רצח רבין: בגנות הטיח, בזכות הבירור

תשע עשרה שנים חלפו מאז נרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל. מסיבות פוליטיות, ומתוך רצון שלא להעמיק את הקרע בעם, נמנעה החברה הישראלית מבירור ענייני ונוקב של הרקע לרצח, משמעותו והשלכותיו. לא ניתן לבנות אחדות על גבו של טיוח. גם לא על סימטרייה כוזבת בין שמאל לימין.

המאמר פורסם בעיתון הארץ בתאריך 7.11.2014

תשע עשרה שנים חלפו מאז נרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל על ידי יגאל עמיר. מסיבות פוליטיות, ומתוך רצון שלא להעמיק את הקרע בעם, בשם האחדות, נמנעה החברה הישראלית מברור ענייני ונוקב של הרקע לרצח, משמעותו והשלכותיו.

לא ניתן לבנות אחדות על גבו של טיוח. גם לא על סימטריה כוזבת בין שמאל וימין. להלן שורות אחדות במסגרת של ברור כזה.

רוצח פוליטי כיגאל עמיר זקוק לאידאולוגיה עזת מבע, לציבור שהוא משמש שליחו ולאווירה ציבורית שמבטיחה רמות שונות של תמיכה במעשה. לכן, ראיית הרצח כמעשה של יחיד חריג, "מטורף", "עשב שוטה" ותו לא, היא החמצה של הרקע לרצח ושל מה שעלול להביא לרצח הפוליטי הבא.

הרצח המחיש, בחריפות, אך לא לראשונה, את הפוטנציאל ההרסני והרצחני של קנאות דתית כשהיא משולבת בלאומנות (לא לאומיות), על רקע הכיבוש, ההתנחלות ומגמת ההשתלטות על יהודה ושומרון. אם מחזיקים בערך הדתי של קדושת הארץ כולה ואיסור מסירתה לנוכרים כערך מוחלט שאינו צריך להתאזן בערכים אחרים, התוצאה של רצח מנהיג שמסכן את הערך הזה היא כמעט מתבקשת. ההשקפה הקיצונית האמורה לא נעלמה ולא נסוגה. אפשר שאף התחזקה. נותרה על כנה, ואף התגברה, העמדה הקרובה לראשונה אך אינה זהה לה, לפיה גורל השטחים אינו נתון להכרעה של המערכת הפוליטית. הסכנה, לכן, אורבת לפתחנו, כמוה כחיית טרף על סף ביתנו, בתוך הבית. השפעתן של השקפות אלה אינן רק למקרה של הסדר מדיני שבמסגרתו יתחייב פינוי יישובים אלא גם במניעתו מראש של הסדר מדיני כזה, בשל החשש שלא ניתן יהיה להוציא לפועל פינוי כזה, משום שחלק מהצבא לא יישמע למרות הממשלה (והמשמעות האסונית של תופעה כזו) ובשל החשש מהתפרצות של אלימות.

השילוב של קיצוניות דתית ולאומית מתכחש לערכים הומניסטיים, שרבים מייחסים את שורשיהם למסורת היהודית. קיצוניות כזו מעוותת את דמותה היהודית של המדינה וחותרת תחת שורשיה של הדמוקרטיה הישראלית. המרקחת הזו, של קיצוניות דתית ולאומנית (לעתים קרובות במשולב, לעתים בנפרד), מובילה אל ההיגיון שמאחורי השיגעון. זו הקרקע ממנה צמחו באופן אורגני ברוך גולדשטיין, תומכיו ומקטיני משמעות מעשהו, הרב כהנא וממשיכי דרכו, "המחתרת היהודית", ההבנה שגולתה כלפיה, החנינות והעדר הקלון מהן נהנו חבריה , "תג מחיר" ומי שאינם מסגירים את משתתפיו, ועד לגל הגזענות האחרון. זהו גם הדשן ממנו עלו יגאל עמיר וחסידיו. במישור אחר ושונה- זהו פשרה העמוק, השיטתי, של ההתקפה על יסודות הדמוקרטיה הישראלית שהחלה בכנסת השמונה-עשרה.

הרצח משמש עדות נוספת לסכנה שבגישה פרטיקולרית אבסולוטית, נטולת ספק כלשהו, המתיימרת לזהות ביריב הפוליטי- בוגד, אויב, ורודף. ולכן, לפיה- גם מי שהקדיש את כול חייו לביטחון ישראל הוא מטרה לגיטימית לרצח. גישה כזו ניצבת בניגוד חריף לספקנות ולסובלנות המאפיינות את הדמוקרטיה. היא ההפך הגמור ממה שנחוץ והכרחי לחברה שלנו. השיח הציבורי בישראל מתאפיין בקוטביות יוצאת דופן. מצידו האחד של המתרס, אלה הסבורים שהקמת מדינה פלסתינית לצידה של מדינת ישראל היא כורח מוסרי ואינטרס לאומי ישראלי חיוני. מצדו השני- מי שרואים בכך אסון אידיאולוגי-ערכי או ביטחוני או שניהם גם יחד. כול אחד מהצדדים רואה בעמדת הצד השני- עוות וסכנה, לא סתם סכנה, סכנה קיומית. חיוני שהוויכוח הזה יתקיים מתוך גישה של סובלנות כלפי עמדתו הבלתי נסבלת של האחר. בשנים האחרונות, פועל הימין הקיצוני, בדרכים שונות, להשתקת העמדה האחרת. מגמתו היא להכריע את המחלוקת באמצעות השתלטות על מלוא השטח של השיח הלגיטימי תוך דחיקת היריב הפוליטי אל מחוץ לתחום הלגיטימיות ובאמצעות הפחדה. חוק החרם, חוק הנכבה, המאמצים לפגוע בבית המשפט העליון ובארגוני החברה האזרחית מדגימים את המגמה הזו. הניסיון להרחיק מן הכנסת חברי כנסת ערבים או להשתיק אותם היא דוגמה נוספת.

הרצח אושש אמת ידועה: המעבר מאיבה לערבים, לאיבה כלפי יהודים- "תומכי ערבים", עד כדי ביצוע רצח – הינו חלק למדי. לכן, מי שמשלים עם אלימות והסתה לאלימות לגזענות כלפי ערבים, מקבל על עצמו גם אלימות והסתה לאלימות כלפי יהודים.

משום שלא נערך ברור יסודי לא הוסקו המסקנות המתחייבות ביחס להסתה לאלימות, ובכלל זה ביטויים של התרת דם והכשרת רצח. לא חל שינוי יסודי וארוך טווח במדיניות התביעה הכללית בכל הנוגע להסתה לגזענות. החלטות היועצים המשפטיים לממשלה באשר לרב יצחק גינזבורג, לרב שמואל אליהו ולכותבי "תורת המלך" הן תעודות עניות למערכת אכיפת החוק שלנו ולמדינת ישראל כמדינה יהודית.

לא נלמדו הלקחים באשר למתחייב במערכת החינוך הישראלית. מערכת החינוך, על כל מגזריה, ברמות שונות של חריפות, אינה מחסנת את הלומדים בה מפני דעות קדומות, תחושת עליונות לאומית, איבה לאחר וגזענות. היא אינה מחויבת ללא סייג לתפיסה בדבר שוויון ערך האדם ושוויון זכויות מלא, לרבות שוויון הזדמנויות, לכלל האזרחים. היא אינה מאפשרת ללומדים בה להכיר ולהתייחס במידה של הבנה לתפיסת הצדק של הפלשתינים, יחד עם הפנמת הצדק שבציונות. ממילא היא גורמת לדמוניזציה של הפלשתינים ומרחיקה את הסיכוי לשלום.

גל הגזענות שהתרומם לגובה חסר תקדים במהלך מבצע "צוק איתן" – מגובה על ידי ההנהגה הלאומית (פרט לנשיא המדינה), בין בתמיכה מילולית ובין בשתיקה – חייב לשמש קריאת השכמה דחופה בנושא זה.

בצד הלקחים שמן הראוי היה להפיק מן הרצח, רקעו ותוצאותיו ולא הופקו, הופקו לקחים מוטעים ומסוכנים. כך נלמד כי אין לקחת שום סיכונים ציבוריים (סיכונים סבירים לביטחון) למען הסדר מדיני. מול הסכנות הכרוכות בהובלה להסדר. כמה נעים לשלטון להתבוסס בביצת המאבק, היוצרת התלכדות סביב הדגל וההנהגה. ואף מעבר לכך- יש להימנע מכל סיכון לביטחון, גם אם הוא מזערי, ספקולטיבי או מדומה. פרשת חוק אי איחוד המשפחה הפלשתינית, ולאחרונה החלטת שר הביטחון להדיר פועלים פלשתיניים מאוטובוסים בהם נוסעים יהודים- יעידו. נלמד גם כי יצירת אוירה המכשירה את הקרקע לרצח פוליטי אינה ענישה- לא משפטית, ולא ציבורית. להפך- היא משתלמת, ובלבד שאין נוטלים אחריות ציבורית עליה. משום כך, היו רבים שלמדו, כי המשימה של השגת שלום אינה יכולה להיות מופקדת בידי השמאל שכן הוא ייטרף על ידי ימין קיצוני ומתלהם. בשנים האחרונות חידש הימין הקיצוני את פניו בתוספת של מהלכים הרי אסון:

הומצא נרטיב חילוני שנועד להנציח את אחיזתנו ביהודה ושומרון ולסתום את הגולל על הסיכוי להסדר מדיני. מדובר בתפיסה, לפיה הפלשתינים מעצם מהותם הם אויב נצחי של מדינת ישראל ותושביה היהודים. אין הכוונה לגישה, לפיה בעת הזאת הסיכוי להסדר עם הפלסתינים הוא נמוך וכי גם הסדר עימם אינו מבטיח "שלום נצחי". כוונתי לגישה שהסדר כזה אינו אפשרי גם בעתיד בשל איבתם המתמדת , שאינה ניתנת לשינוי, של הפלסתינים כלפינו. תפיסה זו, שיש בה יותר מאבק גזענות, פוטרת מכל מאמץ להגיע להסדר; ומעניקה אליבי למדיניות של קפיאה על השמרים תוך העמקת האחיזה בשטחים. יותר מזה- כול מאמץ לשינוי המצב נתפס, לפי גישה זו, כמעשה איוולת מסוכן. הנוקטים בו מסכנים את הקיום, והם בגדר "רודפים". היא מסירה מעל הפרק את הדיון על אחיזתנו בשטחים ועל גבולות המדינה, שכן "זה איננו העניין". היא מעניקה הכשר לנהוג בפלסתינים, לרבות אלה שהם אזרחי המדינה, כבאויב מהותי ונצחי. זו נבואה שבהכרח מגשימה את עצמה, שכן היא מביאה בהכרח להנצחת הסכסוך. היא זורעת ייאוש, פחד ואיבה, ובתור שכזו- חותרת תחת ההיתכנות של קיום דמוקרטיה בישראל.

המאמצים לשנות את המציאות בירושלים- בראש ובראשונה את ההסדר ביחס להר הבית והתיישבות יהודית בלב שכונות ערביות בעיר. קשה להתעלם מהאופי הפרובוקטיבי של מעשים אלה, גם כשהם מסתמכים על מה שאינו שנוי במחלוקת- מקומה המיוחד של ירושלים בהיסטוריה ובתרבות היהודית ובמורשת הציונית.

לא רק יצחק רבין נרצח. בעפר מתגוללים ונרמסים הדגלים אותם נשא- העדפת השלום על המלחמה, מחויבות אמתית לביטחון המדינה ולשלום עם שכניה, הבנה יסודית שמעשינו ומחדלינו משפיעים על המציאות ויש לאל ידינו לשנות את המציאות, נכונות לקחת סיכונים למען השלום שהם מבחנה של מחויבות אמת לו, ובלעדיה לא יכון שלום. הציונות של יצחק רבין- משוכנעת בדרכה, מפוקחת, רגליה על קרקע המציאות ואינה שוגה באשליות ובחזיונות שווא - נתפסת היום על ידי הימין הקיצוני כאנטי ציונות. חיוניות הטיפוח של יחסינו עם ידידותינו בעולם והכרה עמוקה במגבלות הכוח הפיזי, שאפיינו את חשיבתו המדינית- נזנחו. גם המורשת שלו פנימה- ההשקעה בחינוך כמפתח לחוסנה של החברה, ולכן בעדיפות עליונה, שילוב האזרחים הערבים וראייתם כשותפים פוליטיים לדרך השלום – ננטשה. היד נרעדת לקראת המשפט הבא: בשל כל אלה, מדובר ברצח פוליטי שחולל שינוי דרמטי ומקיף במציאות. יותר ממה שניתן היה לחזות לפני הרצח. אולי הכרעה ממש. קשה לתאר רצח פוליטי משתלם יותר מרציחתו של יצחק רבין. דווקא לכן הפיתוי לחזור על רצח פוליטי אם יתעורר צורך בכך לתפיסתם של רוצים פוטנציאליים הוא כה גדול.

יצחק רבין לא היה אדם מושלם. כמנהיג- סבל מחולשות ונקודות תורפה ו"ידע" גם לטעות. לכן, לא בפולחן אישיותו עסקינן ביום השנה להירצחו. אבל לא ניתן שלא להתגעגע לאחדים ממאפייני אישיותו כאדם וכמנהיג- המוכנות לקחת על עצמו אחריות אישית (בפרשת הדולרים ואחרי הכישלון בחילוץ נחשון וקסמן ז"ל), העדר גבהות לב, המוכנות להקשיב ולהשתנות, ישירות, אמינות, אפילו הרטוריקה החלשה שלו. זו הסיבה שבשלה יצחק רבין כל כך חסר, ושככל שעובר הזמן- הוא אף חסר יותר.