התפטרויות שרים כנטילת אחריות ציבורית: למה היא לא מתרחשת בישראל?

אחריות מיניסטריאלית מבטאת את החוזה הלא-כתוב בין הציבור לבין השלטון, ולפיה משגה אישי חמור של חבר ממשלה או מחדל הקשור למשרד עליו הוא ממונה צריכים להוביל להתפטרות. נוכח השיח סביב מחדלי אוקטובר 2023, כיצד נותקה בישראל הזיקה בין אחריות פוליטית ציבורית לבין התפטרויות שרים וראש הממשלה?

Photo by Sraya Diamant/POOL

באוקטובר 2022 הגישה שרת הפנים הבריטית פריטי פאטל את התפטרותה לאחר שנחשף כי שלחה מסמך ממשלה רגיש מכתובת הדוא"ל הפרטית שלה, בניגוד לקוד האתי הממשלתי. במכתב ההתפטרות שלה היא ציינה במישרין: "שגיתי, אני נוטלת אחריות על המשגה שלי, אני מתפטרת".

במרץ 2023 התפטר שר התחבורה היווני קוסטס קארמנליס, ימים ספורים אחרי התנגשות בין שתי רכבות שגבתה את חייהם של 50 בני אדם. השר הודיע שהוא התפטר "מתוך הבעת כבוד לאלה שנהרגו בתאונה המחרידה".

חודשיים אחר כך, במאי 2023, התפטר שר החינוך הסרבּי ברנקו רוזיץ' בעקבות תקרית ירי בבית ספר יסודי שבמהלכה נהרגו 8 תלמידים. בהודעה שפרסם הכריז ש"בתור אדם אחראי, בתור איש מקצוע ובתור הורה לילדים, קיבלתי החלטה רציונלית להגיש את התפטרותי".

באוקטובר 2023, התפטר שר המשפטים הבלגי וינסנט ואן קוויקנבורן בעקבות מתקפת טרור של מוסלמי קיצוני שרצח שני אנשים בבריסל. בחקירה התברר שהרוצח אמור היה להיות מוסגר לטוניסיה, אך כשל משרדי הביא לכך שהסגרתו לא בוצעה. בהודעת ההתפטרות שלו אמר השר: "זו טעות אישית, טעות אדירה, טעות בלתי מתקבלת על הדעת. טעות עם השלכות דרמטיות. איני מחפש אחר תירוצים, אני חושב שזו חובתי להתפטר".

השבוע התפטר ראש ממשלת פורטוגל אנטוניו קושטה על רקע פרשת אי-סדרים חמורים הנוגעים לקידום פרויקטים של מכרות ליתיום ומימן במדינה. לאחר שחוקרים ערכו חיפוש במעון הרשמי שלו הוא התפטר לאלתר תוך שהוא מציין: "אני סבור שהחקירה לא תהיה שלמה כל עוד אני מכהן...התפקיד המכובד של מוסד ראש ממשלה לא עולה בקנה אחד עם כל חשד לגבי יושרתו של הנושא בתפקיד ואף פחות מכך – אם מופנה כלפיו חשד לביצוע מעשה פלילי".

*  *  *  *  *

חמישה מקרים אלה מהשנה האחרונה הם מדגם מקרי שממחיש את הנוהג הרווח של התפטרות שר (ובמקרים מסוימים – אף של ראש ממשלה) כאקט המבטא נטילת אחריות. במדינות בהן מושרשת תרבות פוליטית של אחריות ציבורית ואחריותיות (accountability) הנורמה הזו מתרחשת באופן כמעט-אוטומטי, כמעין ברירת מחדל. לעיתים קרובות ההתפטרות נעשית אף מבלי שקדמו לה לחצים פוליטיים או ציבוריים קודמים, אלא פשוט כהודאה במשגה אישי חמור או בכשל בתחום הספציפי עליו ממונה השר. למרבה הצער, מדינת ישראל לא נמנית עם אותן מדינות. מקרים בהם שרים ישראלים, או ראשי ממשלה, הודו במשגה ונטלו אחריות עד כדי התפטרות מתפקידם הם כל כך נדירים, עד שצריך לחזור עשרות שנים אחורה כדי לאתרם.

סקירה זו תעסוק בזיקה שבין אחריות פוליטית ציבורית לבין התפטרויות של שרים (וראשי ממשלה). היא פותחת בהסבר קצר של מושג האחריות הפוליטית והאחריות המיניסטריאלית תוך הדגשת חשיבותן בהקשר של האמון הציבורי כלפי הממשלה. לאחר מכן היא תציג מיפוי של העילות אשר בגינן התפטרו בישראל חברי ממשלה לאורך השנים ותצביע על מיעוט המקרים של נטילת אחריות מובהקת. לאחר מכן תנסה להסביר מדוע השתרשה בישראל תרבות כה עמוקה של אי-נטילת אחריות.

אחריות פוליטית ציבורית

"אני מתפטר היום מתפקיד שר הפנים... לא בכדי קיימת בגרמניה תפישה של אחריות פוליטית. מי יטול אחריות פוליטית אם לא השר?"

- שר הפנים רודולף זיטרס, יולי 1993

אחריות ציבורית במובנה הרחב משמעה שמי שממלא תפקיד ציבורי צריך להפגין אחריות לציבור  (responsibility) באופן מילוי תפקידו, והוא גם אחראי בפני הציבור (accountable) על התחומים שתחת אחריותו. אחריות ציבורית מבטאת את החוזה הבסיסי בין הציבור לשלטון, לפיו איש הציבור הוא נאמן ציבור הממלא את תפקידו ומשתמש בסמכויותיו באופן האחראי, השקול והשקוף ביותר לטובת הציבור. הוא אחראי באופן אישי על מה שעשה או לא עשה במילוי תפקידו, לטוב ולרע (ראו בלאנדר, "שוב, לא לוקחים אחריות").

המופע המובהק ביותר של אחריות ציבורית הוא מה שקרוי "אחריות מיניסטריאלית" אשר לה שני היבטים: (1) אחריות מיניסטריאלית אישית המתייחסת למעשה, משגה או מחדל של השר/ראש הממשלה עצמו; (2) אחריות מיניסטריאלית כוללת המתייחסת לאחריותו של ראש הממשלה/השר לכל מעשה או מחדל הקשור לתחום עליו הוא ממונה, אפילו אם נעשו שלא בידיעתו. במדינות שבהן מוטמעת תרבות של אחריות מיניסטריאלית נהוג שראש הממשלה ו/או השר מתפטרים במקרה של מחדל חמור בתחום שהם אחראים לו, ולפעמים גם במקרים שבהם התוצאות אינן חמורות, וזאת כדי למנוע פגיעה באמון הציבור בממשלה.

חשוב להדגיש שאחריות כזו אינה מעוגנת בחוק ועל הפרתה לא חלות סנקציות מחייבות. מעגל האחריות הציבורית רחב יותר מזה של אחריות חוקית-משפטית, ולכן הסקירה תתמקד בהיבט הנורמטיבי של אחריות ציבורית שמעוגנת בתרבות הפוליטית ומבטאת את החוזה הלא-כתוב בין הציבור לבין השלטון. לפי התפיסה הזו, משגה אישי חמור של חבר ממשלה צריך להוביל להתפטרות. בלעדיה האמון הציבורי בחבר הממשלה ייפגע. באופן דומה, מחדל חמור שנעשה במסגרת משרדו של שר (או במקרה של מחדל בקנה מידה גדול – של ראש הממשלה) צריך לגרור התפטרות, כאמצעי לשיקום האמון כלפי השלטון, וכאקט מוסרי המבטא את הבנתו של נבחר הציבור כי ביודעין או שלא ביודעין, הוא הפר את החוזה עם הציבור שכלפיו הוא אחראי.

בישראל, למודת הכשלים והמחדלים, על אף שוועדות חקירה וגורמי ביקורת נוספים עיצבו את המשמעות של אחריות מיניסטריאלית, אישית וכוללת, ישירה ועקיפה, היא לא השתרשה. אפילו במקרים מובהקים של מחדלים ואסונות נמנעו ראשי ממשלה ושרים מהכרה והודאה באחריותם המיניסטריאלית הכוללת ו/או האישית, לא התפטרו מתפקידם, ואף גלגלו את האחריות לגורמים אחרים.

ראשית יוצג מיפוי הגורמים שהובילו להתפטרות שרים בעבר, ממנו עולה כי הפגנת אחריות מיניסטריאלית אינה עילה שקיימת בשיח הפוליטי הישראלי. לאחר מכן ננסה להתחקות אחר הגורמים להעדרה המוחלט כמעט של נורמה של אחריות ציבורית בישראל.

התפטרויות של שרים וראשי ממשלה בישראל – מיפוי

במהלך ההיסטוריה התפטרו שרים רבים מחברותם בממשלה, מטעמים ועילות מגוונים. מרבית מקרי ההתפטרות היו על רקע של חילוקי דעות אידיאולוגיים עם ראש הממשלה וסיעתו. בדרך כלל, היה מדובר בהתפטרות של קבוצת שרים המשתייכים לאותה מפלגה. למשל, התפטרותם של שרי המפד"ל מממשלת בן גוריון (יולי 1958) על רקע מחלוקת בשאלה מיהו יהודי; של שרי גח"ל מהממשלה של גולדה מאיר (אוגוסט 1970) על רקע תכנית רוג'רס; או התפטרותם של שרי ש"ס מהממשלה של אהוד ברק (יולי 2000) על רקע נסיעתו של ברק לוועידת קמפ דייוויד. לעיתים מדובר גם בהתפטרות של שר יחיד על רקע אידיאולוגי. מקרה בולט הוא התפטרותו ב-1990 של השר אריאל שרון מעל במת מרכז הליכוד באירוע שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים". בנאום שנשא בראשית הכינוס אמר: "אני מגיש לך בזאת את התפטרותי... אדוני ראש הממשלה, תחת ממשלתך משתולל הטרור הפלסטיני בתוך ארץ ישראל כולה... אני יודע ומשוכנע כי ניתן לחסל טרור זה... יש רגעים בהם אדם צריך לדעת לקום מכיסאו ולהתחיל לצעוד".

לצד אלו, היו גם מקרים שמקורם ביחסים עכורים או משבר אמון בין השר המתפטר לבין ראש הממשלה. למשל, התפטרותו של משה שרת מהממשלה ה-7 בראשותו של בן גוריון (1956); של זלמן ארן מהממשלה ה-9 בראשותו של בן גוריון (1960); של משה דיין מהממשלה של בגין (1979) או התפטרותם של דן מרידור (1997) ושל דוד לוי (1998) מממשלת נתניהו הראשונה.

עילות אחרות להתפטרות קשורות לאילוצים אישיים שאינם פוליטיים במובהק. אלה יכולים להיות על רקע בריאותי (יהודית נאות, 2004; דוד אזולאי, 2018), נסיבות אישיות בעייתיות (סילבן שלום, 2015) או מינוי לתפקיד אחר מחוץ לממשלה (למשל - שמעון פרס, 2007; גלעד ארדן, 2020). כך הדבר גם לגבי מקרים הנוגעים לאישים שנאלצו להתפטר מחברותם בממשלה בהתאם להוראות החוק (או להלכה שהתקבעה בפרשת דרעי-פנחסי) כתוצאה מהליך משפטי שהתנהל נגדם: למשל, אריה דרעי ב-1993, יעקב נאמן ב-1996, יצחק מרדכי ב-2000, חיים רמון ב-2006 או אביגדור ליברמן ב-2012. ההתפטרות במקרים האלה לא נתפסה בהכרח כאקט של לקיחת אחריות אלא כמעשה שנכפה על השר.התפטרותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט (2008) לא משתייכת לקטגוריה הזו, היות ובעת התפטרותו עדיין לא הוגש נגדו כתב אישום. התפטרותו נבעה בראש ובראשונה מלחצים פוליטיים מצד שותפותיו לקואליציה.

עילות להתפטרות: דוגמאות

העילה להתפטרות	דוגמאות
חילוקי דעות אידיאולוגיים	שרי המפד"ל (1958), שרי גח"ל (1970), שרי ש"ס (2000)
בעיות אמון מול רה"מ	משה שרת (1956), זלמן ארן (1960), משה דיין (1979), דן מרידור (1997)
אישית: רקע בריאותי או אחר	יהודית נאות (2004), סילבן שלום (2015), דוד אזולאי (2018)
מינוי/היבחרות לתפקיד מחוץ לממשלה	שמעון פרס (2007), דני דנון (2015), גלעד ארדן (2020)
משפטית: הליך מתנהל נגד השר	אריה דרעי (1993), יצחק מרדכי (2000), חיים רמון (2006), אביגדור ליברמן (2012)
נטילת אחריות עמומה	פנחס לבון (1954), גולדה מאיר (1974), מנחם בגין (1983), יורם ארידור (1983)
נטילת אחריות ברורה – ישירה או עקיפה	יעקב שמשון שפירא (1973), יצחק רבין (1977), יצחק ברמן (1982)

נותרנו, אפוא, עם מיעוט של מקרי התפטרות שאותם ניתן לסווג כביטוי של נטילת אחריות אישית. גם כאן, יש להבחין בין מקרים שהם ביטוי ישיר לנטילת אחריות וכאלה שהקשר בין מעשה ההתפטרות ונטילת האחריות עקיף או מתווך על ידי גורמים אחרים. נתחיל עם הסוג השני.

התפטרויות שקשורות בעקיפין לדרישה להפגין אחריות מיניסטריאלית אישית או כוללת

בעקבות פרשת "עסק הביש" (1954) הוקמה ועדת בדיקה שניסתה לברר "מי נתן את ההוראה" להפעיל את חוליית המודיעין הישראלית שפעלה במצרים. שר הביטחון פנחס לבון העיד בפני הוועדה וטען שלא הוא זה שנתן את ההוראה. ראש אמ"ן בנימין גיבלי טען אחרת (שנים אחר כך התברר שמסר עדות שקר תוך הצגת מסמכים מזויפים) והוועדה קבעה בדו"ח שלה שלא הצליחה להגיע לבירור מוחלט לגבי הסוגיה. פגוע עד עמקי נשמתו, בראשית פברואר 1955 הגיש לבון את התפטרותו, אך ממכתב ההתפטרות שלו ברור היה כי אין בו משום נטילת אחריות על משגה אלא דווקא תחושה עמוקה של עוול שנגרם לו:

"במשך שבועות רבים הוחזקתי במצב של מנודה...  כאילו הייתי חולה מגונה... הנני שומר לעצמי את הזכות להביא לידיעת המפלגה וועדת החוץ והביטחון של הכנסת את נימוקי התפטרותי. אינני מוכן לשאת לאחריות בעניין המצרי בפני הציבור ושום משמעת מפלגתית לא תחייבני לשאת באחריות זאת".

גם התפטרותם של ראש הממשלה גולדה מאיר ושל שר הביטחון משה דיין ב-1974 לא היה ביטוי ישיר ומיידי של נטילת אחריות מיניסטריאלית על מחדלי מלחמת יום כיפור. שניהם המשיכו בתפקידיהם בממשלה החדשה שהוקמה אחרי המלחמה, ורק לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט (שלא הטיל עליהם אחריות אישית ישירה) ובעקבות לחץ ציבורי כבד – נאלצה מאיר להתפטר.למעשה, דיין לא התפטר באופן אקטיבי מתפקידו. הוא פשוט לא נכלל ברשימת השרים של הממשלה החדשה בראשות יצחק רבין.

התפטרותו של ראש הממשלה מנחם בגין (1983) קשורה אמנם בצערו הכבד על האבדות הקשות במהלך מלחמת לבנון הראשונה, אך היא באה גם על רקע תשישותו ומצבו הנפשי הרעוע ("איני יכול עוד"). אין כאן מעשה מובהק וישיר של נטילת אחריות. לבסוף, גם התפטרותו של שר האוצר יורם ארידור (1983) על רקע חשיפת תכניתו להצמדת השקל למטבע האמריקאי ("דולריזציה") לא הייתה ביטוי של ממש של נטילת אחריות או הודאה במשגה. התכנית זכתה לביקורות נוקבות, ראש הממשלה הטרי יצחק שמיר מיהר להתנער ממנה, ובעקבות לחצים כבדים נאלץ ארידור להתפטר.

התפטרויות כביטוי לנטילת אחריות אישית

כאמור, מקרים מובהקים של התפטרויות המבטאים נטילת אחריות על משגה אישי או מחדל מיניסטריאלי הם מאוד נדירים בנוף הפוליטי בישראל. המקרה הידוע ביותר הוא התפטרותו של ראש הממשלה יצחק רבין ב-1977 על רקע "פרשת חשבון הדולרים".למעשה רבין לא ממש התפטר: הוא היה מנוע מלעשות כן כיוון שהיה מדובר בממשלת מעבר. אולם הכרזתו על פרישתו מראשות המערך ומהמועמדוּת לראשות הממשלה – כמוה, מבחינה פוליטית, כהכרזת התפטרות. אף כי היועץ המשפטי לממשלה הסתפק בהגשת כתב אישום נגד לאה רבין, רעייתו, הוא לקח אחריות אישית על המשגה:

"האחריות לחשבון... היא אחריות משותפת, פורמלית ומוסרית של אשתי ושלי... הייתה בכך שגיאה, הזנחה, בכך שלא סגרנו את החשבון בהתאם לחוק, תוך זמן המוגבל, המוכר על-ידי החוק, לאחר סיום התפקיד... אינני מוכן לכך שרק רעייתי תעמוד לדין. ולכן, ומתוך כך, הגעתי למסקנה ש... עלי להחזיר את המנדט שקיבלתי מן הוועידה לעמוד בראשות הרשימה וכמועמד מטעם המפלגה לראשות הממשלה בקדנציה הבאה... הדבר השני הוא לעשות במידה שניתן, במסגרת החוק, לסיים את תפקידי כראש ממשלה בידיעה של המגבלות הקיימות כממשלת מעבר".

לצד ההתפטרות הידועה של רבין, איתרנו עוד שני מקרים פחות ידועים של אישים שהתפטרו מחברותם בממשלה כצעד של נטילת אחריות, ולו עקיפה, על מחדל. ב-1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, התפטר מתפקידו שר המשפטים יעקב שמשון שפירא (מסיעת המערך). הוא עשה זאת לאחר שדרישתו מראש הממשלה גולדה מאיר לפטר את שר הביטחון דיין נענתה בשלילה. מקרה דומה התרחש ב-1982 על רקע הטבח במחנות הפליטים בסברה ושתילה. השר יצחק ברמן (הליכוד) הצטרף לדרישת סיעות האופוזיציה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ומשזו התמהמה – התפטר מתפקידו.

מדוע אין בישראל תרבות של נשיאה באחריות?

ראינו אפוא שבישראל יש מסורת ארוכת ימים של אי-נטילת אחריות ציבורית בזירה הפוליטית. במובן זה, דפוס ההתנהגות של שרי הממשלה ושל העומד בראשה במהלך מחדל 2023 אינו מהווה חידוש. דומה שהמילה "אחריות" כמעט לא נמצאת באוצר המלים של חברי הממשלה, וגם המעטים שמשמיעים אותה, מקטינים ומסייגים את אחריותם באמצעות הטלת האשמה העיקרית על גורמים אחרים ואירועי עבר. שתי דוגמאות עכשוויות ממחישות את הדגם הזה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התבטא כך:

 "אזרחי ישראל, אני לוקח אחריות על מה שהיה ומה שיהיה... צריך להודות ביושר, כאב ובראש מורכן - נכשלנו. הנהגת המדינה ומערכת הביטחון נכשלה בשמירה על ביטחון תושביה... עוד יגיע הזמן לחשבונות על הסכמי אוסלו וההתנתקות. כל אלה שהביאו את הדבר הנורא הזה..."

דוגמה שנייה היא הדברים שנשא שר התרבות והספורט מיקי זוהר. מצד אחד - "היום זה המקום לומר, בלי להתבייש או לחשוש, שאנחנו מצטערים. זה קרה במשמרת שלנו ואנחנו אחראים. כשלנו כמדינה בהגנה על יישובי העוטף..." ומצד שני – "יפה מאוד לבוא ולומר עכשיו שהכל אשמת הממשלה החדשה שקמה לפני תשעה חודשים".

היעדר מסורת של נטילת אחריות משתקפת בכמה מקרי עבר בהם היה מצופה שהשר האחראי יתפטר מתפקידו, אך הוא נמנע מלעשות כן. נצביע בקצרה על כמה מהבולטים שבהם. שר הביטחון אריאל שרון נאלץ אמנם לעזוב את תפקידו (פברואר 1983), אך זה קרה רק אחרי שהממשלה אימצה את המלצות דו"ח ועדת כהן בעניין הטבח בסברה ושתילה. שרון ממש לא הכיר באחריותו, ולו העקיפה, לטבח ולמעשה הוא אף לא התפטר אלא "הוזז" מתפקידו, כפי שעולה מדברי ראש הממשלה מנחם בגין בכנסת: "...הודיעני שר הביטחון אריאל שרון... כי יכבד את החלטת הממשלה להעביר מידיו את תפקיד שר הביטחון וכי יוסיף לכהן בממשלה כשר". (דברי הכנסת, 14.2.1983). גם שר הביטחון עמיר פרץ לא לקח אחריות על הליקויים שהתגלו במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006). זאת, על אף ביקורת ציבורית על תפקודו. הוא התפטר כשנה לאחר המלחמה, רק אחרי שהפסיד את ראשות מפלגת העבודה לאהוד ברק.

אפשר למצוא דפוס דומה גם לגבי מחדלים שאינם ביטחוניים, כמו שניים מהאסונות האזרחיים הכבדים ביותר שידעה ישראל. הראשון הוא אסון השריפה בכרמל (2010) שבמהלכו נספו 44 בני אדם. האסון גרר ביקורת ציבורית רבה, בעיקר בנוגע להפרטת מערך הכיבוי האווירי ולחוסר תקצוב מספק של שירותי הכבאות. אלי ישי, שכיהן כשר הפנים (המשרד הממונה על מערך הכבאות) כלל לא שקל לקחת אחריות מיידית למחדל וכך גם שר האוצר יובל שטייניץ. דיון ממשי לגבי אחריותם העקיפה לאסון התפתח רק שנה וחצי לאחר מכן, עם פרסום דו"ח מבקר המדינה בעניין. המקרה השני הוא האסון בקבר הרשב"י במירון (2021) שהביא למותם של 45 אנשים. גם כאן, השר הממונה (אמיר אוחנה, השר לביטחון פנים) לא נטל אחריות מעשית, וזכורה התבטאותו בהקשר זה: "אני אחראי אך אחריות אין פירושה אשמה".

מדוע, אפוא, אין בישראל תרבות פוליטית של נטילת אחריות?

סיבה אחת נוגעת למִשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל. כפי שמסביר יצחק גל-נור, מדובר בהנחה שלפיה "מחלוקת מסוימת שהוסדרה קודם לכן במסגרות חברתיות-כלכליות-פוליטיות תמצא את פתרונה בפסיקה". כלומר, התפיסה הרווחת בישראל היא שראש ממשלה או שר לא צריכים לשאת באחריות למחדל אלא אם ועדת חקירה או ועדת בדיקה קבעה שמן הראוי שיעשו כן, כלומר שהם "אשמים". אקלים כזה, שבו הכול נבדק ומתפרש דרך "משקפיים" חוקיים-משפטיים, מחליש מאוד את ערך האחריות הפוליטית הציבורית. למעשה, ההמתנה להקמת ועדת חקירה ולמסקנותיה פוטרת את השר מנטילת אחריות מיידית ודוחה מבחינתו את הקץ. יש לזכור גם שעבודת הוועדה אורכת זמן רב, ועד פרסום המסקנות הזירה הפוליטית עשויה להשתנות והמלצות הוועדה יכולות להפוך ללא רלוונטיות.

סיבה חשובה אחרת היא התפתחות תרבות האשמת הש"ג. הנורמה הקלוקלת שהשתרשה היא גלגול האחריות כלפי מטה, אל הדרג המקצועי, לעתים הבכיר פחות או הזוטר. הטלת אשמה ודופי בדרג המקצועי כביכול "מנקה" את הדרג הפוליטי מאחריותו הכוללת. מתופעה זו הזהיר מבקר המדינה בדוח על השריפה בכרמל באומרו:  

"האחריות אסור לה, שתגולגל מאת הדרג המיניסטריאלי "לפתחו של הש"ג", בתקווה למצוא בו בלבד את האשם. לעיתים אכן "הש"ג" (כדימוי מקובל) אשם... אולם, אשמת הש"ג כשלעצמה אינה פוטרת את הדרגים הממונים שמעליו מחובתם לעמוד לביקורת. האחריות כוללת בחובה את חובת דרג השרים לדרוש לחשוף בפניו באופן ראוי ומלא את מכלול הסיכונים העיקריים ומשמעותם, בוודאי את הסיכונים הנוגעים לאסון המוני או לשעת חירום לאומית, על מנת שיוכל להעמיק בהם, לנתחם ולחתור למציאת פתרון." (דוח ביקורת על השרפה בכרמל - דצמבר 2010 מחדלים, כשלים ומסקנות, 2012, עמ' 503).

באופן פרדוקסלי, העדרה של נורמה של נטילת אחריות מחלישה עוד יותר את האפשרות שהיא תתרחש במציאות הפוליטית בישראל. באין דוגמאות היסטוריות למעשים כאלה, דומה שהציבור בישראל כבר נואש מלתבוע את הנורמה הזו מנבחריו. בנוסף, בשנים האחרונות נשחקה עוד יותר האפשרות לקיומה של נורמה כזו לנוכח העובדה שראש הממשלה בנימין נתניהו המשיך לכהן בתפקידו אף שהוגש נגדו כתב אישום. אמנם החוק מאפשר זאת, אך במקרה קודם, אהוד אולמרט, אמנם בעיקר בשל לחצים פוליטיים ולאו דווקא כביטוי להפגנת נורמה ציבורית מוסרית, התפטר מתפקידו כראש ממשלה כשהתנהלה נגדו חקירה פלילית. כך נשחק עוד יותר מעמדה של האחריות של נבחרי הציבור לא רק ביחס לתחומי אחריותם של נבחרי הציבור, אלא ביחס לתפיסה הבסיסית שלפיה איש הציבור הפועל למען הציבור צריך להוות דוגמא ומופת במעשיו ובאישיותו.

סיבה נוספת קשורה למבנה המוסדי של מדינת ישראל ובעיקר לשיטת הבחירות. השיטה שלנו נטולה לחלוטין כל ממד איזורי (שיטה ארצית) וכל ממד אישי (שיטה רשימתית סגורה). מאפיינים אלה מחלישים את הקשר בין נבחרי הציבור לבין האזרחים (היענותיות, responsiveness) ומרפה את תחושת הנשיאה באחריות שלהם.

אחרית דבר

לאור ההיסטוריה של העדר דוגמאות לנטילת אחריות מיניסטריאלית בישראל והתפטרות בעקבות מחדלים וכשלים, קשה להאמין שהציבור הישראלי יהיה עד להתפטרויות של נבחרי ציבור לנוכח שורת המחדלים וחוסר התפקוד של משרדי הממשלה באוקטובר 2023. אפשר לתהות אם נכון היה שראש הממשלה (ובעקבותיו הממשלה) יתפטרו בעיצומו של המשבר ותוקם ממשלת חירום לאומית בראשות ראש ממשלה אחר. ייתכן שהדבר היה מוביל לטיהור מסוים של אווירת חוסר האמון ונוטע תקווה בלב הציבור שממשלה כזו תדאג אך ורק להתמודדות עם מצב החירום.

אולם בהינתן הנפשות הפועלות תסריט זה הוא כנראה בלתי סביר. יתרה מזאת, העדר תרבות של נטילת אחריות הוא כה מושרש בפוליטיקה שלנו, שאין זה ודאי שאפילו בתום המלחמה ראש הממשלה או מי משריו יתפטר כאקט ברור של נטילת אחריות.

ובכל זאת, לנוכח העובדה שמדובר באירוע שכל מה שידענו והאמנו בו לפניו הוא לא מה שיהיה אחריו, ייתכן כי הציבור הישראלי יאמר את דברו באופן שאינו משתמע לשני פנים: הממשלה אחראית לציבור ובפני הציבור ובכך היא כשלה, ולכן על ראש הממשלה ושריו להתפטר. נקודה. לא לתלות זאת במסקנות או המלצות של ועדת חקירה ממלכתית או אחרת. זה המינימום של הפגנת אחריות, וזה התנאי לכינון חוזה חדש בין המדינה ואזרחיה.

מקורות