הקטרקט המוסרי

לרגל ט' באב מגיב ידידיה שטרן לפרופ' דוד אנוך שתקף התבטאות שלו בערב ההתנתקות: "מי שחושב שהיחסים בין בני אדם, החוט המקשר בני חברה אחת, יכולים להיות מבוססים רק על שורת הדין הפורמלי — החוק שקיבל הכשר שיפוטי — סופו שיחזה חורבן."

המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ", בתאריך 23.7.2015

ערב ההתנתקות מגוש קטיף, אבי שגיא ואנוכי קראנו לימין לדחות הטפות רבניות לסירוב פקודה על רקע דתי, ודחקנו בשמאל לגלות "חמלה וסולידריות, לא ניכור וצדקנות" כלפי המפונים לעתיד, שעולמם עומד להיחרב עליהם. קיווינו שהמאבק ינוהל "מתוך פינוי מקום של ממש לזולת" כדי שהוא יוכרע "בלי שייהרס המחר המשותף" ("התנתקות, לא פרידה", "הארץ", 15.7.05).

עברו עשר שנים, ויש להודות על האמת: הימין עמד באתגר השמירה על הממלכתיות במהלך ההתנתקות, ואילו השמאל הפנה כתף קרה למפונים ומצוקתם. לכן כתבתי ש"הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על הומניזם ואהבת אדם לא עמד במבחן ההתנתקות" ("סיפור של עיוורון", "הארץ", 10.7). אבחנה זו עוררה את פרופ' דוד אנוך לתקוף את עמדתי ("סיפור של רמייה", 17.7). לדידו, זכויות האדם של המפונים לא נפגעו, כיוון שההתנתקות אושרה כחוק; לא נגרם להם עוול מוסרי, כיוון שמפעל ההתנחלות מבוסס על עוול מוסרי; הכאב שנגרם למפונים הוא באחריותם — הם קורבנות של עצמם.

אין טעם בהעלאת טענות שכנגד: בישראל המפולגת, טיעונים אמפיריים, נורמטיביים או רגשיים יישקלו אך ורק בהתאם לסיווג האפריורי של המשתמע מהם. לפיכך, טיעוני לא יתקבלו על דעת הרוב המכריע של אנשי השמאל (בלי קשר לתיוגי האישי), וטיעוניו של פרופ' אנוך לא יתקבלו על ידי הרוב המכריע של אנשי הימין. אם כך, את מי נותר לשכנע?

אסתפק באמירה פשוטה: מי שביתו נלקח ממנו, נשללה פרנסתו, פורקה קהילתו וחולל כבודו — הוא אדם שזכויות האדם שלו נפגעו, גם אם הדבר נעשה כחוק. עצם הקביעה שהפגיעה בזכות היא לתכלית ראויה, ולכן מוצדקת, איננה מבטלת את העובדה שנפגעה זכותו של אדם. כך למשל, אם בית המשפט העליון יאשר את חוקיות הריסת המבנים בכפר הפלסטיני סוסיא, האם יסבור ארגון זכויות האדם "בצלם" כי עליו למשוך את ידיו מהמאבק למען המפונים מביתם? כמה צר, מוגבל ובלתי אנושי יהיה שיח זכויות האדם אם יתבונן במשפט ולא באדם.

חשוב מכך: אוהב אדם לא יסב את פניו מכאבו האותנטי של הזולת, גם אם נדמה לו שכל הטיעונים שבעולם — המשפטיים, המוסריים והנסיבתיים — מרשים לו לעשות זאת. אטימת הלב היא העניין. ובאמת, עוצמת התגובה נגד הקריאה הפשוטה שלי לאחווה בין אחים (מונח היפר־לאומי מגונה, לדעתו של אנוך) חייבת הסבר. מדוע אנחנו פוסעים כולנו — שמאל וימין — בסמטת הניכור?

בת 19 היתה מדינת ישראל היפהפייה, כשיצאה למלחמת מגן והשתלטה על שטחי מולדת עתיקה ואהובה. זו היתה נקודת מפנה מכרעת. היפהפייה נדקרה במחט מכושפת ושקעה בתרדמה אזרחית עמוקה. מאז ועד היום איבדנו את הנורמליות. הדמוקרטיה ההסדרית הוחלפה בדמוקרטיה משברית. הזנחנו את חיינו האזרחיים והפסקנו לטפל בשאלות הגדולות של חזון, זהות ומשמעות. החור השחור של המחלוקת על השטחים בלע את השיחה החשובה בדבר עתיד המפעל הציוני. הדיון על מיקום הגבולות ניוון את המחשבה על הנעשה בתוך הגבולות, יהא מיקומם אשר יהא.

המחלוקת הפוליטית ימין־שמאל מתפקדת כמנסרה שהופכת קרן אור צבעונית, מרובת גוונים, של חוויה ריבונית עשירה, לאלומה חד־גונית, צפויה מראש, של שחור ולבן. מילכדנו את עצמנו לתוך משחק שסכומו אפס. אנחנו מקטלגים את הזולת על פי קריטריון בולט אחד, סרגל בודד, וקובעים באופן שטחי אך מכריע: "הלנו אתה אם לצרינו". כתוצאה מכך הזולת נעשה שקוף: אנו מדברים עליו, אבל לא אתו. איננו רואים את האחר במלאותו האנושית, אלא רק דרך חור ההצצה של יחסו לשטחים. הבינאריות הזאת הקשתה על אנשי שמאל להושיט יד תומכת למפוני גוש קטיף, ובימים אלו ממש היא מקשה על אנשי ימין להצטרף למאבק נגד פינויים של תושבי סוסיא.

הכרוניות של הוויכוח ואופיו המשברי והכולל גורמים להקלשת הסולידריות הישראלית, שכתוצאה ממנה הולכים ונבעים סדקים בממלכתיות. סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מלמד שבקרב בני 18–34 יותר ממחצית סבורים שמותר להשתמש באמצעים בלתי חוקיים כדי למנוע פינוי עתידי משטחי ארץ ישראל. הממלכתיות והסולידריות קשורות זו לזו בטבורן: מי שמזלזל באחווה מפורר את הממלכתיות.

אינני חושב שנעשה עוול למפונים מגוש קטיף בעצם ההתנתקות, אבל אין בכך כדי להחליש את הזדהותי עם המתיישבים שעולמם חרב עליהם. אין בכך כדי למנוע ממני להיות מלא הערכה לגבורת כיבוש היצר, שבאה לידי ביטוי בסירוב העקשן לסרבנות. בעומק העניין, הומניסט חייב להיות בעל דמיון אמפתי. זהו הסם הנדרש כדי להסיר את הקטרקט המוסרי המאפיין את חיינו הציבוריים.

אנחנו מצויים בערב תשעה באב. מדוע חרבה ירושלים, שואלים חז"ל? מהי ההתנהגות המגונה כל כך שהביאה עלינו את הטרגדיה הלאומית? והם עונים: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". מי שחושב שהיחסים בין בני אדם, החוט המקשר בני חברה אחת, יכולים להיות מבוססים רק על שורת הדין הפורמלי — החוק שקיבל הכשר שיפוטי — סופו שיחזה חורבן.