מאמר דעה

התירוץ הישראלי והחלום הישראלי

| מאת:

נתוני הלמ"ס לקראת יום העוני הבין-לאומי מציגים תמונה עגומה של מדינה מוכת פערים ועוני. מומי דהן סבור שצמצום הפערים בחברה הישראלית הוא בר השגה.

איך מיישבים את החדשות הטובות באשר לביצועים המקרו-כלכליים המשובחים של המשק הישראלי יחסית למדינות המפותחות יחד עם החדשות הרעות באשר למיקומה הגרוע של ישראל מבחינת הפערים הכלכליים והעוני.

השבוע הציגה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אומדן לפיו התוצר של המשק גדל ב-4 אחוזים בשנת 2010. הגידול הזה של התוצר מציב את ישראל באחד המקומות הראשונים מבחינת קצב ההתאוששות מן המשבר הכלכלי העולמי. באותו יום ממש פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקט נתונים השוואתיים על המצב החברתי בישראל, שמהם עולה תמונה עגומה של מדינה מוכת פערים כלכלים ועוני בהשוואה למדינות האיחוד האירופי.

כיצד ניתן להסביר את התמהיל הזה של הנתונים. ההסבר לכך פשוט. המשק צומח אבל רק חלק מן האוכלוסייה נהנה מעלייה ברמת החיים. חלק אחר של האוכלוסייה נותר מאחור ורואה בעיניים כלות איך חלקו בעוגה הלאומית מתכווץ והולך.

יש המיישבים את הסתירה בין הנתונים באמצעות הטלת דופי בסטטיסטיקה של העוני ואי השוויון. אחת התגובות השכיחות ביותר לפרסום נתונים על הפערים הכלכליים בישראל היא לפקפק במהימנות הנתונים. אבל אלו המהרהרים בתקפות הנתונים צריכים להשיב ביושר כיצד הם מקבלים את הנתונים המשמחים על התרחבות ההכנסה הממוצעת לנפש (ששווה לתוצר לנפש) ובו בזמן דוחים את הנתונים שאוסף אותו מוסד עצמו (הלמ"ס) על הכנסות הפרטים. אדם בעל יושר אינטלקטואלי לא יכול להחזיק בעמדה סלקטיבית כזו.

תגובה שכיחה אחרת היא לתלות את הפערים הכלכליים הגדולים בישראל בקיומה של כלכלה שחורה, במיוחד בקבוצות אוכלוסייה מסוימות (חרדים וערבים). לשם כך, יש להוכיח כי בעלי הכנסות נמוכות נוהגים לשקר לגבי הכנסתם יותר מאשר בעלי הכנסות גבוהות. דבר זה לא הוכח. אבל גם אם נניח שכך הם פני הדברים, טענת הכלכלה השחורה אינה יכולה להסביר את תופעת ההשמנה של הפערים הכלכליים. הפערים הכלכלים בישראל השמינו באופן ניכר בשלושת העשורים האחרונים, ובמיוחד בעשור האחרון. לפי הנתונים החדשים של הלמ"ס, הפערים הכלכליים בישראל התרחבו בעשור האחרון הרבה מעבר להתרחבותם באיחוד האירופי. ניתן להסביר עלייה בעוני ובפערים הכלכליים בעזרת טיעון הכלכלה השחורה רק אם הייתה צמיחה פנטסטית של הכלכלה השחורה בישראל, שעלתה על זו הכלכלה הפורמלית. אין בישראל אף כלכלן רציני (וגם לא רציני) שאפילו טוען טענה כזו. תירוץ שכיח נוסף הוא כי צמיחה חייבת להוביל להתרחבות הפערים כאשר חלק מן האוכלוסייה נמצא מחוץ לשוק העבודה. ואולם לפי נתוני הביטוח הלאומי, שיעור העוני של משפחות עובדות עלה בתלילות בעשור האחרון.

כדי לצמצם את הפערים הכלכליים והעוני יש תחילה להיפרד מהתירוצים המופרכים למיקום הבלתי מחמיא של ישראל בצמרת העולמית של הפערים הכלכליים והעוני. צמצום הפערים הוא אפשרי. לשם כך נדרשת מדיניות כלכלית שמתאימה את גודל הוצאות הממשלה והמסים לצורכי החברה בישראל תוך שמירה הדוקה על משמעת תקציבית. באופן קונקרטי יש לנקוט בשלושה כיווני פעולה: הגדלה משמעותית ודיפרנציאלית של תקציב החינוך, הגדלת התמיכות הכספיות לבעלי פוטנציאל השתכרות נמוך והפעלת מדיניות אקטיבית בשוק העבודה. המדיניות האקטיבית בשוק העבודה צריכה לכלול תוכנית ויסקונסין במתכונת משולבת (ציבורית ופרטית), אכיפה משמעותית של חוק העבודה בישראל, צמצום מספר העובדים הזרים ופריסה ארצית של מס הכנסה שלילי תוך הגדלת סכום המענק.

החלום של דור בוני המדינה היה להקים כאן חברת מופת. חברה שתהווה מודל לחיקוי עבור שאר אומות העולם. היה להם על מה להתבסס. לאורך ההיסטוריה, העם היהודי היה גנרטור תוסס של רעיונות חברתיים מתקדמים שהפכו מסד למדינת הרווחה המודרנית, הרבה לפני שמישהו ידע להגות המונח מדינת רווחה. הדור שלנו חייב לחתור להגשמת החלום הזה של חברה בעלת פערים מתונים. כך ניצוק תוכן ממשי בצירוף המילים המיוחד, מדינה יהודית ודמוקרטית.

ד"ר מומי דהן הוא מרצה בכיר לכלכלה בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

* המאמר פורסם בעיתון 'גלובס' בתאריך 19.10.2011

עוד בנושא

מאמרים ומחקרים

מבט עולמי משווה - השוואה בין 44 מדינות ובין משתנים חברתיים-כלכליים