פרשת לבון: אחרי חמישים שנה

החודש מלאו יובל שנים לשיאה של הפרשה שהסעירה את המערכת הפוליטית בישראל בשנותיה הצעירות - "פרשת לבון". עופר קניג מחזיר אותנו לשרשרת האירועים המורכבת וטוען שגם חמישים שנה אחרי פרשת לבון היא אחד הצמתים הפוליטיים החשובים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

לפני חמישים שנה, ב-31 בינואר 1961, התפטר ראש הממשלה דוד בן-גוריון מראשות הממשלה במחאה על טיפול הממשלה בפרשת לבון. ההתפטרות הייתה אחד משיאיה של הפרשה הארוכה והסבוכה, שהטילה צל כבד על המערכת הפוליטית הישראלית בראשית שנות השישים. בפרשת לבון אפשר לראות את קו פרשת המים של שני העשורים הראשונים למדינת ישראל: בין היתר היא סימלה את ראשית ירידתה של  מפא"י ככוח הגמוני, הביאה לידי פיחות במעמדו של בן-גוריון, לראשונה העמידה את התקשורת הכתובה כרשות לוחמת, ולראשונה הביאה את אזרחי המדינה להביט בביקורתיות על השלטון. במאמר זה נחזור אל אירועי הפרשה הסבוכה על כל גלגוליה ונבחן את השלכותיה על המערכת הפוליטית.

מערכה ראשונה: "העסק ביש"

"העסק ביש" הוא כינוי לסדרה של פעולות חבלה שביצעה במצרים חוליית אנשי חיל המודיעין של צה"ל ביולי 1954 במטרה לעכב את יציאתם של הכוחות הבריטיים מתעלת סואץ. לצורך זה עלה הרעיון היצירתי (או התמוה, כל אחד לפי השקפתו) לחבל במתקנים מערביים במצרים באופן שייראה שאת הפעולות ביצעו לאומנים מצרים. כך יתערערו יחסיה של מצרים עם המערב ותעוכב הנסיגה מתעלת סואץ. ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הפקיד על המשימה אדם ושמו אברי אלעד. לאחר שתי פעולות חבלה מוצלחות שגרמו נזק קל, כשלה הפעולה השלישית ומניח החבלה נתפס בעת מעשה. בעקבות המעצר נחשפה הרשת, וחבריה נעצרו ונידונו במצרים לדין. שניים מהחברים נידונו למוות, שישה נידונו לתקופות מאסר ממושכות ושניים זוכו. אברי אלעד היה היחיד שהצליח להימלט חזרה לישראל.

יצוין כי אירועים אלה התרחשו בעת בה דוד בן-גוריון היה בפסק זמן פוליטי. בראשות הממשלה עמד אז משה שרת, ובמשרד הביטחון כיהן פנחס לבון. הצנזורה הצבאית הטילה איפול גמור על הפרשה, ובמשך שנים היא הייתה חסויה מעינו של הציבור. ואולם כישלון הפעולה הדהד. משנתפסה החוליה התעוררה בצמרת הפוליטית והצבאית מחלוקת חריפה בשאלה מי נתן את ההוראה להפעיל אותה. שר הביטחון לבון טען שראש אמ"ן בנימין גיבלי הוא שעמד מאחוריה, ואילו גיבלי טען שקיבל את ההוראה ישירות משר הביטחון. לבון הכחיש את אחריותו בכל תוקף ופנה אל ראש הממשלה שרת בבקשה לקיים חקירה בלתי תלויה שתכריע בין גרסתו של גיבלי לגרסתו שלו ,שעל פיה כל הפעולות במצרים נעשו שלא בידיעתו.

שרת נענה לדרישתו של לבון וכונן ועדת חקירה חשאית ובה שני חברים: נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל הראשון יעקב דורי. ועדת אולשן-דורי פעלה כשבועיים. שר הביטחון לבון היה הראשון להעיד לפניה ופרש עדות משכנעת, ואולם לאחריו העיד גיבלי והציג לפניה עדות נגדית מגובה במסמכים, במכתבים ובדוחות שערערו את גרסת לבון. בדיעבד התברר כי עדותו נשענה על מסמכים מזויפים, תיאום עדויות שקר ושינוי מכוון של דוחות, אבל לעת עתה לא היה בידי הוועדה עדויות על מעשים אלה; במצב עניינים זה החליטה הוועדה שאינה יכולה להכריע איזו משתי הגרסאות שהוצגו לפניהם היא הנכונה: "אין לנו אפשרות לומר אלא כי לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי הקצין הבכיר לא קיבל הוראות משר הביטחון. עם זאת איננו בטוחים כי שר הביטחון אמנם נתן את ההוראות".

הכרעת התיקו ערערה קשות את מעמדו של לבון בקרב חבריו לממשלה ובתוך מפא"י. פגוע עד עמקי נשמתו, בראשית פברואר 1955 הגיש לבון את התפטרותו ממשרד הביטחון ומהממשלה. במכתב ההתפטרות שלו לראש הממשלה שרת מהדהדת תחושת חוסר הצדק: "במשך שבועות רבים הוחזקתי במצב של מנודה, לא אתה ולא חבר אחר ניסיתם לשוחח איתי - כאילו הייתי חולה מגונה... בהתנהגותך ובהתנהגות חברים אחרים הוצאתם אותי באופן שיטתי מכלל החבורה ומכלל האחריות המשותפת. נהגתם בי כפי שנוהגים בפגע רע, שאין יודעים איך לסלקו במינימום של סיכון. התנהגות זו משחררת אותי משארית רגש החובה והאחריות ההדדית. לא רק אתם חופשיים - גם אני חופשי. הנני בא להודיעך: איני מוכן עוד להיות חבר לאנשים שחיסלו את חברותם איתי. הנני שומר לעצמי את הזכות להביא לידיעת המפלגה וועדת החוץ והביטחון של הכנסת את נימוקי התפטרותי. אינני מוכן לשאת לאחריות בעניין המצרי בפני הציבור ושום משמעת מפלגתית לא תחייבני לשאת באחריות זאת".

ייאמר כי בשלב זה עדיין הייתה הפרשה חסויה מעין הציבור, והתפטרותו של לבון תורצה בעובדה שהצעותיו לשינויים מבניים במערכת הביטחון נדחו. לאחר ההתפטרות שב בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון, ודומה היה שהעניין נחתם. כעבור שנה מונה לבון למזכ"ל ההסתדרות ועשה חיל בתפקידו. אלא שתסכולו ואמונתו המוחלטת שנעשה לו עוול לא נתנו לו מנוח. לדידו גורמים בצה"ל ובמערכת הביטחון עשו קנוניה נגדו, ואולם לא היו לו כל הוכחות.

מערכה שנייה: "הפרשה"

המפנה הגיע בראשית 1960 וסימל את פתיחתה של המערכה השנייה: חשיפת הפרשה לעיני הציבור והפיכתה לנושא עיקרי שהסעיר את המערכת הפוליטית וטלטל את החברה הישראלית שנים רבות. בראשית 1960 נפגש לבון עם יוסי הראל, קצין בכיר באמ"ן, והלה הודה לפניו כי נתקל בראיות מוצקות לזיופי המסמכים שנעשו חמש שנים קודם לכן. הוא אף היה מוכן להעיד על כך. העדות הייתה הסדק הראשון בחומת הקנוניה: לראשונה הייתה בידי לבון עדות מהימנה המוכיחה שנפל קורבן למעשים פליליים של בכירים באמ"ן. לבון לא היסס ויצא למסע לטיהור שמו. הוא מסר את עדותו של הקצין לידיו של בן-גוריון, והלה הורה לשלישו הצבאי לחקור את הטענות. החקירה העלתה שאכן זויפו מסמכים הקשורים לכישלון במצרים, אבל על אף הממצאים לא נעשה דבר.

באוגוסט 1960 קיבל במקרה קו הטיעון של לבון חיזוק נוסף: בבית המשפט המחוזי התפרסם פסק דין נגד אברי אלעד, מפקד החוליה במצרים. אלעד נעצר שנתיים קודם לכן באשמה של מגע עם סוכן זר, ובמהלך משפטו הארוך חשף את הקנוניה בשורות אמ"ן: הוא טען כי הוא הודח להעיד לפני ועדת אולשן-דורי עדות שקר כדי לשתול ראיות שלבון הוא שנתן את ההוראה. עוד טען אלעד כי הוא נעצר באשמת שווא רק כדי למנוע ממנו לחשוף את הקנוניה נגד לבון, שבה השתתף. בית המשפט דחה את טיעונו בכל הנוגע לנסיבות מעצרו, אבל אישר את גרסתו בדבר עדויות השקר, ובכך העניק גושפנקא לטענה בדבר זיופים ותיאום עדויות שקר לפני ועדת אולשן-דורי.

פסק הדין הונח על שולחנו של בן-גוריון, והלה הורה על הקמת ועדת חקירה צבאית בראשות השופט חיים כהן. הוועדה הוסמכה לחקור אם אמנם זויפו מסמכים והייתה הדחה לעדויות שקר בצה"ל, אך לא להכריע מי נתן את ההוראה. לבון לא הסכים לקבל זאת. הוא חש כי בממצאים החדשים שנערמו די כדי להפוך את החלטת אולשן-דורי ולזכות אותו מכל אחריות בדבר העסק ביש. בפגישה טעונה בינו ובין בן-גוריון בספטמבר 1960 דחה ראש הממשלה את פנייתו, ולבון החליט לפרוש את הסיפור לפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. מהלך זה הסיט את הפרשה לזירה הפוליטית ולראשונה חשף אותה לעין הציבור. מסוף חודש ספטמבר 1960 עסקה העיתונות בפרשה מדי יום ביומו במגבלות צנזורה חמורות שהביאו לפיתוחה של שפת קוד מיוחדת. רק שמו של לבון היה ידוע, וכל השאר צוינו בכינויים מיוחדים: אברי אלעד זכה לשם "האדם השלישי", בנימין גיבלי כונה "הקצין הבכיר" ויוסי הראל, שחשף לפני לבון את הזיופים, היה "הגבר".

לבון גולל את הסיפור במשך ארבע ישיבות שלמות של ועדת החוץ והביטחון, בעודו תוקף בחריפות את צמרת הצבא ומערכת הביטחון על הקנוניה ומעשי השחיתות בה. הוא גם לא נמנע מלמתוח ביקורת נוקבת על צמרת מפא"י, שבחרה להתעלם מהסימנים הברורים לקנוניה. בן-גוריון ראה בעצם חשיפתם של מעשים פליליים של קצינים פגיעה בכבודו של צה"ל, ומכאן ואילך גילה כלפי לבון עוינות אישית.

בגבור המהומה הפוליטית הוחלט להעביר את הטיפול לוועדת שרים מיוחדת שזכתה לכינוי "ועדת השבעה", על שם שבעת השרים שהיו חברים בה וייצגו את שש מפלגות הקואליציה. במהלך עבודת הוועדה נחשפה הודאה ממזכירתו של גיבלי בדבר זיוף מכתב. במסקנותיה שהוגשו בסוף 1960 פסקה ועדת השבעה פה אחד שהעסק הביש בוצע ללא ידיעתו של לבון: "אנו קובעים, אפוא, כי לבון לא נתן את ההוראה שעליה מסתמך הקצין הבכיר וכי מעשה 'עסק ביש' בוצע שלא בידיעתו".

כותרת דבר, 26.12.1960, באדיבות "מכון לבון - ארכיון תנועת העבודה" ואתר "עיתונות יהודית היסטורית" www.jpress.org.il

הממשלה אישרה את מסקנות ועדת השבעה, אבל בן-גוריון נעדר מהישיבה במה שנתפס כהיעדרות רועמת. ואמנם, עם סיום ההצבעה הכריז שאינו מקבל את ההחלטה שכן הוועדה חרגה מסמכויותיה ולא הייתה רשאית להחליט על זיכויו של לבון, והוסיף שאינו רואה עצמו עוד חבר בממשלה. בשלב זה לא התפטר, אלא יצא לחופשה של כמה שבועות, אבל לכול היה ברור שאם לא תבוטל ההחלטה לאמץ את מסקנות ועדת השבעה, לא יישאר בן-גוריון ראש ממשלה.

חודש ינואר 1961 היה שיאה של הפרשה, לפחות בהיבט הפוליטי שלה. העיתונות רחשה וגעשה והארץ סערה. בן-גוריון התבצר בעמדתו ודרש (באמצעות מקרובים) לסלק את לבון מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות ומשורות המפלגה, ואף השתלח בתקיפות בחברי ועדת השבעה, ובכך פגע קשות גם במפלגות הקואליציה. כתוצאה כך חרגה הפרשה מעניין פנימי של מפא"י והביאה לידי משבר קואליציוני. מנגד החלו להישמע בציבור קולות מחאה נגד בן-גוריון ועמדתו בפרשה. בעיתונות התפרסם גילוי דעת של 150 אנשי רוח שיצאו חוצץ נגד בן-גוריון וקבלו על עריצותו ועל תלותה של מפא"י בו, תלות הגובלת בפולחן אישיות:

"מקרובי ראש הממשלה מנמקים את עמדתם בכך שקיומה של המדינה תלויה בעמידתו של אדם מסוים בראשה. השקפה, התולה את גורל המדינה ביחיד כלשהו, נוגדת את עצם עקרונות הדמוקרטיה, ועלולה להביא, במוקדם או במאוחר, לעליית מנהיג בלעדי במדינה".

כותרת מעריב, 10.1.1961, באדיבות "מעריב" ואתר "עיתונות יהודית היסטורית" www.jpress.org.il

ואולם על אף גילוי הדעת (ובמידה רבה בהתאם לנאמר בה), עדיין חששה צמרת מפא"י מאיום ההתפטרות של בן-גוריון וניסתה לחפש כל דרך לבטלו. ניסיונות פשרה למיניהם לא עלו יפה, וב-31 בינואר 1961 הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה. עתה, משהתברר שהדרך היחידה למנוע את הסתלקותו של בן-גוריון היא באמצעות סילוקו של לבון, התכנס מרכז מפא"י לישיבה דרמטית. בשבת 4 בפברואר (שזכתה לכינוי "שבת ההדחה") הצביע מרכז מפא"י בעד הדחתו של לבון לאלתר מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות. ישיבת המרכז הייתה סוערת. בחוץ נערכו הפגנות של מתנגדי ההדחה ובפנים התנהל ויכוח נוקב. המילים הנוקבות ביותר נישאו מפיו של משה שרת שקבע כי "לא הכבוד והצדק משמים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון". בכך רמז על הפחד שהטיל בן-גוריון על מפא"י באיומי ההתפטרות שלו.

כותרת מעריב, 1.2.1961, באדיבות "מעריב" ואתר "עיתונות יהודית היסטורית" www.jpress.org.il

דומה היה שעם הדחתו של של לבון יבוא הקץ לפרשה, אבל לא כך היה. הפרשה הדהדה במערכת הפוליטית עוד שנים רבות והיו לה כמה ספיחים. ראשית, האירועים פגעו במידה חמורה ביוקרתו ובמעמדו של דוד בן-גוריון: מדמות נערצת, מיתית כמעט, נחשף הציבור לראשונה לצדדים אחרים באישיותו של מייסד המדינה. בן-גוריון, אבי הגישה הממלכתית, נתפס בהתנהלותו בפרשה כמונע משיקולים אישיים ופוליטיים, ואיומי התפטרותו ציירו אותו כמנהיג המטיל משטר פחד על מפלגתו. שנית, הפרשה גם פגעה במידה ניכרת במפא"י: רבים ראו בפרשה גם מאבק פנים-מפלגתי בין-דורי בין "הצעירים", בני טיפוחיו של בן-גוריון (דיין, פרס ואלמוגי), ובין ההנהגה הוותיקה (שרת, אשכול, מאיר, ארן וספיר). הוויכוחים בצמרת המפלגה, הסכסוכים הפנימיים ומה שנתפס ככניעה לשגיונותיו של בן-גוריון - כל אלה הביאו לידי פיחות גדול במעמדה של מפא"י.

פגיעות אלה במעמדם של ראש הממשלה ומפלגת השלטון שינו מיד את הלך הרוח הפוליטי במסדרונות הכנסת. התפטרותו של בן-גוריון (כלי שהשתמש בו לא פעם בעבר כדי לכפות את דעתו על המפלגה או על חברי הקואליציה) יצאה מכלל שליטה. משהודח לבון ובן-גוריון בא על סיפוקו, הוא ניסה להקים ממשלה חדשה אך הפעם נתקל בהתנגדות מתואמת מצד שותפותיו לקואליציה. אלה התנו את הקמתה של הממשלה החדשה בהחלפתו של בן-גוריון בתפקיד ראש הממשלה. חזית מתואמת כזאת הייתה כמעט חסרת תקדים, ונראה שהייתה הסמן הראשון להיבקעות השליטה של מפא"י בפוליטיקה הישראלית.

משכלו כל הניסיונות להקים ממשלה חדשה, החליטה הכנסת במרץ 1961 (16 חודשים בלבד מאז הבחירות הקודמות) על התפזרותה ועל עריכת בחירות מוקדמות. הבחירות נקבעו לאוגוסט ועמדו בצלה של הפרשה. בבחירות איבדה מפא"י חמישה מושבים וייצוגה ירד ל-42 ח"כים בלבד (46 כולל הרשימות הערביות הנלוות), ולא זאת בלבד, אלא שהיא נתקלה בקשים ממשיים בהרכבת הממשלה. לשותפות הקואליציוניות הפוטנציאליות (מפד"ל, הליברלים, מפ"ם ואחדות העבודה) היו יחד 46 מושבים - ייצוג שווה לזה של מפא"י, והן שיתפו פעולה ויצרו מסגרת שנודעה כ"מועדון הארבע". חברות המועדון הציבו לפני מפא"י דרישות חסרות תקדים, בכללן הדרישה למספר שרים שווה לזה של מפא"י. דרישה כזו לא יכולה הייתה מפא"י לקבל, והמשא ומתן ארך ימים רבים. 79 ימים חלפו מיום הבחירות עד שהושבעה הממשלה החדשה, ועד היום זו התקופה הארוכה ביותר שנדרשה להרכיב ממשלה. בסופו של דבר הוטל על לוי אשכול לנסות ולהפריד בין חברות מועדון הארבע ולהרכיב קואליציה בשביל בן-גוריון. אשכול הצליח לשכנע את המפד"ל ואת אחדות העבודה להצטרף, ואילו מפ"ם והליברלים נותרו בחוץ. תשעת החודשים שבהם כיהנה ממשלת המעבר באו אל קצם, אבל המערכת הפוליטית הישראלית כבר לא שבה להיות כשהייתה.

מערכה שלישית: הפילוג

הכנסת החמישית (1965-1961) מסמלת את תקופת ההתגבשות של גושי המפלגות הגדולים. התברר שההחלטה להותיר את הליברלים מחוץ לקואליציה ולצדד בשיתוף פעולה עם אחדות העבודה הייתה קריטית: היא דחפה את הליברלים לחבור לחרות ולהקים את גח"ל (שלימים התגלגלה למפלגת הלליכוד); ואת מפא"י לחבור לאחדות העבודה להקמת המערך. בן-גוריון, פגוע ועייף מהפרשה, שרד עוד כשנה וחצי כמנהיג המדינה, אבל ביוני 1963 הגיש את התפטרותו. הפעם התפטר גם מהכנסת - מהלך שבא להעיד שהפעם התפטרותו סופית. אשכול, היורש הברור, החליף אותו בראשות הממשלה.

אחד מיעדיו המרכזיים של אשכול היה איחוי הקרע הפנימי במפא"י. מאז הדחת לבון פעלה בשורות מפא"י קבוצה בשם "מן היסוד" שכללה את תומכי לבון ושורה של אנשי רוח. במאי 1964 הכריזו אנשי הקבוצה על כוונתם לפרוש ממפא"י. מתוך כוונה לפייסם ולמנוע את הפרישה שלח להם אשכול מכתב ובו הודיע שמבחינתו ההחלטה על הדחת לבון איבדת מתוקפה, ועודד אותם לחזור לפעילות מלאה במפלגה. על המכתב היו חתומים רוב ראשי מפא"י.

כותרת דבר, 3.5.1964, באדיבות "מכון לבון - ארכיון תנועת העבודה" ואתר "עיתונות יהודית היסטורית" www.jpress.org.il

מששמע בן-גוריון על המכתב, שנודע כ"מכתב חולדה", נזעק כעוס והחל בניסיון לסכל את המהלך. עשר שנים לאחר העסק ביש ויותר משלוש שנים לאחר הדחת לבון, חזרה הפרשה לסיבוב שלישי ואחרון. בן-גוריון יצא חוצץ נגד המכתב וטען שאשכול לא היה רשאי להפוך על פיה את החלטת המפלגה להדיח את לבון וכי המכתב פגע בסמכות מוסדותיה של המפלגה. הוא גם פתח מחדש את הפרשה, שכן דרש להקים ועדת חקירה משפטית שמסקנותיה יבואו במקום אלה של ועדת השבעה. לשר המשפטים הגיש תזכיר עבה שהצביע על עיוות הדין של ועדת השבעה. שר המשפטים אימץ את התזכיר, ובכך הביע את הסכמתו להקמת ועדת החקירה המשפטית. אלא שבשלב זה החליט ראש הממשלה אשכול כי הגיעו מים עד נפש וכי הפרשה חייבת לרדת סופית מסדר היום הציבורי. הוא המליץ אפוא לממשלה לדחות את הצעתו של שר המשפטים. בן-גוריון זעם על ההחלטה והודיע כי אם תתקבל הצעתו של אשכול יפסיק לראות בו את נציגו. לשיאו הגיע העימות בישיבת מרכז המפלגה בדצמבר 1964, שם הציגו הצדדים את עמדותיהם. לאחר דיון סוער וטעון הוחלט לדחות את ההצבעה למחרת היום, ואשכול ניצל זאת ובתרגיל בן-גוריוני טיפוסי הודיע על התפטרותו. בכך הציב אשכול אולטימטום למפלגתו: קבלת עמדתו - שמשמעותה חיסול הפרשה אחת ולתמיד - או כניסה למתווה של משבר ממשלתי, חקירה משפטית ואי-ודאות פוליטית. מנגנון המפלגה בחר להתייצב לצד אשכול, ומזכירות מפא"י דחתה את ההצעה לחקור את הפרשה מחדש.

חודשיים לאחר מכן, בפברואר 1965, נערך עימות נוסף. עתה הייתה הזירה הוועידה התשיעית של המפלגה ועל הפרק היו הפרשה ושאלת האיחוד של מפא"י עם אחדות העבודה. בן-גוריון דרש להקים ועדת חקירה ולהימנע מאיחוד, ואילו אשכול וההנהגה הוותיקה התנגדו לחקירה ותמכו באיחוד. משה שרת, בדמי ימיו, נשא נאום חריף נגד בן-גוריון:

"מנהיג אינו יכול לרכז את כל מעייניו במה שקרה לפני 11 שנה, או במה שקרה לפני 4-5 שנים, ולעשות זאת על חשבון המחשבה והדאגה לעתיד... בהתעקשותו הוא מחלל כבודה של מנהיגות. הוא מערער את יוקרת המדינה הזאת...".

בהצבעה הגורלית התקבלה עמדתו של אשכול. בן-גוריון ותומכיו - "קבוצת המיעוט" - ספגו מפלה, ובעקבותיה נותק הקשר בין בן-גוריון לאשכול. ביוני עוד ניסה בן-גוריון להשתלט על מפא"י מחדש באמצעות הצגת מועמדותו לראשות הממשלה, אבל גם בהצבעה זו הפסיד. מכאן הייתה הדרך לפילוג קצרה, ובן-גוריון, עם קבוצה מנאמניו, עזבו את המפלגה והקימו את רפ"י. הפרשה, סוף סוף, הגיעה לקצה.

אחרית דבר: תום עידן התמימות

במבט לאחור רבים רואים בפרשת לבון את קו פרשת המים של המערכת הפוליטית הישראלית בשני העשורים הראשונים. שנים ארוכות היא הטילה צל כבד על הזירה הפוליטית והייתה בגדר פצע פתוח בלב השלטון. בפרשה היו מעורבים כל מוסדות השלטון: הכנסת, הממשלה, בתי המשפט, ההסתדרות, המפלגות, העיתונות הכתובה, צה"ל ומערכת הביטחון. היא הסעירה אזרחים מן השורה, אינטלקטואלים ובעלי תפקידים ציבוריים, והייתה גורם מניע שהאיץ איחודים ופילוגים מפלגתיים ששינו את המפה הפוליטית.

בצמרת השלטון הובילה הפרשה לתום עידן בן-גוריון: האב המייסד של המדינה נחלש במידה ניכרת בשל עמדתו בפרשה, ולוי אשכול, היורש, הביא עמו סגנון הנהגה שונה בתכלית, מפויס ופשרני. בן-גוריון עוד ניסה לחזור לעמדת השפעה, ואולם ההפסדים שנחל במפא"י במהלך 1965 סימלו את ירידתו כשחקן מרכזי מעל הבמה הפוליטית. במישור המפלגתי הביאה הפרשה וספיחיה לידי נזק בלתי הפיך למפא"י. לאחר היחלשותה בבחירות 1961 היא המשיכה במגמה זו גם בבחירות של 1965, והיחלשות זו דחפה אותה להליכי איחוד ובסופו של דבר לייסודה של מפלגת העבודה הישראלית ב-1968. יש אף מרחיקי לכת הרואים באירועי הפרשה את שורשי "המהפך ההיסטורי" של 1977 (עליית הליכוד לשלטון).

ואולם לפרשה היו גם השלכות שחרגו מהמישור הפוליטי, שכן היא חשפה פגמים מהותיים בצה"ל ובמערכת הביטחון. גופים אלה, שעד אז נהנו ממעמד של "פרות קדושות", נפגעו פגיעה קשה לנוכח הגילויים על מסכת השקרים והזיופים בתוכם. הפרשה גם שינתה מן היסוד את אופייה של העיתונות הכתובה. למן שלהי 1960 היו העיתונים היומיים שותפים מלאים בה, ומקצתם אף נקטו עמדה במאבק. האירועים המתמשכים של הפרשה עזרו להם להשתחרר מתפיסות יישוביות קולקטיביסטיות ולאמץ עמדות ביקורתיות יותר כלפי המערכת הפוליטית.

ולבסוף, החברה הישראלית יצאה מהפרשה חברה בוגרת יותר וספקנית יותר. האזרחים נחשפו באופן חסר תקדים לתחלואי השלטון, ליצרים המניעים את מנהיגי המדינה ולמעשים פליליים שנעשו במסדרונות הצבא ומערכת הביטחון, ומבחינה זו היא מסמלת את תום עידן התמימות של ישראל.

קיצור תולדות הפרשה

קיץ 1954	אירועי העסק ביש במצרים.
ינואר 1955	ועדת אולשן-דורי מתכנסת ומפרסמת את הכרעת התיקו שלה.
פברואר 1955	לבון מתפטר ממשרד הביטחון ומהממשלה. בן-גוריון מחליפו.
פברואר 1960	לבון נפגש עם קצין אמ"ן לשעבר המעיד על זיופים שיטתיים במסמכים שהוגשו לוועדת אולשן-דורי.
מאי 1960	לבון נועד עם בן-גוריון ומדווח לו על הממצאים החדשים.
אוגוסט 1960	במהלך המשפט נגדו טוען אברי אלעד שהודח לזייף את יומנו ולהעיד עדות שקר לפני ועדת אולשן-דורי.
אוקטובר 1960	לבון פורש את הפרשה לפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. העסק הביש יוצא לראשונה מאיפול ונהפך לעניין ציבורי.
25 בדצמבר 1960	הממשלה מאשרת את מסקנות ועדת השבעה.
31 בינואר 1961	בן-גוריון מגיש את התפטרותו מראשות הממשלה.
4 בפברואר 1961	מרכז מפא"י מדיח את לבון מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות.
קיץ 1963	בן-גוריון פורש מראשות הממשלה.
מאי 1964	"מכתב חולדה": אשכול מכריז שאין עוד משמעות להדחת לבון; בן-גוריון מגיב בדרישה להקמת ועדת חקירה משפטית שמסקנותיה יחליפו את מסקנות ועדת ה-7.
דצמבר 1964	אשכול מתפטר מראשות הממשלה ומתנה את חזרתו בהורדתה של הפרשה מסדר היום. המפלגה נענית לדרישתו ומסרבת לפתוח מחדש את הפרשה.
1965	בן-גוריון ומחנה תומכיו פורשים ממפא"י ומקימים את רפ"י.

מקורות

ויץ, יחיעם, 2001. ישראל בעשור הראשון: הבחירות לכנסת ומשברים ממשלתיים, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

צמרת, צבי וחנה יבלונקה (עורכים), 2000. העשור השני, תשי"ח-תשכ"ח, ירושלים: יד בן צבי.

שחם, דוד, 1998. ישראל - 50 השנים, תל אביב: עם עובד.