבד, מאפשרת למסיתים להשיג את מלוא מבוקשם וחושפת את קורבנות ההסתה לביזוי ולהשפלה. חמור מזה, היא חושפת אותם לסכנת פגיעה פיזית. כמעט כל אחד מבין שיש לקפד ראשם של נחשים.

שלישית, לקביעת היועץ כי הספר "תיאורטי" היות שאינו כולל התייחסות לאפשרות הפעולה של היחיד, באה הערת שוליים בעמוד האחרון של הספר כדי להפוך קביעה זו על פיה. המחברים מבהירים שם כי "לא צריך החלטה של אומה כדי להתיר את דם המלכות הרשעה, וגם יחידים מתוך המלכות הנפגעת יכולים לפגוע בהם".  

רביעית, יש להסתייג מקביעתו של היועץ כי במקרה זה לא ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית כי הספר פורסם "במטרה להסית לגזענות" וכי "אין די ראיות כדי לשלול את טענת הנחקרים בדבר מטרת הפרסום". גם אם מקבלים את קביעתו זו, לא ניתן להצדיק את ההימנעות מלהעמיד לדין בגין עברה של הסתה לאלימות שאינה מותנית במטרה להסית. לגוף קביעתו של היועץ - אין לצפות כי מסיתים לגזענות יודו במטרתם להסית לגזענות. להפך, יש לצפות כי יתכחשו לכך. יש לצפות כי ב"תחבולות" יסיתו לגזענות, למשל על ידי הימנעות מקריאה מפורשת לעשייה גזענית או על ידי הסתתרות מאחורי כותרות מיתממות. לכן קבע בית המשפט העליון בפרשת אלבה כי "אין לקבל את הטענה, כי השימוש בכותרת 'לעיון ולא למעשה' מעיד על המערער כי לא התכוון להסית לגזענות. השימוש בכותרת, שעל-פי המקובל בקרב קוראי כתבים הלכתיים עשויה ללמד על סייג שמבקש המחבר להטיל על הבנת דבריו כפשוטם, אינו יכול לחסן את המפרסם מפני נשיאה באחריות לדבריו" (ע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל, בעמ' 273). לכן, על המטרה להילמד מנוסח הפרסום, מנסיבות הפרסום ואף ממעמדו ומתפקידו של המפרסם. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי הערך החברתי המוגן הוא מניעתה של עצם ההסתה, וקבע כי כשתוכנו של הפרסום כולל מסר גזעני וכשהמטרה להסית לגזענות נלמדת מתוכו, עשוי תוכנו של הפרסום להוות ראיה לכאורה שהמפרסם פעל מתוך מטרה להסית לגזענות.

לענייננו, ההצדקות ההלכתיות והמוסריות להריגת חפים מפשע רק משום היותם "גויים", וההתייחסות אל זרים באשר הם כאל "בעלי חיים", "נחשים" שחייהם "אינם לגיטימיים כפי שהם" מדברות בעד עצמן. גם נסיבות הפרסום - בעת קיומן של פעולות איבה הדדיות עם אותם "גויים" - מלמדות על פוטנציאל ההסתה הגלום בספר ועל מטרת מחבריו להשפיע על אופן ניהול המלחמה ופעולות האיבה. זאת ועוד, המחברים הם בגדר יועצים רוחניים של קהילה שלמה היונקת דבר תורה מפיהם, ולכן דברי הלכה שהם קובעים מפורסמים במטרה להשפיע, לשכנע ולהצדיק פעולות מסוימות שינקוט אותו קהל. ההנחה העובדתית שאדם מתכוון לתוצאות טבעיות של מעשיו חלה על הפרסום דנן ובעוצמה רבה של שכנוע.

יתרה מכך, את דברי ההסתה הגזענית והאלימה האלה, הדנים בהלכות הריגת גויים, חיברו ופרסמו עובדי מדינה, המשמשים רבנים בישיבת יצהר (המקבלת מימון ממשלתי), מקום שההסתה הגזענית והאלימה הזאת נופלת ככל הנראה על אוזניים כרויות. כך למשל רק לפני חודשים ספורים הודה ראש השב"כ כי יש ממתנחלי יצהר אשר "החליטו לפעול בדרך של טרור והטלת אימה ומורא על ממשלות ישראל... הם פוגעים בערבים ובקודשי דת" (הארץ, 3.2.12).

בנסיבות אלה קבלת טענת המחברים כאילו מדובר בחיבור למדני, שנועד "להתכתב" עם מדף בספרייה ללא כל חיבור למציאות קונקרטית או רצון להשפיע עליה מבטאת נאיביות תמוהה. יותר מזה, היא מסמלת את גוויעתה של עברת ההסתה לגזענות. בעקבות ההחלטה השימוש באיסור זה נגד התבטאויות ופרסומים של דגי רקק שאין בדבריהם כדי להשפיע על איש יהיה הפרה בוטה של עקרון השוויון בפני החוק.

מעניין מה היינו אומרים לו במדינה של גויים היו מחליטים שלא להעמיד לדין בגין הסתה גזענית-אנטישמית על טקסטים דומים בהנמקה דומה? מוזר שעובדת היותה של ישראל מדינה יהודית אינה מקבלת ביטוי כלשהו בסוגיה זו, שלכאורה היה מתחייב לפעול בה לפי הכלל היהודי: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. החמור בהחלטת היועץ הוא שהיא יצרה, אמנם שלא במתכוון, דגם פעולה להסתה גזענית אפקטיבית ביותר, שתחסה בצל ההגנה שפרש עליה היועץ המשפטי בעודו נותן בה סימנים הפוטרים מאחריות. חמור לא פחות שההחלטה עלולה להתפרש ככניעה של שלטון החוק לפני ביטויי הזלזול בו שהפגינו הנחקרים (כולל מסע השיסוי וההפחדה נגד המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן) וכראיה לכך שהחוק אינו חל על רבנים מסיתים.

שליה היא שדברי הגינוי המוסרי שבחוות דעתה של הפרקליטות יזכו לתשומת לב. ההחלטה תיתפס כמתן לגיטימציה משפטית לדברים. אם זו המדיניות ואלה מחיריה - עדיף ביטולם של האיסורים נגד הסתה לגזענות והסתה לאלימות מקיומם המטעה בספר החוקים. משהפכו האיסורים הללו, באופן יישומם, בסיס להענקת גושפנקא חוקית להתרת דם - עדיפה מחיקתם על פני המשך קיומם.

***

היועץ המשפטי לממשלה ועוזריו מנותקים כנראה מן המציאות. הם אינם רואים את ההסתה הגזענית והאלימה נגד פלסטינים, שעד כה הביאה לידי ביצוען של פעולות אלימות במסגרת "תג מחיר"; הם עיוורים להסתה הפרועה נגד זרים הנעשית בימים אלה בחסות שרים וחברי כנסת, שהביאה לאחרונה לידי הסלמת האלימות נגד זרים ברחבי הארץ; והם מתעקשים להתעלם מהתפקיד החשוב שיש להצדקות הלכתיות ודתיות (ובכלל זה החשש מהתבוללות) בהחרפת גילויי הגזענות והאלימות. לדעתנו, דווקא פסקי הלכה - שנותנים יועצים ומורים רוחניים, שלהם השפעה רבה ביותר על ציבורים שלמים באוכלוסייה - טומנים בחובם פוטנציאל השפעה, ומכאן פוטנציאל נזק אמיתי וגדול. להבדיל מאדם פרטי האומר אמירות גזעניות או קורא לאחרים לפעול באופן גזעני, כשמדובר ברב הפוסק הלכה, החשש שאחרים אכן יוסתו ויפעלו באופן גזעני עולה עשרות מונים. כאשר מדובר במי שמתיימרים לשקף את ההלכה, האחרים האלה כוללים גם אישים במנהיגות הפוליטית, במנהיגות הצבאית, מפקדים וחיילים.

יש לקרוא לברווז בשמו: רבנים המספקים הצדקה מוסרית לרצח של ילדים ותינוקות "של גויים" כאשר "ברור שהם יגדלו להזיק לנו" מסיתים לגזענות ולאלימות. בהנחה שהרבנים האמורים אכן מייצגים בעיני מישהו את הדת היהודית - הם ממיטים עליה קלון. מדינה המוסיפה להעסיקם כעובדיה מעלה על עצמה חרפה. מצער מאוד שהיועץ המשפטי לא השכיל ליישם כהלכה את הדין על הפרסום שהובא לפניו בסוגיה קריטית זו, שבה החלטתו עלולה לתרום לשפיכת דמם של נקיים.