שוב, לא לוקחים אחריות

ועדות חקירה הן כלי חשוב לשיקום האמון הציבורי ולהפקת לקחים. במקרה של "חרבות ברזל" בירור העובדות והגורמים הקשורים במחדל אף עשוי לסייע בהתמודדות הקוגניטיבית והנפשית עם הטראומה ברמה הלאומית. עם זאת, הציבור הישראלי והכנסת לא צריכים לחכות למסקנות ועדת חקירה כדי לתבוע מהממשלה לקחת אחריות על המחדל.

Photo by Marc Israel Sellem/POOL

בישראל קיימת מסורת ארוכה של אי נטילת אחריות ציבורית. המופע המובהק ביותר של אחריות זו הוא "אחריות מיניסטריאלית": אחריות של חבר ממשלה (ראש ממשלה, שר) לכל הנעשה בתחום שתחת אחריותו. לאחריות המיניסטריאלית שני היבטים: אחריות מיניסטריאלית אישית, שמתייחסת למעשה או למחדל של השר/ראש הממשלה עצמו, וכן אחריות מיניסטריאלית כוללת, שמתייחסת לאחריותו של ראש הממשלה/השר לכל מעשה או מחדל של מי שכפוף לו, אפילו נעשו שלא בהסכמתו ובלא ידיעתו. במדינות שבהן מוטמעת תרבות של אחריות מיניסטריאלית נהוג שראש הממשלה ו/או השר מתפטרים במקרה של מחדל חמור בתחום שהם אחראים לו, ולפעמים גם במקרים שבהם התוצאות אינן חמורות, על מנת למנוע פגיעה באמון הציבור בממשלה.

אחריות כזו אינה מעוגנת בחוק וכך גם הסנקציה עליה. זוהי נורמה שמבטאת את החוזה בין הציבור לממשלה. ובישראל, למודת הכשלים והמחדלים, על אף שוועדות חקירה וגורמי ביקורת נוספים עיצבו את המשמעות של אחריות מיניסטריאלית, אישית וכוללת, ישירה ועקיפה, היא לא השתרשה. זכורות במיוחד ועדת אגרנט שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה, וועדת וינוגרד אחרי מלחמת לבנון השנייה, כמו גם דוח מבקר המדינה על אסון הכרמל.

הוועדות כולן אימצו את ההבחנה בין אחריות אישית של בעלי תפקידים לבין אחריות מיניסטריאלית כוללת של השר לנעשה בתחום סמכותו בפני הכנסת והציבור (אותה כינו אחריות פרלמנטרית). האחריות האישית, לפי ועדות אלה מתייחסת לחובתם של בעלי תפקידים, נבחרים וממונים, להפעיל שיקול דעת סביר, ובהקשר זה אין להבחין בין חברי הממשלה ובין הדרג המקצועי, שכן על כולם חלה החובה להפעיל שיקול דעת סביר ולפעול כראוי.

ועדת חקירה היא כלי חשוב לשיקום האמון במערכת, להרגעת הציבור, ופעולתה חשובה כדי לברר את העובדות ולתעד באופן מסודר את השתלשלות האירועים ואת דרכי קבלת ההחלטות. במקרה של מלחמת "חרבות ברזל" יש לכך חשיבות נוספת: בירור העובדות, הגורמים והתוצאות יתרום לאפשרות של התמודדות קוגניטיבית ונפשית עם הטראומה ברמה הלאומית.

אבל הציבור הישראלי לא יכול ולא צריך לתלות את יהבו בוועדת חקירה. כל ועדות החקירה, גם אם ביקרו בחריפות את הדרג הפוליטי, סברו כי לא להן להטיל סנקציות במישור של אחריות מיניסטריאלית כוללת, וכי על הכנסת והציבור להכריע בעניין זה. בהמלצותיהן הבחינו הוועדות בין הדרג הפוליטי לבין הדרג המקצועי מתוך תפיסה שבדמוקרטיה נבחרי הציבור עומדים למשפט הציבור.

סיבות נוספות לכך שלא צריך לחכות למוצא פיה של ועדת חקירה הן שעבור הממשלה, על אף החשש ממסקנותיה של ועדת החקירה, לפעמים זהו כלי לדחיקת הקץ. עבודת הוועדה אורכת זמן רב, ועד אז הזירה הפוליטית עשויה להשתנות ומסקנות והמלצות הוועדה במישור האישי יכולות להפוך ללא רלוונטיות.

צריך לזכור גם שהממשלה היא זו שמגדירה את נושא החקירה, והיא יכולה לקבוע את גבולות החקירה או להרחיבם בהתאם לאינטרסים שלה. ועדת כהן, לדוגמה, מונתה לחקור רק את אירועי הטבח בסברה ושתילה ולא את מלחמת לבנון הראשונה בכללותה. במקרה הנוכחי, כבר אפשר לשמוע בדבריהם של פוליטיקאים מהימין כי לדעתם צריך לחקור את ההחלטות בנוגע לתכנית ההתנתקות. שיח זה מלמד על האפשרות למניפולציה פוליטית של עבודת הוועדה.

בנוסף, היות שהרכבה של ועדת חקירה ממלכתית (בשונה מוועדת בדיקה ממשלתית) נקבע על ידי נשיא בית המשפט העליון, באקלים של ההפיכה המשטרית, הדבר עלול לפתוח פתח לחתירה תחת מעמדה של ועדת החקירה הממלכתית, מסקנותיה והמלצותיה, שעלולות להיות מוצגות כפוליטיות. מה גם שיש אפשרות שהממשלה תחליט להקים ועדת בדיקה ממשלתית, שהיא ממנה את חבריה, כפי שדווח השבוע בתקשורת.

בעיצומה של המערכה, המערכת הפוליטית כבר מתכוננת לשש אחרי המלחמה. כל אחד בונה את הנרטיב שלו, ואולי אפילו מתעד את הדברים או מעלים את המידע שישמש אחר כך את ועדת החקירה. אבל לא צריך לחכות למוצא פיה של ועדת חקירה ממלכתית. ניסיון העבר מלמד שדוחות הוועדה לא הובילו מעולם ישירות ובאופן מיידי להתפטרות של ראש ממשלה בישראל, גם אם היתה בהם ביקורת קשה על תפקודם של ראש הממשלה, שר הביטחון ובכירים אחרים. הדרג המקצועי הלך הביתה. גורלו של הדרג הפוליטי היה ונשאר בידי הציבור והכנסת.