הצעת החוק בעניין הרבנים המקומיים נוגדת עקרונות יסוד בהלכה ותחזק את השליטה החרדית ברבנות
מתן סמכות לרבנות הראשית לכפות את עמדתה ההלכתית על רבני ערים, בעלי גישות שונות ומגוונות, הוא רעיון שבמהותו סותר אבני יסוד בהלכה. אם החוק יאושר, הוא ירחיק מועמדים טובים וראויים ממשרות רבנות מקומית ובכך יפגע באיכות הרבנות בישראל.
Photo by Shutterstock
לאחרונה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר, רבנים אזוריים, רבני יישוב ורבני שכונות), התשפ"ג–2023 (על ידי חברי הכנסת ארז מלול ושמחה רוטמן). הצעה זו מבקשת להסדיר בחקיקה ראשית את מעמדם של רבנים מקומיים ודרכי בחירתם.
מבין הרכיבים השונים שיש בהצעה, נייר עמדה זה יתמקד בכפיפות הרבנים המקומיים להחלטות מועצת הרבנות הראשית.
על פי הנוסח המקורי של ההצעה, סע' 2(א) קבע כי רבנים מקומיים יהיו כפופים להנחיות מועצת הרבנות הראשית ולא יוכלו לדבוק בעמדותיהם הדתיות העצמאיות :
רב עיר, רב יישוב, רב אזורי ורב שכונה יהיו כפופים להנחיות מועצת הרבנות הראשית לישראל והיא תהווה הסמכות הדתית ההלכתית והרוחנית העליונה בכל הקשור לביצוע תפקידם הרבני.
על פי הסברם של מנסחי הצעת החוק, השינוי האמור נועד להשיג מדיניות הלכתית אחידה:
כפיפותם ההלכתית של הרבנים לרבנות הראשית נובעת מהצורך במדיניות הלכתית אחידה ברחבי מדינת ישראל ומשכך מוצע לקבוע כי הרבנות הראשית תהיה הסמכות הדתית ההלכתית והרוחנית העליונה בכל ההיבטים ההלכתיים הקשורים לתפקידם הרבני של רבנים.
אכן, מאוחר יותר השמיטו מגישי הצעת החוק סעיף זה, אולי משום שהכירו בזרותו ההלכתית ובקשיים שהוא מעורר. עם זאת, הם הותירו לו עקבות בלתי רצויים. בסע' 6(א)(3) להצעה נאמר כי תעודת כשירות לכהן כרב עיר תינתן רק למי ש"הצהיר והתחייב בכתב כי יקיים את החלטות מועצת הרבנות הראשית". משמעותו של סעיף זה דומה לסעיף 2 שהושמט, ואף הוא נועד להבטיח את הכפיפות של רבני הערים להחלטות הרבנות הראשית.
לאמתו של דבר, כבר היום מופיעה הוראה דומה בסע' 5(ג) לתקנות שירות הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), התשפ"ב – 2022. ברם, עד היום התחייבות בכתב זו הייתה סמלית בלבד, ולא ברור מה תוקפו המשפטי של מסמך זה. נראה שהרבנות לא נוהגת לעשות בו שימוש.ראו חגי שלזינגר, ריכוזיות, ביזור והפרטה של שירותי דת: בין הביזור ההלכתי לצנטרליזם המשפטי (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשפ"ב), עמ' 137. לעומת זאת, בהצעת החוק הנוכחית מוצע להעלות את התנאי של התחייבות בכתב לדרגה של חקיקה ראשית, ולאור ההקשר של הצעת החוק ודברי ההסבר לה, מתעורר החשד כי כעת יש כוונה לעשות שימוש מעשי בהתחייבות כתובה זו. כך לדוגמה, מכוחו של סעיף זה תוכל הרבנות הראשית לאכוף על רבנים הסבורים שיש היתר לעלות להר הבית את דעת הרבנים הראשיים הסבורים שהדבר אסור. דוגמה נוספת היא של רבני ערים המתירים לנשים להספיד את יקיריהם בבתי הלוויות, דבר שהרבנות הראשית תוכל לאוסרו ולאכוף על רבני ערים את דעתה. מבלי להיכנס לסוגיות פרטניות אלה של עלייה להר הבית והספדים בידי נשים, עצם הרעיון של מתן סמכות לרבנות הראשית לכפות את עמדתה ההלכתית על רבני ערים הוא רעיון שבמהותו נוגד אבני יסוד בהלכה.
להצעת חוק זו יש להתנגד מכמה טעמים:
ראשית, משום שהיא זרה לגישה ההלכתית. ההלכה עומדת על כך שרב מקומי חייב לפסוק על פי מיטב הבנתו ההלכתית, בלא שיכפו עליו פסיקה שהוא אינו מאמין בה. יתרה מכך, ההלכה מדגישה את החשיבות שהפסיקה במישור המקומי תיעשה על פי רב המקום ("מרא דאתרא") המכיר מקרוב את צרכי קהילתו, ולא על ידי גופים הלכתיים חיצוניים שאינם בני המקום. הצעת החוק מבקשת לכפות על הרבנים המקומיים גישה אנטי-הלכתית, שאולי מקובלת בדתות אחרות. כפי שנראה להלן, ההצעה אף מנוגדת לגישת הרבנות הראשית עצמה.ולכן אין לקבל את שנאמר בדברי הסבר להצעת החוק, כי "הצעת חוק זו מתבססת בעיקרה על המצב המשפטי הקיים כמעט ללא שינויים מהותיים". שנית, משום שהשינוי המוצע הוא רע כשלעצמו. בעוד שיש נושאים הלכתיים שמתאימים להסדרה ארצית אחידה, על פי עקרונות מועצת הרבנות הראשית, יש נושאים הלכתיים שמתאימים להסדרה מקומית, על פי הבנתו של הרב המקומי את צרכי קהילתו. שלישית, התוצאה של שינוי זה תהיה הרחקה של מועמדים טובים וראויים מתפקידי רבנות מקומית, ובכך יגרום להורדה באיכות הרבנים בישראל.
נעמוד על זרותה של גישה זו למקורות ההלכה -
באופן כללי, ניתן להבחין במקורות ההלכה הקלאסיים בגישות השואפות לעולם הלכתי אחיד, שבו אין מקום למחלוקות ולריבוי דעות, ולעומתן בגישות המכירות בחשיבותה של המחלוקת ההלכתית ובעידוד ריבוי דעות בין בעלי ההלכה.
כך למשל, מצד אחד נוכל למצוא את דברי התוספתא המעלה על נס את אחידות הפסיקה ההלכתית:
בראשונה לא היה מחלוקת בישראל.. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות (תוספתא, סנהדרין ז, א).
ומצד שני, נוכל למצוא דברי התלמוד המהלל את ריבוי הדעות בהלכה:
'בעלי אסופות' אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין (בבלי, חגיגה ג ע"ב).
כלומר, גם ביחס למעמדה של המחלוקת בהלכה יש מחלוקת בין בעלי ההלכה עצמם.להרחבה ראו חנינה בן-מנחם, נתן הכט ושי ווזנר, המחלוקת בהלכה (שלושה כרכים, תשנ"ב-תשס"ג); אבי שגיא, 'אלו ואלו' – משמעותו של השיח ההלכתי: עיון בספרות ישראל (1998).
בפועל, השלטת גישה הלכתית אחידה בידי רשות ריכוזית נהגה רק כאשר פעלה הסנהדרין בישראל. הסנהדרין שישבה בירושלים הייתה בעלת הסמכות להשליט הלכה אחידה, כמתואר בדברי התוספתא הנ"ל ביחס לסנהדרין:
נשאלה שאילה, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עומדין למינין. רבו המטמאין טימאו רבו המטהרין טהרו. משם היה יוצאת הלכה ורווחת בישראל.
בהקשר זה ההלכה פיתחה את דיני 'זקן ממרא', שנועדו להשליט את ההלכה שהתקבלה בסנהדרין על חכמי ישראל ולמנוע אי ציות על ידי החולקים על הסנהדרין.רבות נכתב על כך. ראו למשל אריה אדרעי, 'הוראה או טעות: על חובת הציות במחשבת ההלכה', עיוני משפט כד (2000-2001), 463, ובהפניות הרבות המופיעות במאמרו.
ברם, ברור ומובן מאליו כי סמכות הלכתית אחידה זו שמורה הייתה לסנהדרין, ולא המשיכה להתקיים עם הפסקת פעילותה של הסנהדרין.המחקר ההיסטורי על הסנהדרין הוא רחב יריעה. ראו למשל חיים דב מנטל, מחקרים בתולדות הסנהדרין (תשכ"ט).
בעולם יהודי שבו אין רשות הלכתית ריכוזית אחת התפתחה מגמה הפוכה, שהכירה בסמכות הרב המקומי להנהיג את קהילתו על פי גישתו ההלכתית, אף שהיא נוגדת גישות הלכתיות רווחות.
שורשי מגמה זו כבר בספרות התנאים, כפי שמופיע בברייתא הבאה, המשבחת את הסמכות של הרב המקומי לקבוע הלכה שונה מן המקובל:
תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב (בבלי, שבת קל ע"א).
וכן בתלמוד אנו מוצאים פעמים רבות, כי הגישה ההלכתית הרווחת אינה מחייבת רב מקומי לנהוג בעירו על פי הבנתו: "אתריה דשמואל הוה [=מקומו של שמואל היה]" (בבלי, עירובין צד ע"א); "אתריה דר בהוה [=מקומו של רב היה]" (בבלי, פסחים ל ע"א).
מאוחר יותר התגבשה הלכה זו בדמות מוסד "מרא דאתרא" [=אדון-רב המקום], לפיו ההלכה המחייבת בקהילה נקבעת על פי הרב המקומי, ולא על פי פוסקי הלכה חיצוניים לאותה קהילה.על כך ראו למשל, מרדכי זלקין, מרא דאתרא? רב וקהילה בתחום המושב (מאגנס, 2017). כך למשל כתב רבי יעקב פראג'י (מצרים, המאות הי"ז-י"ח), על החובה לדבוק בפסקי המרא דאתרא, אף אם גישתו ההלכתית ייחודית ונוגדת את גישת רוב הפוסקים האחרים:
דע שזה דוקא במקום שאין להם מארי דאתרא, רב שנהגו לסמוך עליו בכל מה שפוסק בדיני התורה.
אבל באתרא [=במקום] שיש להם רב מארי דאתרא ולמדם תורה שנהגו לסמוך עליו בדיני התורה בקוליה ובחומריה [=בקולותיו ובחומרותיו], דברי אותו הרב שקבלו עליהם הוקבעו עליהם בחובה כאילו דבריו הם הלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת, ואפילו רבים חולקים עליו והזז מדבריו אפילו מקולא לחומרא הרי הוא כאילו זז מדברי תורה ומזלזל בכבוד רבם שלמדם תורה (שו"ת מהרי"ף סימן נט).
תמיכת ההלכה בסמכותו של רב מקומי לפסוק כהבנתו באה לידי ביטוי גם בדין 'לא תתגודדו'. דין זה מחייב קהילה לנהוג בדרך הלכתית אחידה, ולא להתפצל אגודות אגודות. על רקע זה הדגישו בעלי ההלכה, כי איסור זה חל רק בתוך קהילה מסוימת; לעומת זאת, בין קהילות שונות לא חל איסור 'לא תתגודדו', אלא כל קהילה מונהגת בידי המנהיגות הרבנית המקומית על פי דרכה. כך פסק הרמב"ם:
ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות (הלכות עבודה זרה יב, יד).
כלומר, באותה עיר יש לנהוג באופן אחיד, ואין להרשות פיצול רבני. אולם בין ערים שונות יש מקום לפיצול בדרכי פסיקת ההלכה, כל קהילה על פי רבה.בסוגיית התלמוד מופיעה דעה מקילה אף יותר (שלא נפסקה להלכה), לפיה גם בתוך אותה עיר ניתן להתפצל לקהילות נפרדות. ראו בבלי, יבמות יד ע"א.
למוסד "מרא דאתרא" ניתנו שני נימוקים משלימים. ראשית, רב חייב לפסוק על פי מצפונו הדתי ומיטב הבנתו ההלכתית; לא ניתן לכפות רב לפסוק על פי גישות הלכתיות שהוא אינו מאמין בהן. שנית, פסיקה הלכתית דורשת היכרות אינטימית עם הקהילה הרלוונטית, צרכיה, המתחים הפנימיים הקיימים בתוכה וכדומה. לפיכך יש עדיפות לפסיקת רב המקום, המכיר מקרוב את בני קהילתו, על פני פסיקת פוסקי הלכה שאינם בני הקהילה, גדולים ככל שיהיו.
נמצא אפוא כי לאורך אלפי שנים התקיימה ההלכה ללא רבנות ריכוזית אחת, תוך כיבוד האוטונומיה של כל רב בקהילתו להנהיג אותה על פי דרכו ההלכתית. עם הקמתה של הרבנות הראשית לישראל (בשנת תרפ"א, 1921), עלתה השאלה עד כמה היא תשמש גוף הלכתי ריכוזי, המשליט את דעתו על הרבנים המקומיים ברחבי הארץ.
על אף שהיו מי שניסו לראות ברבנות הראשית לישראל מעין ראשיתה של סנהדרין מודרנית,ראו הרב י"ל הכהן מימון, חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת (תשי"א); הרב רצון ערוסי, 'הרבנות הראשית לישראל – ראשית צמיחת הסנהדרין', ערוץ 7 10.8.21 מוסכם בקרב כל פוסקי ההלכה בימינו כי הרבנות הראשית אינה במעמד הקרוב למעמדה של הסנהדרין, וכפי שכתב הרב אהרן ליכטנשטיין: "ברור, שבימינו אין לכך מקבילה מודרנית – ובתנאים הנוכחיים, גם לא ייתכן שתהיה קיימת כזו".הרב אהרן ליכטנשטיין, 'הרבנות הראשית לישראל: מבט הלכתי עכשווי', מתוך: הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה (תשס"ב).
האם לרבנות הראשית לישראל מעמד של "מרא דאתרא" לגבי כל תושבי הארץ? אמנם כך סבר הרב שאול ישראלי, שהסיק: "הרבנות הראשית יש לה בכל מקום שבא"י תוקף של מרא דאתרא... אין להורות נגד פסק שלהם, ואין לפרסם להלכה למעשה דעה שהיא מנוגדת לפסק הלכה שלהם" (עמוד הימיני, סימן ו, ס"ק יא). נימוקו המרכזי של הרב ישראלי הוא ש"הרבנות הראשית קבלוה עליהם רוב הציבור שבארץ ישראל בתור רבותיהם". ברם, כפי שנראה להלן, עמדה זו אינה מקובלת כיום אפילו על הרבנות הראשית עצמה, ואף לא על מנסחי הצעת החוק, שאינם רואים ברבנות הראשית "מרא דאתרא". נימוקו של הרב ישראלי, כי רוב הציבור בישראל קיבל על עצמו את הרבנים הראשיים בתור רבותיהם, היה אולי נכון לפני עשרות שנים,ספרו התפרסם בשנת תשכ"ה, 1965. אולם כיום, כאשר הרבנים הראשיים נתפסים כדמויות פוליטיות למחצה, עושי דברם של רבנים גדולים מהם ושל עסקני ציבור, וודאי שלא ניתן לומר כי רוב הציבור (ואפילו לא מיעוטו) רואה ברבנים הראשיים את רבותיהם.
אכן, כפי שנאמר לעיל, הרבנות הראשית עצמה נוהגת לטעון כי הוראותיה אינן מחייבות את הרבנים המקומיים, בדיוק מן הטעמים שהועלו לעיל בעניין "מרא דאתרא". כך למשל, היה בעניין מתן תעודת כשרות לבתי עסק הפתוחים בשבת. לדברי הרבנות הראשית, על אף מדיניותה שלא להעניק תעודות כשרות לבתי עסק הפתוחים בשבת, היא מאפשרת לרבנים מקומיים לנקוט מדיניות השונה מזו של הרבנות הראשית, שכן "לכל רב יש לפי מודל זה שיקול דעת עצמאי ורחב והוא קובע את עמדתו ההלכתית בהתבסס, בין היתר, על אופי הקהילה בה הוא מכהן".בג"צ 11157/03 אירוח גולן נ' הרבנות הראשית לישראל (05/09/2007), פסקה 5 לפסק דינה של השופט (כתוארה אז) מרים נאור. טענה דומה הועלתה בהקשר שנת השמיטה בשנת 2007, כאשר רב העיר הרצליה הנחה את בעלי העסקים בעירו שלא להסתמך על היתר המכירה של הרבנות הראשית. בתשובת הרבנות הראשית לעתירה שהוגשה לבג"ץ נטען: "לא ניתן לכפות על רב מקומי לפסוק בניגוד לעמדתו ההלכתית",בג"צ 7120/07 אסיף ינוב גידולים נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל (23/10/2007), פסקה ז לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) אליקים רובינשטיין. להרחבה ראו חגי שלזינגר, ריכוזיות, ביזור והפרטה של שירותי דת: בין הביזור ההלכתי לצנטרליזם המשפטי (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשפ"ב), עמ' 134, הערה 59. כלומר, הרבנות עצמה מכירה בסמכותו של רב מקומי לפסוק כהבנתו באופן שאינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הרבנות הראשית. חשוב להדגיש, כי באותו פסק דין, הגם שבג"ץ סבר כי בסוגיה זו של היתר מכירה ראוי לנקוט מדיניות אחידה, השופטים לא העלו בדעתם לכפות את רב העיר הרצליה לחתום על תעודות כשרות הנוגדות את תפיסתו ההלכתית האישית, ולכן ההכרעה הייתה כי נציג הרבנות הראשית הוא שיחתום על תעודות הכשרות באותה עיר.בג"צ אסיף ינוב, פסקה לא לפסק דינו של השופט רובינשטיין.
לאמתו של דבר, העובדה שהרבנות הראשית אינה תופסת את עצמה כ"מרא דאתרא" אף משתקפת מתוך הצעת החוק עצמה. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר בעניין כפיפות רבני שכונות לרבני ערים: "רב עיר הוא המרא דאתרא והסמכות ההלכתית העליונה בעירו". אם גם לשיטת מנסחי הצעת החוק רב העיר הוא המרא דאתרא ולא הרבנות הראשית, כלל לא ברור על מה הם מסתמכים כאשר הם מבקשים לכפוף את רבני הערים להנחיות מועצת הרבנות הראשית!?
הניסיון להעניק להנחיות מועצת הרבנות הראשית מעמד מחייב לגבי רבני ערים מתמיה במיוחד כאשר משווים זאת להסדר המקובל בבתי הדין הרבניים. כידוע, החלטותיו של בית המשפט העליון מחייבות את הערכאות הנמוכות ממנו.סע' 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה. זאת מתוך תפיסה ריכוזית, שלפיה הערכאות הנמוכות כפופות מבחינה מוסדית להחלטות בית המשפט העליון. אולם זה אינו המצב בבתי הדין הרבניים. על פי הגישה הרווחת בבתי הדין הרבניים, ההחלטות של בית הדין הגבוה לערעורים אינן מחייבות את בתי הדין הרבניים האזוריים. זאת מתוך תפיסה עקרונית, כי מחויבותם של הדיינים היא לאמת ההלכתית כפי שהם מבינים אותה, בלא שהם כפופים לסמכות רבנית ריכוזית.על כך ראו למשל תיק 249587-17 בית הדין האזורי צפת (בפני הדיינים הרב אוריאל לביא, הרב חיים בזק, הרב יוסף יגודה). להרחבה ראו גם רפאל יעקבי, 'החתירה לאמת וערעורים בבתי הדין הרבניים', גיליון פרשת השבוע של משרד המשפטים 398 פרשת וירא תשע"ב.
אם במערך בתי הדין הרבניים, שהיא מסגרת שיפוטית רשמית, נשמרה חירותם הדתית של הדיינים לפסוק כפי הבנתם ההלכתית ללא כפיפות לסמכות רבנית ריכוזית, על אחת כמה וכמה שכך ראוי שיהיה במערך רבני הערים, שאינם מתפקדים כמסגרת שיפוטית רשמית.
הצעת החוק הנוכחית מבקשת לכפות על הרבנים המקומיים בישראל דגם דתי ריכוזי, שכפי הנראה מתקיים בדתות אחרות, אך שהוא זר לגמרי לעולם ההלכה. דגם ריכוזי זה נוגד את מחויבותו של הרב המקומי לפסוק לפי מיטב הבנתו ההלכתית. הוא גם נוגד את החשיבות שההלכה מייחסת לכך שהלכה בקהילה מסוימת תיפסק על פי הבנת הרב המקומי את הצרכים הייחודיים של קהילתו (מרא דאתרא).
אמנם יש סוגיות הנפסקות על ידי רבנים מקומיים שאופיין הוא ארצי ולא מקומי, ולכן בהן ראוי להנהיג האחדה. דוגמה לכך היא סוגיית היתר מכירה בשנת השמיטה, שבה קשה לקבל שגופים חקלאיים המסתמכים על היתר המכירה של הרבנות הראשית לא יוכלו למכור את תוצרתם בעיר מסוימת בה הרב המקומי אינו מסתמך על ההיתר.זו ההנמקה שנתן השופט רובינשטיין בבג"ץ אסיף ינוב לצורך בהנהגת עמדה הלכתית אחידה בסוגיה ספציפית זו. אולם מלבד סוגיות ספציפיות אלה, מן הראוי לשמור על האוטונומיה ההלכתית של הרב המקומי לפסוק בעירו לפי מיטב הבנתו ההלכתית.
ההצעה הנוכחית, לא רק שהיא נוגדת את גישת ההלכה, אלא אף צפויה להרחיק מעולם הרבנות מועמדים איכותיים, שיחששו מפני כפייתם לפסוק בניגוד להבנתם ההלכתית, ולעודד מועמדים בינוניים, חסרי חוט שדרה הלכתי.
כיוון שברור שהצעה זו נוגדת את רוח ההלכה עצמה, לא ניתן להימלט מן החשש, כי המטרה האמיתית של הצעה זו נועדה לחזק את השליטה החרדית, שתפסה אחיזה ברבנות הראשית, על רבני ערים בעלי גישה ליברלית.
חיזוק מעמדה של הרבנות הראשית ויצירת האחדה בפסיקה בחברה הישראלית הם ערכים ראויים. אולם הדרך להשגתם היא בניית רבנות ראשית המונהגת בידי דמויות רבניות גדולות, עמוקות ומרשימות, שיכולות לסחוף אחריהן את הרבנים המקומיים. זו צריכה להיות צמיחת סמכות מלמטה למעלה, מתוך אמון הניתן ברבנות הראשית. אם היא תנסה לקדם מעמדה באמצעות כפיית סמכותה באמצעים חוקיים, מלמעלה למטה, היא תשיג בדיוק את המטרה ההפוכה.