רבנות, לא הפקרות
האם אנשי דת עומדים מעל החוק כאשר הם מביעים עמדה דתית? ידידיה שטרן טוען שיחד עם כח, הנהגה והשפעה מגיעה גם אחריות גדולה, וכי הניסיון לפטור רבנים מן האחריות הזו כלפי החברה האזרחית וחוקיה הוא הרסני.
האם אנשי דת עומדים מעל לחוק כאשר הם מביעים עמדה דתית? שוו בנפשכם מנהיג דתי מוסלמי שבדרשה דתית במסגד בניו יורק מטיף לתמיכה בטרור וקורא לג'יהאד בנוצרים משום שזו, לשיטתו, מצוות האסלאם. חשבו על כומר קיצוני שטוען בערוץ הטלביזיה האוסטרי, שמאחר והיהודים רצחו את ישו יש לבצע בהם שואה שנייה, כאן ועכשיו. האם זכותם של אנשי הדת לחופש ביטוי וחופש הדת היא זכות מוחלטת, או שיש להגביל אותה במקרה שיש סבירות גבוהה ששומעי לקחם יהפכו את הדרשה הדתית למציאות מדממת?
תשעה חברי כנסת, משלוש מפלגות, רוקחים הצעת חוק שתעניק לאיש דת יהודי חסינות בפני כל פעולה משפטית בשל "הבעה בכתב או בעל פה בעניין הנוגע לתורת ישראל". היינו מי שהוא "רב" יעמוד מעל לחוק ולא יישא באחריות פלילית או אזרחית גם אם יטיף, כמו אישי הדת האמורים, לתמיכה בטרור, לרצח גויים, לאנטישמיות (כזכור, ערבים הם בניו של שם), אם, לשיטתו המעוותת, זו תורת ישראל.
אלו, למרבה הבושה והכאב, אינן דוגמאות דמיוניות. הספר "תורת המלך" מכוון את קוראיו לפעול בדרך דומה. הוא קובע כי גוי שמחליש, אפילו בדיבור, את מלכות ישראל - דינו מות. כך, למשל, חברי הכנסת הערבים או נשיא ארה"ב, הם מועמדים טבעיים לחיסול בשם הדת. המחברים אינם מתרשמים מחיוכו של תינוק: "יש סברא לפגוע בטף (ילד לא יהודי) אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים".
הרוב המכריע של רבני ישראל סולד, כמובן, מעמדות אלו. ואף על פי כן הם לא נקבצו יחדיו בכיכר העיר כדי להרים קול צעקה גדולה ומרה נגד חילול השם, ביזוי הדת והפיכתה לדמונית. בהעדר תגובה רבנית נחרצת, ובהינתן "הסכמות" לספר (שהן ככל הנראה טקסיות, ולא ענייניות) על ידי רבנים חשובים, חשה מערכת אכיפת החוק צורך לברר האם קיימת סכנה שההטפה בשם הדת יוצרת וודאות קרובה שמישהו מקהל המאמינים יפעל בהתאם למומלץ בספר. נפתחה חקירה של הכותבים ושל המסכימים. רק אז נקבצו ובאו רבנים להגן על חופש הביטוי של מחברי הספר ושל המסכימים. לו חכמו - היו מגלים את דעתם נגד הספר מלכתחילה, סכנת הספר היתה פוחתת, ולא הייתה נדרשת חקירה. לו השכילו - היו מבינים שהאחריות העליונה שלהם היא להגן על הדת מפני ביזויה ועל האנושיות מפני דריסתה. תחת זאת הם בוחרים להגן על רבנים שסטו מפני חקירה.
הצעת החוק פסולה, ברמה העקרונית, משום שסמכות ללא אחריות סופה הפקרות. רבנים אינם חריג לעניין זה. יש להגן על חופש הביטוי שלהם ועל חופש הדת שלהם, אך גם להגנה זו יש סייגים. כאשר הבעת העמדה יוצרת וודאות קרובה לפגיעה בזולת, יש להגביל אותה. כך רבנים, כך פרופסורים. הצעת החוק גם מגוחכת: כדי שהיא לא תהיה מפלה, יש להעניק חסינות לכל איש דת. מנהיגי התנועה האסלאמית בישראל יצהלו עם קבלת החסינות המלאה מבית המדרש של האיחוד הלאומי. ועוד: כדי לקבוע את גבולות החסינות יש להכריע האם הבעת העמדה היא "בעניין הנוגע לתורת ישראל". היינו, ש"ס ויהדות התורה, שפוסקיהם סבורים שמי שפונה לבית המשפט החילוני סופו שיירש גיהינום, מבקשות מאותו בית משפט להכריע מהו "עניין הנוגע לתורת ישראל", לא פחות.
לרבני ישראל אשראי ציבורי אדיר. הם מנהיגים אותנטיים של צבורים רחבים. דווקא משום כך אסור שיעמדו מעל לחוק.
פרופ' ידידיה שטרן הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב 20.2.2011