מעורב ירושלמי

ירושלים היא המיקרוקוסמוס העתידי של ישראל, כשטיב היחסים בין ארבע האוכלוסיות המרכזיות שבה, ובעיקר בין חרדים ללא-חרדים, עתיד לשקף את טיב היחסים ביניהן בכל המדינה. לכן, קיום מפגשים חיוביים להמעטת העוינות והגברת הסובלנות בין קבוצות אלו, חיוני להמשך שגשוגה של החברה הישראלית כולה.

Flash 90

לקוראים של הטור הזה יש הפעם יתרון מובהק על כותבו. כשאתם תקראו את הטור כבר תדעו מי נבחר לראשות עיריית ירושלים. אבל בשעה שהשורות הללו נכתבות, הבחירות לסיבוב השני והמכריע בירושלים טרם התקיימו. ולמרות זאת, ברור שעם כל חשיבותה של ההכרעה האישית בדבר זהותו של ראש העיר, לנתונים הדמוגרפיים הקשיחים של העיר יש משמעות רבה יותר. לענייננו, הכוונה בעיקר לכך שכל ראש עיר יצטרך להתמודד בכובד ראש עם הסוגיה שהסעירה את כלל מערכת הבחירות: יחסי החרדים והלא-חרדים בעיר.

אחד המועמדים לראשות העיר, השר זאב אלקין, תיאר את ירושלים כ'מעבדת העתיד' של ישראל. רוצה לומר: מה שיקרה בירושלים בשנים הקרובות, עתיד לאפיין את מדינת ישראל כולה בשנים שיבואו אחר כך. הסיבה פשוטה: ירושלים היא לא רק בירת ישראל, אלא גם העיר היחידה שבה חיות זו לצד זו, בשיעורים משמעותיים, כל ארבע האוכלוסיות המרכזיות של מדינת ישראל: חילונים, חרדים, דתיים-לאומיים, וערבים. אופי היחסים בין 'ארבעת השבטים' הללו, כפי שהם מכונים בפי הנשיא ריבלין, עתיד אפוא לשקף את אופי היחסים בין האוכלוסיות הללו בכל המדינה.

המפגש בין השבטים יכול לשאת אופי לעומתי, אבל גם אופי מפרה. נכון להיום, את עיקר תשומת הלב תופס המפגש הלעומתי, לא רק בין יהודים וערבים, אלא גם בין דתיים וחילונים, וכאמור, בעיקר בין חרדים ולא-חרדים. בירושלים המפגש הלעומתי הזה הוא בעל אופי כפול, גם תקציבי וגם מהותי. מבחינה תקציבית, מתנהל כל הזמן עימות בין הפוליטיקאים החרדים לכל השאר לגבי מימונם של בתי כנסת, מקוואות, וגם סתם שכונות דיור חרדיות, לעומת היקף המימון שיינתן לכל שאר התושבים. מבחינה מהותית, מבקשים החרדים להשפיע גם על אורחות החיים של זולתם: לסגור לתנועה בשבת שכונות בעלות אוכלוסייה שרובה חרדי, כמו גם סגירה בשבת של מקומות בילוי באזורים שאין בהם כלל דומיננטיות חרדית.

המצב הזה חייב להשתנות לטובת מפגש מפרה בין האוכלוסיות, קודם כל ברמת ה'סור מרע' ואחר-כך גם 'עשה טוב'. 'סור מרע' מכוון להכרת החרדים בכך שמרגע שכוחם הדמוגרפי והפוליטי גדל, יש להם אחריות גם לצרכים של כלל האוכלוסיות: כשם שעל פוליטיקאים חילונים להבטיח תקציבים לבתי כנסת, מקוואות, ישיבות ושאר הצרכים החרדיים – כך החרדים צריכים לדאוג גם לתקציבי תאטרון, קולנוע, וכן, גם לתקציב 'הבית הפתוח' לאוכלוסייה הלהט"בית. באותו האופן, עליהם לאפשר לאוכלוסייה החילונית לציין את יום השבת כיום מנוחה המותאם גם לתפישה חילונית – היינו, כיום שבו מרכזי תרבות ובילוי יהיו פתוחים, תוך כדי שימור המסחר העירוני סגור.

שלב גבוה יותר הוא המפגש המפרה הפוזיטיבי. יש בעיר כבר כמה ניסיונות חשובים לבניית בתי-ספר משותפים ליהודים וערבים, וכן לדתיים וחילונים. אבל צריך להכיר בכך שרוב תושבי העיר עדיין אינם בשלים לחיים משותפים באורח מלא, ומאמץ כפוי כזה עלול לגרום יותר נזק מתועלת. לכן, נכון שהמדיניות העירונית תעודד בשלב זה את המשך המגמה של שכונות נפרדות לחרדים וללא-חרדים. יחד עם זה, ראוי שייקבעו גם 'כללי משחק' לשכונות מעורבות, שעיקרם כבוד הדדי של אורחות החיים השונים. צריך לעודד גם תרבות של מפגשים יזומים בין ארבעת השבטים של העיר: מגילאי בית-ספר יסודי, תיכונים, ועד סטודנטים, וחברים במקומות עבודה שונים. המפגשים לא חייבים להסתפק בהיכרות חד-פעמית, אלא לכלול גם פעילות משותפת בנושאים שאמורים להיות יקרים לכלל תושבי העיר: טיולים בעיר והכרת ההיסטוריה המגוונת שלה; טיפוח איכות הסביבה ואיכות החיים בעיר; מפגש בין העולמות התרבותיים של בני המגזרים השונים, ועוד.

לפני כחצי יובל שנים ראיינתי את הרב צבי ויינמן, טוען רבני שייצג את האוכלוסייה החרדית בעיר בשורה של מאבקים. שאלתי אותו האם לציבור החרדי אין אינטרס לדאוג שהציבור החילוני ירגיש טוב בעיר, כי אם החילונים יברחו מהעיר, תיפגע גם הכלכלה החרדית, הנשענת במידה רבה על ההכנסות שמייצרת האוכלוסייה החילונית. ויינמן השיב בחדות ובכנות: אם החילונים בירושלים לא יממנו אותנו, החילונים בתל-אביב יעשו זאת. רוצה לומר: מה שלא נשיג בתקציב העירוני, נוכל להשיג בתקציב הממשלתי. אבל היותה של ירושלים 'מעבדת העתיד' הכלל-ישראלית מסכן גם את התסריט הציני של ויינמן: אם החרדים ימשיכו לנהוג במדינת ישראל כפי שהם נוהגים בירושלים, האוכלוסייה החילונית עלולה לברוח לא רק מירושלים, אלא גם מן המדינה כולה.

פורסם לראשונה בשבתון.