פרשת אזריה - בגידת ההנהגה בדמוקרטיה

את הדיון בתיק אזריה ראוי לסגור, את הדיון ב"פרשת אזריה" ראוי לפתוח. הסיפור האמתי בפרשה הוא אינו השאלה משפטית - אלא הסוגיה הערכית. העובדה שגם היום, לאחר שבית הדין אמר פעם נוספת את דברו, העיקרון הבסיסי לפיו אין הורגים את מי שאינו מהווה סכנה, רחוק מלהיות מקובל על הציבור או על מנהיגיו - היא זו שצריכה להטריד את מי שביטחון מדינת ישראל יקר לו

ראוי היה שההכרעה בערעורו של אלאור אזריה, תהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של אחד מהמשפטים המסוקרים ביותר שעברו על החברה בישראל.
ההכרעה במידה רבה חזרה על עמדתו של בית הדין בערכאה הראשונה, ובהתאם לכך גם הותירה על כנו את גזר הדין. למען האמת, הבירור העובדתי במשפט של המדינה, איננו מהמורכבים והקשים להכרעה. הסרטון והעדויות התומכות לא השאירו להגנה הרבה מקום לגמישות, והניסיון להפוך את המקרה הנקודתי של חייל שעשה מעשה שלא יעשה, לסוגיה לאומית ופוליטית, הזיק לאזריה.

אולם, אל מול הדיון האישי, עומדת "פרשת אזריה", ובעוד שאת הדיון בתיק אזריה ראוי לסגור, את הדיון ב"פרשת אזריה" ראוי לפתוח. הסיפור האמתי בפרשה הוא אינו השאלה משפטית - אלא הסוגיה הערכית. העובדה שגם היום, לאחר שבית הדין אמר פעם נוספת את דברו, העיקרון הבסיסי לפיו אין הורגים את מי שאינו מהווה סכנה, רחוק מלהיות מקובל על הציבור או על מנהיגיו - היא זו שצריכה להטריד את מי שביטחון מדינת ישראל יקר לו. הגינויים ברשתות כלפי החייל מנווה צוף שנטרל את המחבל ולא חיסל אותו היא עדות נוספת לכך שהלקח טרם נלמד.

יתרה מכך - פרשת אזריה חשפה את הפער העצום בין רוח צה״ל והצהרות מפקדיו הבכירים על ההכרח לדבוק בה, להתבטאויות חלק מהדרג המדיני אשר במקום לתמוך במערכת הצבאית, בחקירה המקצועית, ובניהול המשפט, הפעילו לחץ נגדי לפעולות הצבא ולא היססו להותיר אותו ללא הגנה ותמיכה מול לחצים ציבוריים ותקשורתיים. פער זה מצביע על אתגרים לדרג המדיני, לצבא, ולחברה בישראל.

אם הצבא לא זוכה לתמיכה של הדרג המדיני בעניינים ערכיים וחוקיים, הוא מאבד את הלגיטימיות של פעולתו בכל המישורים. המשימה העומדת בפני הדרג המדיני היא, לוודא כי הפעילות הצבאית המתקיימת על פי חוק ועל פי הנחיות הדרג המדיני זוכה לתמיכה פוליטית ממלכתית ומתאימה. מהכיוון השני, על צה"ל להבין כי על מנת שיוכל לפעול במסגרת החוק ולאור ערכי המוסר, עליו להשקיע מאמצים רבים בחינוך והטמעת רוח צה"ל . גם אם הציבור משמיע איתן את התנגדותו .

הבעיה העיקרית טמונה בתפיסות החברתיות הסובבות את הפעילות הצבאית. שורשה הטרגי של הפרשה טמון בכך שחלקים גדולים בציבור, בגיבוי חלק מהמערכת הפוליטית, דוחים באופן מוצהר עקרונות יסוד של שלטון חוק ושל חברה המכבדת זכויות אדם. לראיה, בסקר מדד השלום שנערך כבר בחודש אוקטובר 2015, חצי שנה לפני פרשת אזריה, נמצא כי 53% מהיהודים תומכים בחיסול מחבל מנוטרל. הקריאות ההולכות וגוברות לשינוי הוראות הפתיחה באש כך שיאפשרו חיסול מחבלים בלי קשר למידת האיום שהם מהווים נישאת על גלי האתר של מנהיגי ציבור רבים- מח"כים ושרים ועד זמרים. זהו ביטוי לא רק לכשל המוסרי אלא גם לתפיסה מעוותת של המשפט– אם רוב הציבור סבור שמותר ואף ראוי לחייל להוציא להורג ללא משפט מחבל, גם כאשר זה לא מהווה כל איום, התשתית של השיטה המשפטית כולה רעועה.

במקום שמנהיגי המדינה יהיו מוטרדים מהמצב אליו הגענו חלקם שותפים לעמדה זו ובוודאי שאינם מתנגדים לה, לפחות ציבורית. מה שצריך אם כן להדאיג באמת, הם אינם חיילי צה"ל ואף לא רוב העם שתומך בביצוע לינץ' במחבלים מנוטרלים. הדאגה האמתית כאן היא ההנהגה שלנו ובגידתה בערכים דמוקרטים בסיסיים.

התמודדות מול טרור היא התמודדות קשה, ומלחמה היא עסק מלוכלך. אך יש קווים אדומים שאסור לחצות, וחובה על מנהיגי המדינה והצבא להזהיר מפניהם ולומר פעם נוספת, בצורה ברורה ובהירה: ענישה היא תפקידו של בית המשפט. בידי חיילים ניתן הנשק, והכוח להרוג, אך ורק במטרה להגן על חייהם, על חיי חבריהם, ועל מדינת ישראל. אם על הערך הזה לא נוכל להסכים בדמוקרטיה שלנו- על מה כן?

פורסם לראשונה בארץ.