"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"!? (במדבר לב, ו) | דפי מקורות לתיקון ליל שבועות - חובת הגיוס לצבא והפטור ממנה

Photo: iStock by Getty Images

אנו מציעים להקדיש את תיקון ליל השבועות לעיסוק באחת הסוגיות המרכזיות המעסיקות את החברה הישראלית בימים אלה, אשר ייתכן שתכריע את גורל הממשלה ואת עתיד צבא העם – סוגיית חובת הגיוס לצבא והפטור ממנה. הן הדורשים את גיוסם של החרדים לצבא והן הדורשים פטור למי שתורתו אומנותו, מנופפים בדגלה של תורה. אלה זועקים 'עזרת ישראל מיד צר', 'פיקוח נפש', 'מלחמת מצווה', 'לא תעמוד על דם רעך', ואלה עונים – 'פטור בני לוי', יששכר וזבולון', 'גדול תלמוד תורה', "תורה מגנא ומצלא".

בדפים שלפניכם ביקשנו לרדת לעומקן של הסוגיות באמצעות דיונים הלכתיים ופרשניים במקורות המשפט העברי ובתרבות ישראל. זאת מתוך ההנחה שעל אף שהשירות הצבאי במדינת ישראל אינו זהה למלחמות המקראיות, הרי שניתן ללמוד מן החובות והפטורים העתיקים ומהשיקולים שהעסיקו את חכמי ההלכה לפסיקת הלכה גם בימינו.

אנו מציעים קריאה במקורות תוך התמודדות עם השאלות המנחות, בתקווה שהלימוד יסייע לענות על השאלות הקשות מה מצווה התורה בעת הזאת ו"מה ה' אלוהיך דורש מעמך".

אנו מודים ליאיר אורביטו אשר אסף וערך את המקורות המובאים בחוברת.

פרופ' בני פורת ועו"ד שלומית רביצקי טור-פז

א. חובת הגיוס לצבא

• צא והילחם

התורה מניחה כי בני ישראל יוצאים לשרת בצבא העם כאשר הדבר נדרש. למשל:

שמות יז, ט
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שמות יז, ט
בחר לנו אנשים, רבי יהושע אומר: בחר לנו אנשים גבורים. רבי אלעזר המודעי אומר: בחר לנו יראי חטא.
וצא הלחם בעמלק. רבי יהושע אומר, אמר לו משה ליהושע: צא מתחת הענן והלחם בעמלק. רבי אלעזר המודעי אומר, אמר לו משה ליהושע: יהושע, למה אתה משמר את ראשך? לא לכתר? צא מתחת הענן והלחם בעמלק.

רבי חזקיה בן מנוח (המאה הי"ג-י"ד), חזקוני, שם
בחר לנו אנשים, כדי שיהא מספר חיל שלנו ושלהם שווה.

כיצד מסביר מדרש המכילתא את הצורך בבחירת הלוחמים? כיצד מסביר זאת פירוש חזקוני?

מדוע לדעת מדרש המכילתא מאיץ משה ביהושע להילחם בעמלק תוך שימוש במילה 'צא?

• כל יוצא צבא

במדבר א, ג
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.

רבי חזקיה בן מנוח (המאה י"ג-י"ד), חזקוני, במדבר א, ג
מבן עשרים שנה ומעלה, לפי שבאותו זמן ראויים לצאת ולבא בצבא המלחמה ומכאן אמרו רבותינו בן עשרים לרדוף.

מדוע, לדעת פירוש חזקוני, חשוב לתורה לציין את גיל המפקד?

האם יש חובה משפטית/הלכתית להתגייס?

• האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?

בהקשר זה ניתן לשקול מקורות שונים. כאשר השבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה מבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי ולא לחצות לצדו המערבי, מטיח בהם משה את הביקורת על חוסר נכונותם לצאת למלחמה עם ישראל. בשיח הישראלי על שוויון בנטל, משמשים פסוקים אלה כהטחת ביקורת כלפי אנשים בחברה שאינם מתגייסים לצבא. האם דברי משה מהווים מקור לחובה הלכתית להתגייס?

במדבר לב, ה-יט
ה וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. ז וְלָמָּה  [תְנִיאוּן] אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'. ח כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. ט וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'. י וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. יא אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. יב בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה'. יג וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה'. יד וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה’ אֶל יִשְׂרָאֵל. טו כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה. טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יח לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.

האם דברי משה הם מקור לחובה הלכתית להתגייס?

• לא תעמוד על דם רעך

מצוות "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא, יט, טז) מחייבת אדם להיחלץ לעזרת הזולת הנתון בסכנה. כך למשל מתאר מדרש הספרא, והרמב"ם בעקבותיו:

ספרא, קדושים, ד, ח
ומנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו? תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך". ומנין אם ראית טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, חייב אתה להצילו בנפשו? תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך". ומנין לרודף אחר חבירו להורגו, ואחר הזכור, ואחר נערה המאורסה חייב אתה להצילו בנפשו? תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך".

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, (המאה י"ב-י"ג), משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש, א, יד
כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל עוֹבֵר עַל (ויקרא יט טז) "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וְכֵן הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ טוֹבֵעַ בַּיָּם. אוֹ לִסְטִים בָּאִים עָלָיו. אוֹ חַיָּה רָעָה בָּאָה עָלָיו. וְיָכוֹל לְהַצִּילוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ. אוֹ שֶׁיִּשְׂכֹּר אֲחֵרִים לְהַצִּילוֹ וְלֹא הִצִּיל. אוֹ שֶׁשָּׁמַע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ מוֹסְרִים מְחַשְּׁבִים עָלָיו רָעָה אוֹ טוֹמְנִין לוֹ פַּח וְלֹא גִּלָּה אֹזֶן חֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ. אוֹ שֶׁיָּדַע בְּעַכּוּ"ם אוֹ בְּאוֹנֵס שֶׁהוּא בָּא עַל חֲבֵרוֹ וְיָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּגְלַל חֲבֵרוֹ לְהָסִיר מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ וְלֹא פִּיְּסוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. הָעוֹשֶׂה אוֹתָם עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ:

האם לדעתכם עשויה להיות למצווה זו השלכה על חובת השירות בצבא? לשם כך יש לשקול את נקודות הדמיון והשוני בין המקרים שבהם דנו חז"ל והפוסקים לבין שאלת השירות הצבאי בצה"ל.

• מלחמת מצווה

כאשר דנים בחובת השירות הצבאי, יש לשקול את ההבחנה שפיתחה ההלכה בין "מלחמת מצווה" לבין "מלחמת רשות". כך מתאר הרמב"ם את ההבחנה ביניהן.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, (מאה י"ב-י"ג), משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות, ה, א-ב
אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה אֶלָּא מִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְאֵי זוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים. וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ:
מִלְחֶמֶת מִצְוָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל בָּהּ רְשׁוּת בֵּית דִּין. אֶלָּא יוֹצֵא מֵעַצְמוֹ בְּכָל עֵת. וְכוֹפֶה הָעָם לָצֵאת. אֲבָל מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת אֵינוֹ מוֹצִיא הָעָם בָּהּ אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

מה ניתן ללמוד מדבריו לגבי חובת השירות בצה"ל?

ב. החוזרים מעורכי המלחמה

• כי תצא למלחמה

התורה מגדירה כמה קבוצות של אנשים שאינם יוצאים למלחמה אלא חוזרים לביתם (החוזרים מעורכי המלחמה). ביניהם יש למנות את מי שארס אישה, מי שבנה בית חדש ומי שנטע כרם. האחרון ברשימה זו הוא "הירא ורך הלבב", שאף הוא אינו יוצא למלחמה. המשנה דנה בשאלה עד כמה פטורים אלה גורפים. 

דברים כ, א-ט
א כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ב וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. ג וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. ד כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. ה וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. ו וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. ז וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. ח וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. ט וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם.

• הירא ורך הלבב

משנה מסכת סוטה, ח, ה-ז
״וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְגוֹ׳״, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב״ — כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה וְלִרְאוֹת חֶרֶב שְׁלוּפָה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב״ — זֶהוּ הַמִּתְיָירֵא מִן הָעֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, לְפִיכָךְ תָּלְתָה לוֹ הַתּוֹרָה אֶת כׇּל אֵלּוּ, שֶׁיַּחְזוֹר בִּגְלָלָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין — הֲרֵי הוּא הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב.
״וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם״. וּבַעֲקֵיבוֹ שֶׁל עָם מַעֲמִידִין זְקִיפִין לִפְנֵיהֶם, וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם, וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶן, וְכׇל הַמְבַקֵּשׁ לַחְזוֹר — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו. שֶׁתְּחִילַּת נִיסָה נְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים וְגוֹ׳״.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמִלְחֲמוֹת הָרְשׁוּת, אֲבָל בְּמִלְחֲמוֹת מִצְוָה — הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִילּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחוּפָּתָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמִלְחֲמוֹת מִצְוָה, אֲבָל בְּמִלְחֲמוֹת חוֹבָה — הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִילּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחוּפָּתָהּ.

מה ניתן ללמוד מדברי המשנה לגבי פטורים אלה? אימתי הם חלים ומתי לא? מדוע?

• חתן מחדרו

הרב אברהם יהושע קרליץ (המאה י"ט-כ'), חזון איש, הלכות עירובין, ליקוטים, סימן לו, אות ג
נראה דהא דתנן [=שזה ששנינו] דבמלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו [=יוצא למלחמה] לא איירי [=אין מדובר] בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון המלחמה, דזה פשיטא דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין. אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסויים (וכן היו רוב מלחמותיהם שלא היה מקום לחיל הצבא הלוחמים אלא למספר מסוים) היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצוה. וכן במלחמת רשות אינן פטורין אלא בזמן שאין נצחון ישראל תלוי בהם, שמספר הצבא שצורך בהן יש בלעדן. אבל אם יש צורך בהן חייבין לבוא לעזרת אחיהם. וגם שב הדבר למלחמת מצוה. אבל זה דוקא כשכבר נכנסו למלחמה אבל מתחילה אין נכנסין למלחמת רשות אם אי אפשר להלחם בלעדי החוזרין. ולאחר שנכנסו למלחמת רשות בחיל מסוים, אם ראו שצריכים להוסיף חיילים אין לוקחים את אלה שנצטוינו עליהם להחזירם בזמן שיש המספר הדרוש בלעדם. ואף על גב דהשתא [=שכעת] הם עולים עלינו ואילו מתחילה עלו אויבינו עלינו היתה נחשבת כמלחמת מצוה, מכל מקום כיון שנכנסו למלחמת רשות מתחילה, יש להחוזרים זכותם כל זמן שאפשר להלחם על ידי אחרים. אבל אם יש צורך בהן לנצחון המלחמה אפילו חתן מחדרו יוצא אף שנכנסו מתחילה למלחמת רשות.

כיצד הסביר החזון איש את פטור החוזרים מעורכי המלחמה בצורה מצמצמת?

אילו השלכות עשויות להיות לכך על חובת השירות בצה"ל?

האם יש הבדל בין תקופה שבה התפיסה היא של "צבא קטן וחכם" לבין תקופה שבה התפיסה היא של צבא גדול ורחב ממדים?

ג. פטור בני לוי

לאחרונה השווה הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, את הציבור החרדי לשבט לוי, הפטור לכאורה מגיוס לצבא. נעיין בסוגית בני לוי כדי להבין את היקף הפטור, ואת התנאים שבהם הוא מתקיים.

• איש חרבו על ירכו

שמות לב, טו-כח
טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. טז וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. יח וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. כ וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. כב וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. כג וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. כד וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. כה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. כו וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה’ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. כז וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

בני שבט לוי מצטיירים בפסוקים הבאים כאנשי מלחמה נושאי חרב, אולם הלחימה המתוארת היא פנימית בין בני ישראל. האם הפסוקים האלה מחזקים את התיאור של פטור ממלחמה בשל עבודת הקודש, הכוללת גם הוצאה להורג של עובדי עבודה זרה, או שמא דווקא מצביעים על אופיים הצבאי של בני לוי?

• מטה לוי

במדבר א, מט
אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

רבי חזקיה בן מנוח (המאה י"ג-י"ד), חזקוני במדבר א, מט
לפי שאין מהם יוצא צבא אלא השומרים וחונים סביב למשכן כדרך שיושב על הכלים.

רבי שמואל בן מאיר, רשב"ם (המאה י"א-י"ב), במדבר א, מט
והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם – כמו שמפרש והולך אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' ומפרש טעם כי לא ילכו בצבא המלחמה אלא הפקד את הלוים על משכן העדות וגו'.

ספרי, במדבר פיסקא קנז
אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, ארבעה ועשרים אלף דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר אלף למטה אלף למטה שנים עשר אלף. מה תלמוד לומר לכל מטות ישראל תשלחו לצבא? להביא את שבטו של לוי.

מה עולה ממקורות אלה לגבי השתתפותם של בני לוי בצבא?

• ברך ה' חילו

דברים לג, ח-יא
ח וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. ט הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. י יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. יא בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.  

רבי שלמה יצחקי, רש"י, (מאה י"א-י"ב), דברים לג, יא
דָּ"אַ [=דבר אחר] — רָאָה שֶׁעֲתִידִין חַשְׁמוֹנַאי וּבָנָיו לְהִלָּחֵם עִם הַיְּוָנִים וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁהָיוּ מוּעָטִים — י"ב בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי וְאֶלְעָזָר — כְּנֶגֶד כַּמָּה רְבָבוֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה (בראשית רבה צ"ט).

על פי הפשט, מהו המובן של המילים "ברך ה' חילו"? מה חידש המדרש? מהן ההשלכות שעשויות להיות לכך על חלקם של בני לוי במלחמה?

• כהן ביפת תואר

מסכת קידושין (כא, ע"ב)
איבעיא להו: כהן, מהו ביפת תואר? חידוש הוא, לא שנא [=שונה] כהן ולא שנא ישראל, או דילמא שאני [=או שמא שונים] כהנים, הואיל וריבה בהן מצות יתרות? רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור.

דין "אשת יפת תואר" עוסק בהיתר מיוחד לנשיאת נשים נכריות בעת המלחמה. פרטי הדין אינם מענייננו כאן, אולם החשוב הוא כי דין זה עוסק בחיילים בעת הלחימה. הסוגיה הבאה דנה בשאלה האם דין זה חל גם על כהנים. מה ניתן ללמוד ממנה לגבי השתתפותם של כהנים ולויים בצבא?

• מלחמת מצווה

רבי משה בן מימון, הרמב"ם (המאה י"ב-י"ג), משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות, ז, א-ב, ד
אֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה וְאֶחָד מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת מְמַנִּין כֹּהֵן לְדַבֵּר אֶל הָעָם בִּשְׁעַת הַמִּלְחָמָה. וּמוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מְשׁוּחַ מִלְחָמָה.
שְׁתֵּי פְּעָמִים מְדַבֵּר מְשׁוּחַ מִלְחָמָה אֶל הָעָם. אַחַת בַּסְּפַר בְּעֵת שֶׁיּוֹצְאִין קֹדֶם שֶׁיַּעַרְכוּ הַמִּלְחָמָה. אוֹמֵר לָעָם (דברים כ, ו) "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ" וְגוֹ'. כְּשֶׁיִּשְׁמַע דְּבָרָיו יַחְזֹר מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. וְאַחַת בְּעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה אוֹמֵר (דברים כ, ג) "אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ".
וְאַחַר שֶׁחוֹזְרִין כָּל הַחוֹזְרִין מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. מְתַקְּנִין אֶת הַמַּעֲרָכוֹת. וּפוֹקְדִים שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. וּמַעֲמִידִין מֵאָחוֹר כָּל מַעֲרָכָה וּמַעֲרָכָה שׁוֹטְרִים חֲזָקִים וְעַזִּים. וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶם. הָרוֹצֶה לַחְזֹר מִן הַמִּלְחָמָה הָרְשׁוּת בְּיָדָן לַחְתֹּךְ אֶת שׁוֹקוֹ. שֶׁתְּחִלַּת נְפִילָה נִיסָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּחְזִירִין אֲנָשִׁים אֵלּוּ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכּל יוֹצְאִין וַאֲפִלּוּ חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.

האם מתיאור זה של הרמב"ם עולה שהכהנים משתתפים במלחמה?

האם יש הבדל בין מלחמת מצווה לבין מלחמת רשות?

• יורו משפטיך ליעקב

רבי משה בן מימון, הרמב"ם (מאה י"ב-י"ג), משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל, יג, יב
וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג י) "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג יא) "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ". וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כ) "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ":

הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, (המאה י"ט-כ'), חידושי הגרי"ז לסוטה מג ע"א
מה שכתב הרמב"ם דשבט לוי לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, אין הכוונה שהם מופקעים כלל מיציאה למלחמה, דנראה דהיכא [=שהיכן] שצריכין להם בשעת המלחמה גם הם היו יוצאים, וכל עיקר כוונת הרמב"ם הוא שאין מוציאין אותן לכתחילה ליכנס למלחמה כשאר כל ישראל, כיון שהם חיל ד' והובדלו לעבוד את ד' ולשרתו ולהורות דרכי ד' ומשפטיו; אך בוודאי אם יהיו צריכים לכהנים בעריכת המלחמה גם הם היו יוצאים. ואם כן לא קשה מידי מה שכתב הרמב"ם דכהן גדול שקידש אלמנה וכהן הדיוט שקידש גרושה אינם חוזרים מעורכי המלחמה, כיוון שבאמת אינם מופקעים כלל מיציאה למלחמה.

בסוף הלכות שמיטה ויובל מתאר הרמב"ם את מקומם של בני לוי בצבא. האם לדעתו הם יוצאים למלחמה?

כיצד פירש זאת רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק?

• נתקדש קדש קדשים

רבי משה בן מימון, הרמב"ם (מאה י"ב-י"ג), משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל, יג, יג
וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה' וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים טז ה) "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי":

בהמשך הלכות שמיטה ויובל הרמב״ם דן באנשים נוספים המקדישים עצמם לעבודת הקודש, שאותם הוא מדמה לבני לוי. האם מדבריו עולה שהם אמורים לשרת בצבא או פטורים משירות? לאלו עניינים הם נחשבים בני לוי? איך עליהם לחיות כדי לעמוד בהגדרה זו? האם  ההגדרה חלה על יהודים בלבד?

הרב אהרן ליכטנשטיין, (המאה כ'-כ"א), מוסר אביב, עמ' 210-211
מסתבר שלפנינו נקודת מוסר והתעוררות, המקבילה לסיומי כמה ספרים במשנה תורה, הראויה, כמובן, למשקלה המלא בתור שכזו – סוף סוף, חזי מאן חתים עלה – אך שאין להגדירה כפסק הלכה מובהק. הקטע מגולל הערכה מרהיבה וססגונית של אישיות נשגבה, אך אינו מכתיב כיצד עליה ועל אחרים לפעול. והבה נשאל את עצמנו בכנות: האם בן תורה ירא שמים היה סומך על משענה כזו כדי לפטור עצמו מציצית או משופר?… גם אם נניח שמדברי הרמב"ם משתמע בפסקנות שקיים פטור ברור ומקיף, משמעותם המעשית עדיין די מוגבלת. טרם ביררנו מי זכאי לו. בן לוי מוגדר על פי סדר יוחסין מגובה; אך בן תורה המושווה אליו מוגדר על פי מכלול תכונות רוחניות, ועבורן קבע הרמב"ם רמה גבוהה ביותר. הוא מצייר תמונה אידיאלית של אדם המשוחרר לחלוטין מכל שאפתנות אישית וכל שמץ של לגרמיה… לאיזה חלק של הקהילה התורנית… תיאור נשגב זה תואם?… האם יוכל אדם המנהל משא ומתן על תנאי עבודה – אולי אף על נדוניא או 'קעסט' – להסתכל בראי ולהצהיר לעצמו שאל לו להתגייס מפני שהוא "נתקדש קודש קודשים" במובן הרמב"ם?…

כיצד הרב ליכטנשטיין מתמודד עם הטיעון שלפיו תלמידי ישיבות הם בני לוי ולכן פטורים מן השירות בצבא?

הרב אליעזר יהודה וולדנברג, (המאה כ'-כ"א), שו"ת ציץ אליעזר, חלק ג, סימן ט, פרק א
וכן פוסק שם הרמב"ם מפורש דמצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העכו"ם בשבת ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכן הסמ"ג [=ספר מצוות גדול] שם כותב נמי כן… ונראה שזה שמדייקים הסמ"ג והרמב"ם לכתוב בלשון על כל ישראל שכוונתם בזה, שאפילו גדולי ישראל וחכמיהם אם יכולים להחזיק נשק ביד ולבוא לעזור ולהציל, עליהם לבוא, ולא להשתמט לומר שיעשה הדבר על ידי הפחותים, או לומר לחכות עד מוצאי שבת, מכיון שיש בזה פקוח נפש, בדומה למה שפוסק הרמב"ם (בפ"ב מה' שבת ה"ג) גבי חילול שעושים לחולה שיש בו סכנה… ובכאן כמובן לא יכול הרמב"ם לכתוב שיעשה דווקא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, מכיון שזה תלוי ביכולת, למי שיכול להלחם בכלי זיין. ואם נאמן כן בכוונתם יוצא שהחידוש בכאן כפול, כי הרי בדרך כלל אין שבט לוי יוצאין בעריכת המלחמות של ישראל עם האומות, וכן לא תלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם וייחדו את עצמם לעבודת השם, וכמו שפוסק הרמב"ם (בפי"ג מה' שמיטה ויובל ה' י"ב י"ג)… וכאן מכיון שהשאלה היא להציל נפשות ישראל ויש פקוח נפש באי הגשת ההצלה, אזי מחויבים כל ישראל לצאת ולעזור אם רק יכולים להחזיק בנשק ולהלחם, והיינו אפילו אלו שבדרך כלל אינן עורכין מלחמה עם שאר ישראל, ועוד שלא רק בחול מחויבים בזה, כי אם אפילו בשבת, מכיון שיש בה פקוח נפש.

כיצד הרב וולדנברג מתמודד עם הטיעון שבני הישיבות הם בני לוי ולכן פטורים מן השירות בצבא? האם הסברו דומה להסבר של הרב ליכטנשטיין?

ד. פטור חכמים מתשלום מיסי העיר

• רבנן לא צריכי נטירותא

בבא בתרא, ז ע"ב
רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה רְמָא דְּשׁוּרָא אַדְּרַבָּנַן [= הטיל מס על חכמים]. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא [= חכמים לא צריכים הגנה], דִּכְתִיב: ״אֶסְפְּרֵם מֵחוֹל יִרְבּוּן״ – אֶסְפְּרֵם לְמַאן [=למי]? אִילֵימָא [=אם תאמר] לְצַדִּיקִים – דִּנְפִישִׁי מֵחָלָא [= הרבים מחול]; הַשְׁתָּא כּוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל כְּתִיב בְּהוּ [=הרי כל ישראל כתוב בהם]: ״כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם״, צַדִּיקִים עַצְמָם ״מֵחוֹל יִרְבּוּן״?! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר [= אלא כך אמר]: אֶסְפְּרֵם לְמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, מֵחוֹל יִרְבּוּן. וְקַל וָחוֹמֶר: וּמָה חוֹל, שֶׁמּוּעָט – מֵגֵין עַל הַיָּם; מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁהֵם מְרוּבִּים – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁמְּגִינִּים עֲלֵיהֶם. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן [=כאשר בא לפני רבי יוחנן], אֲמַר לֵיהּ [=אמר לו (רבי יוחנן)]: מַאי טַעְמָא לָא תֵּימָא לֵיהּ מֵהָא [= אמר לו, מה טעם לא תאמר מכאן?]: ״אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת״; ״אֲנִי חוֹמָה״ – זוֹ תּוֹרָה, ״וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת״ –
אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְרֵישׁ לָקִישׁ, סָבַר לַהּ כִּדְדָרֵשׁ רָבָא: ״אֲנִי חוֹמָה״ – זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, ״וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת״ – אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא רְמָא כְּרָגָא אַרַבָּנַן [= הטיל מס על חכמים]. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עֲבַרְתְּ אַדְּאוֹרָיְיתָא וְאַדִּנְבִיאֵי וְאַדִּכְתוּבֵי [= עברת על דברי תורה, נביאים וכתובים]. אַדְּאוֹרָיְיתָא – דִּכְתִיב: ״אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ״ – אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מְחַבֵּב עַמִּים – כׇּל קְדוֹשָׁיו יִהְיוּ בְּיָדֶךָ. ״וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּכַתְּתִים רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד תּוֹרָה, ״יִשָּׂא מִדַּבְּרוֹתֶיךָ״ – לִישָּׂא וְלִיתֵּן בְּדִבּוּרוֹתָיו שֶׁל מָקוֹם. אַדִּנְבִיאֵי – דִּכְתִיב: ״גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם, וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים״ – אָמַר עוּלָּא: פָּסוּק זֶה בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית נֶאֱמַר: ״אִי תָּנוּ״ כּוּלְּהוּ [=אם שנו, כלומר למדו, כולם] – ״עַתָּה אֲקַבְּצֵם״, וְאִם ״מְעַט״ מֵהֶם [=ואם רק מעטים מהם ילמדו] – ״יָחֵלּוּ מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים״ [=יפטרו ממסי המלך].
אַדִּכְתוּבֵי – דִּכְתִיב: ״מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ, לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם' [=מיסי מנדה בלו והלך לא ישלוט להטיל עליהם]; וְאָמַר רַב יְהוּדָה: ״מִנְדָּה״ – זוֹ מְנָת הַמֶּלֶךְ, ״בְּלוֹ״ – זוֹ כְּסַף גֻּולְגָּלְתָּא, ״וַהֲלָךְ״ – זוֹ אַרְנוֹנָא.

רבי שלמה יצחקי, רש"י, (מאה י"א-י"ב), בבא בתרא, ז ע"ב
בלשון ארמי נאמר - יתנו תרגום של ישנו כמו ושננתם ותנינון (דברים ו):
אם תנו כולם - וכן רובן יהיו שונין ועוסקים בתורה כשיגלו בעמים:
עתה אקבצם - בקרוב אקבצם:
ויחלו מעט וגו' - ואף [אם] מועטין הן השונין בעמים יחלו ממשא מלך ושרים יהיו בטלים מלשאת משא מלך ושרים. יחלו כמו לא יחל דברו (במדבר ל׳:ג׳):
מנדה בלו והלך - דריוש צוה את פחת עבר הנהר על אנשי כנסת הגדולה:

רבי מנחם בן שלמה המאירי (המאה י"ג-י"ד), בבא בתרא ז, ע"ב
כבר ביארנו בפרק המקבל שכל שבני העיר צריכים לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא ליכנס צבא השונאים לשם נפרעין להוצאה זו מן הכל אף מן היתומים ומ"מ תלמידי חכמים אין גובין מהם לענין זה רבנן לא צריכי נטרותא תורתם קרויה חומה דרך צחות אמרו אני חומה ושדי כמגדלות אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים:

רבינו גרשם, (המאה י'-י"א) בבא בתרא, ז, ע"ב
רבנן לא צריכי נטירותא. שתורה ומעשים טובים שלהם משמרים אותן.

בתלמוד נקבע כי תלמידי חכמים פטורים מתשלום מיסי העיר שנועדו לבניית החומה.

מהן ההצדקות שהמפרשים נתנו לפטור זה?

אילו השלכות עשויות להיות לכך על חובת השירות הצבאי של תלמידי חכמים?

הרב אברהם יהושע קרליץ (המאה י"ט-כ'), חזון איש, בבא בתרא סימן ה ס"ק יח, עמ' קנו
רבי יהודה נשיאה רמא דשורא ארבנן, אמר ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא כו', יש לעיין הלא גם רבנן צריכים לנהוג מנהג עולם ולא לסמוך על הנס, כדאמרו ברכות ל"ה ב' הנהג בהם מנהג דרך ארץ... ואפשר דבעיר דכולהו רבנן [=בעיר שכולם חכמים] כופין זה את זה לבנות חומה, אבל בעיר שדרין בה בני אדם ויש ביניהם רבנן מטילים את החומה על המון העם ופוטרין את החכמים, כמו שפטורין מן המס, שהתורה פטרתן, כיון שאינם משתדלים על השגת הממון בשביל עסקם בתורה אין ליטול מהם ממונם בשביל מס. והכי נמי [= וכך גם] מצאו חכמים שאין ליטול מהם לנטירותא, ואחרי שבאמת תורתם מגנת עליהם ואינם נתונים תחת מקרי הטבע כשאר בני אדם, כי השגחתו ית' היא לפי מדת הבטחון שהאדם משליך יהבו על בוראו ית'... ואפשר לפי זה דגם רבנן כופין את שאר בני העיר לבנות חומה.

כיצד מפרש החזון איש את הפטור הניתן לחכמים ממיסי בניית החומה?

האם זה משום שהם אינם זקוקים לשמירה?

האם עיר שבה כולם תלמידי חכמים אינה זקוקה לחומה?

השוו בין הפטור הניתן לתלמידי חכמים ממיסי העיר לפטור ממיסים הניתן כיום לדוקטורנטים ולפוסט-דוקטורנטים בגין המלגות שהם מקבלים.

ה. העוסק במצווה פטור מן המצווה

• שלוחי מצווה

סוכה כה ע"א
משנה: שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה.
גמרא: מנא הני מילי [=מה מקור הדין]? דתנו רבנן: "בשבתך בביתך" – פרט לעוסק במצוה, "ובלכתך בדרך" – פרט לחתן. מכאן אמרו: הכונס את הבתולה – פטור [=מקריאת שמע], ואת האלמנה – חייב. מאי משמע [=מהיכן נלמד]? – אמר רב הונא: כדרך, מה דרך רשות – אף כל רשות, לאפוקי האי דבמצוה עסוק [=להוציא את זה שבמצוה עסוק]. – מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה, וקא אמר רחמנא ליקרי [=האם לא מדובר גם במי שהולך לדבר מצווה? והרי אמרה התורה שיקרא]! – אם כן לימא קרא [=אם כן שתאמר התורה] "בשבת ובלכת", מאי [=מה הוא] "בשבתך ובלכתך" – בלכת דידך הוא דמיחייבת [=בהליכה שלך הוא שאתה חייב], הא בלכת דמצוה – פטירת [=הרי שבהליכת מצווה אתה פטור]. אי הכי, אפילו כונס את האלמנה נמי [=אם כך, גם כונס את האלמנה ייפטר מקריאת שמע]? כונס את הבתולה – טריד [=טרוד], כונס אלמנה – לא טריד. וכל היכא דטריד הכי נמי דפטור [=וכל מקום שטרוד  פטור] ? אלא מעתה טבעה ספינתו בים דטריד [=שטרוד]  הכי נמי [=כך גם] דפטור? וכי תימא הכי נמי [=וכי תאמר אכן כך]  – והאמר [=והרי אמר] רבי אבא בר זבדא אמר רב: אָבֵל חייב בכל המצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהן פאר! – הכא טריד טירדא דמצוה, התם – טריד טרדא דרשות[=כאן טרוד טרדה של מצווה, שם טרוד טרדה של רשות].

סוכה כו ע"א
תניא, אמר רבי חנניא בן עקביא: כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן, וכל העוסקין במלאכת שמים, לאתויי [לרבות] מוכרי תכלת – פטורין מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה, לקיים דברי רבי יוסי הגלילי. שהיה רבי יוסי הגלילי אומר: העוסק במצוה פטור מן המצוה. תנו רבנן: הולכי דרכים ביום – פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה – פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה – פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכין לדבר מצוה – פטורין בין ביום ובין בלילה.

ראיית השירות הצבאי כמצווה (למשל, כאשר המצב מוגדר "מלחמת מצווה"), מעלה את השאלה האם כאן עשוי לחול הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה"? האם ייתכן שעיסוק במצוות תלמוד תורה ידחה את מצוות הגיוס לצבא?

רבי שלמה יצחקי, רש"י, (המאה י"א-י"ב), סוכה כה ע"א
שלוחי מצוה – הולכי בדרך מצוה, כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים. פטורין מן הסוכה – ואפילו בשעת חנייתן.
הולכים לדבר מצוה פטורין ביום ובלילה – אף על פי שאין הולכין אלא ביום, ומשום דטרידים [=שטרודים] ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה – פטורין מן המצוה.

תוספות, סוכה כה, ע"א
שלוחי מצוה – הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין מן הסוכה ואפילו בשעת חנייתן, כך פי'[רש] בקונטרס [=רש"י] וכן משמע בגמרא דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה ומשמע אף על פי שאין הולכין אלא ביום, דאי דאזלי ביממא [=שאם הולכים ביום] ובלילה אפי'[לו] לדבר הרשות נמי פטירי [=גם פטורים] כדקתני [=כמו ששנינו] בברייתא. ועוד עובדא [=המעשה] דרב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דסורא [=היו ישנים על שפת נהר סורא] ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי [=מדוע] פטורין דאטו [=האם] אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר [=האם פטור] בכך משאר מצות?... וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא [=שכאן מדובר בכגון] דאי מיטרדי [=שאם טרוד] בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות.

רש"י ובעלי התוספות חלוקים לגבי היקף הפטור של הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה". הגדירו את מחלוקתם. האם עשויה להיות לכך השלכה על פטור משירות צבאי בעת לימוד תורה?

• מצווה הבאה לידך

הסוגיה הבאה דנה בשאלה האם הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה" חל כאשר המצווה יכולה להיעשות על ידי אחרים.

מועד קטן ט, ע"א
אזל, (בנו של רבי שמעון) אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי [=הלך בנו של רבי שמעון, מצא את החכמים שהיו מקשים בין הפסוקים]; כתיב "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו", וכתיב "ארח חיים פן תפלס!" – לא קשיא: כאן – במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן – במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. הדר יתבי וקא מבעי להו [=חזרו ישבו, ודנו]: כתיב "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה", הא חפצי שמים – ישוו בה, וכתיב "וכל חפצים לא ישוו בה" – דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! – כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן – במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.

רבי שלמה יצחקי, רש"י, (המאה י"א-י"ב), מועד קטן ט ע"ב
ובמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים – אל תפלס, אלא מצוה שבא לידך, בין גדולה בין קטנה – עשה. וכל חפציך לא ישוו בה – שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה. חפצי שמים ישוו בה – כלומר שאם יש לך לעסוק במצוה – תבטל תלמוד תורה, ועסוק במצוה. דאפילו חפצי שמים לא – דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה.

מה ניתן ללמוד מכך על היחס בין מצוות תלמוד תורה לבין מצוות אחרות? האם השירות בצבא נחשב מצווה שיכולה להיעשות על ידי אחרים?

ו. לימוד תורה אל מול הצלת נפשות

בצד השאלה הכללית של "העוסק במצווה פטור מן המצווה" יש לדון בשאלה הספציפית כיצד יש להכריע התנגשות בין מצוות לימוד תורה לבין מצוות הצלת נפשות.

• מה גדול ממה?

מסכת מגילה טז, ע"ב
אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות.

האם ניתן ללמוד מדברי רב יוסף כי תלמוד תורה דוחה הצלת נפשות? באיזה מובן תלמוד תורה "גדול" מהצלת נפשות?

רבי יעקב בן אשר, בעל ה"טורים" (מאה י"ג-י"ד) (יורה דעה, סוף סימן רנא)
שאלה לא"א [=אבי אדוני] זכרונו לברכה... יש אומרים שיכולין לשנות [=להעביר כספים] אפילו מתלמוד תורה לצורך ל' פשיטים [=תשלום סכום כסף] להגמון בכל שנה, לפי שהוא הצלת נפשות, שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים. הדין עמהן כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם.

מה סובר בעל הטורים לגבי התנגשות אפשרית בין ערך תלמוד תורה לבין הצלת נפשות?

• יכול לקיים שניהם

רבי יהושע ולק כץ, (המאה ט"ו-ט"ז), דרישה, רנא
כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם. ותימה הלא מסקינן בסוף פרק קמא דמגילה (טז ב) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. ונראה דהתם מיירי [=ששם עוסקים] בענין שאין יכול לקיים שניהן אז תלמוד תורה קודם, אבל הכא מיירי [=כאן עוסקים] בענין שאף שיתנו ממנו להגמון מכל מקום ישאר לסיפוק תלמוד תורה אלא שלא יהיה כל כך בריוח ובענין זה אמר כיון שיש הצלת נפשות הוא קודם.

מה ניתן ללמוד מדברי הרב ולק לגבי ההיררכיה בין תלמוד תורה לבין הצלת נפשות?

רבי דוד הלוי סגל, (המאה ט"ו-ט"ז), טורי זהב יורה דעה רנא, ו
ואין כאן קושיא דודאי אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש, אלא דהתם [=ששם] אומר דיותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה ולא בא לידו הצלת נפשות ממי שבא לידו הצלת נפשות ועל ידי כך צריך לבטל תלמוד תורה ולעסוק בהצלת נפש.

כיצד מבין הרב סגל את עליונות לימוד תורה על הצלת נפשות? מה הוא סובר לגבי הקדימות ביניהם?