יחסי דת ועיר והבחירות המקומיות
בכמה סוגיות מרכזיות, יחסי דת ומדינה הפכו ליחסי דת ועיר. כך, בעיקר בסוגיות הנוגעות לשמירת השבת בפרהסיה הציבורית, אבל גם בסוגיות נוספות כמו טיב הכשרות, דרך רישום הנישואין, הפרדה בין גברים ונשים במרחב הציבורי, תקצוב שירותי דת ועוד. בכל הסוגיות הללו, ההשפעה של הרשות המקומית על הנעשה בעיר משמעותית, ולעתים רבה יותר מאשר השפעתם של חוקי המדינה
לכן, בבחירות המקומיות, השאלות שיעמדו על הפרק הן לא רק טיב הכבישים ותדירות פינוי האשפה אלא גם אופיו של המרחב הציבורי העירוני.
יחסי דת ומדינה בישראל עשויים כמו שמיכת טלאים. אופיה היהודי של המדינה מורכב מסוגיות שונות, ותערובת של חוקים ארציים, תקנות, חוקי עזר עירוניים ופרקטיקה יומיומית שלפעמים דורסת את כל אלו. במרקם היחסים העדין הזה, להסדרה ברמה העירונית המקומית משקל משמעותי והסוגיה הכבדה של 'יחסי דת ומדינה' מוכתבת על ידי הנהגת העיר ואופי תושביה כשלכנסת ולשלטון המרכזי השפעה מוגבלת אם בכלל.
הסוגיה הבולטת ביותר בה ההסדרה והפרקטיקה המקומית קובעות את אופיה הדתי או החילוני של עיר היא שמירת השבת. בעוד שברמה הארצית האיסור היחיד הנוגע לפעילות כלכלית בשבת הוא זה האישי-סוציאלי האוסר להעסיק עובד ביום המנוחה שלו, הסדרת פתיחת או סגירת עסקים בשבת נעשית בחוקי העזר העירוניים. בידי הרשות המקומית הסמכות לקבוע האם בתחומה יפעלו עסקים, מסעדות ובתי קפה או בתי קולנוע, תאטראות ומוזאונים. במחקר שערכנו גלעד וינר ואנוכי, שמדד את היקף האיסור על פעילות מסחרית בחוקי עזר עירוניים, מצאנו למשל שברוב מוחלט של הרשויות המקומיות היהודיות בישראל (83%) מותר לפתוח מסעדות ובתי קפה ובכרבע מהן (27%) מותר לפתוח בתי קולנוע ותאטראות.
מסחר אמנם אסור ברוב מוחלט של הרשויות היהודיות בישראל אבל ברשויות מקומיות רבות הרשות בוחרת שלא לאכוף את החוק ובכך מאפשרת הלכה למעשה פעילות מסחרית ענפה. כך, גם אחרי ש'חוק המרכולים' המגביל את יכולתן של ערים להתיר מסחר בשבת עבר בכנסת, המצב דה-פקטו לא צפוי להשתנות משמעותית כי במקום לתקן את החוק ולאפשר פעילות מסחרית, רשויות מקומיות פשוט ימשיכו לא לאכוף אותו.
סוגיה נוספת הנוגעת לשבת היא התחבורה הציבורית. האיסור על הפעלת תחבורה ציבורית מוסדר ברמה הארצית, אבל כמה רשויות מקומיות שחופש התנועה של תושביהן חשוב להן, מפעילות בשבת שירותי תחבורה ציבורי עירוניים וכך עוקפות את ההסדר הארצי.
לרשות המקומית תפקיד גם באספקת שירותי דת לתושבי העיר, בכמה ערים ורשויות במישרין וברובן באמצעות המועצות הדתיות. גם כאן לרשות יש אפשרות להשפיע על אופי שירותי הדת והיקפם באמצעות היקף התקציב שהיא מקצה לכך ועל ידי יעדי התקצוב. רשויות יכולות לבחור למשל האם לתקצב רק את הקהילה האורתודוכסית בעיר, או לאפשר שירותי דת פלורליסטיים יותר, כמו גם לבחור את סוג ואופי האירועים הדתיים להם היא שותפה.
המצב הזה בו בשתי ערים שכנות שאף אחד לא יודע להצביע על קו הגבול ביניהן פועלים הסדרים שונים בסוגיות כל כך מהותיות, הוא מוזר. אבל מצד שני, אולי הוא הדרך להפיג מעט את המתח ביחסים בין דת ומדינה בישראל. ובעיקר, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, ברור שהוא מהווה סוגיה משמעותית באשר לאופיה של העיר ולדרך בה מוסדר המרחב הציבורי שלה. לצד שאלות של הסדרת התנועה והחינוך, כל בוחר צריך לשאול את עצמו גם באיזו עיר הוא רוצה לחיות, כזו שיש לה אופי יהודי ברור או חילונית וליבראלית.
פורסם לראשונה ב"הארץ"