מנגנוני האי-אמון בממשלה

הפורום לתיקון שיטת הממשל הוקם כדי לשמש סמכות ציבורית מקובלת ומעוגנת בתודעה הציבורית אשר תבחן, תגבש ותניע שיח ציבורי מעמיק שעיקרו רפורמות ושינויים שמטרתם לשמר את הדמוקרטיה הפרלמנטרית כשיטת השלטון בישראל. לקראת המפגש השלישי נכתב נייר עבודה זה בנושא הצבעה אישית ו/או רשימתית, המשווה בין שיטות בחירה רשימתיות סגורות, פתוחות למחצה ופתוחות, וכולל ניתוח של המצב הקיים ושורת המלצות לתיקונו.

תקציר נייר העבודה

• ייעוד המנגנון: לעגן את אחריות הממשלה כלפי הרשות המחוקקת ולשמש כלי פיקוח של הרשות המחוקקת על הרשות המבצעת.

• השפעת המנגנון:
  
  • הרתעתית: השפעה על התנהגות הממשלה, שתנסה להרחיב את התמיכה הפרלמנטרית בה.
  • מניעתית: השפעה על החותרים להפיל את הממשלה, אשר עשויים להימנע מלהגיש הצעות אי-אמון חסרות סיכוי להתקבל.
  • סמויה.

• מאפייני מנגנון האי-אמון בישראל כיום:
  
  • חבר כנסת יחיד אינו רשאי להעלות הצעת אי-אמון.
  • הצעת אי-אמון יכולה להיות מוגשת רק נגד הממשלה.
  • אין דרישה פורמלית לקוורום כדי להגיש הצעת אי-אמון.
  • יש מגבלת זמן מרבית על הדיון בהצעת אי-אמון ועל ההצבעה על הצעת אי-אמון. אין מגבלה גורפת על מספר הצעות האי-אמון שאפשר להעלות (אך סעיף 36 בתקנון הכנסת קובע: "סיעה המונה פחות מעשרה חברי כנסת רשאית להגיש לא יותר משלוש הצעות להבעת אי-אמון בממשלה בכל מושב של הכנסת").
  • הצבעת האי-אמון היא הצבעה גלויה.
  • הרוב הנדרש להעברת הצעת אי-אמון הוא רוב מוחלט (לפחות 61 חברי כנסת).
  • האי-אמון הוא קונסטרוקטיבי למחצה, דהיינו: יוזמי הצעת האי-אמון אינם נדרשים להביע תמיכה בממשלה חלופית, אלא רק במועמד פוטנציאלי להרכבת ממשלה חדשה.

• מנגנוני האי-אמון - העיקרון המנחה:
  השגת ייעודו של המנגנון:
  
  • מבטיחה את אחריות הממשלה כלפי הפרלמנט ואת פיקוח הפרלמנט על הממשלה.
  • משיגה איזון בין גמישות המערכת הפוליטית לבין הבטחת כושר המשילות והעמידה של הממשלה.

• מנגנון האי-אמון בישראל כיום - מוקדים לשיפור:
  האי-אמון הקונסטרוקטיבי למחצה:
  
  • הדחת ממשלה מכהנת בלי להציג ממשלה חלופית פוגעת ברציפות השלטונית ועלולה לגרור את המדינה למצב של סחבת פוליטית ורִיק שלטוני.
  • האי-אמון הקונסטרוקטיבי למחצה מאפשר ניצול אינטרסנטי וציני של מנגנון האי-אמון לצורך הדחת ממשלה מכהנת בקלות יחסית.
    
    
  ריבוי הצעות אי-אמון סרק:
  
  • חרף קיומו של אי-אמון קונסטרוקטיבי למחצה הפכו הצעות האי-אמון לעניין של כמעט שגרה, גם כאשר אין להן סיכוי ממשי להפיל את הממשלה. עקב כך הופך מנגנון האי-אמון מ"נשק יום הדין" של המשטר הפרלמנטרי ל"עוד" אמצעי בארסנל האופוזיציוני השגרתי.

ההמלצות

• אימוץ אי-אמון קונסטרוקטיבי "מלא". בעת הגשת הצעת אי-אמון יציגו יוזמיה לא רק מועמד חלופי שעליו תוטל מלאכת הרכבת הממשלה, אלא ממשלה חלופית שלמה.
• הגבלת מספר הצעות האי-אמון, למשל על ידי:
  
  • קביעת קוורום מינימלי להגשת הצעת האי-אמון.
  • דרישה למספר מסוים של חתימות של חברי כנסת לצורך העלאת הצעת אי-אמון להצבעה.
  • קביעת פרק זמן מינימלי בין אי-אמון אחד למשנהו.
  • הגבלת מספר הצעות האי-אמון שכל סיעה רשאית להגיש בהתאם לגודלה של הסיעה.
  • קביעת מספר מרבי של הצעות אי-אמון שאפשר להגיש במהלך מושב אחד של הכנסת.
  • קביעת תקופת חסד שתינתן לממשלה מרגע כינונה, ובמהלכה ייאסר על הכנסת להעלות הצעות אי-אמון.
• לא רוב מיוחד. כל תיקון במנגנון האי-אמון הישראלי לא יכלול אימוץ של רוב מיוחד כדרישת סף להעברת אי-אמון.
  הטעמים:
  
  • מנגנון הרוב המיוחד נוגד את עקרון הרוב הדמוקרטי.
    תביעה לרוב מיוחד מחלישה את היתרון המובנה במשטר הפרלמנטרי שמעניק לו את חוסנו בהשוואה למשטר הנשיאותי - גמישות המאפשרת הדחה ואף החלפה של ממשלה שאין לה תמיכה (אפילו סבילה) מצד רוב חברי הכנסת.