גזר דין אזריה: הצורך לשמור על צלם אנוש גם בעת לחימה
לגיטימי לבקר את המצב בשטחים ולגיטימי לחשוב הפוך, אולם בכל מצב, חשוב לדרוש מכל חיילת וחייל לפעול כחוק, באנושיות ובהגינות.
דומה, שרבים מהמגיבים על פרשת אזריה משעבדים את הפרשה לאג'נדה שאין לה קשר לעניין. מצד שמאל של המפה הפוליטית נטען כי "זהו מחיר הכיבוש" ואילו מצד ימין נטען כי מחירה של הפרשה יהיה בחיי חיילים, שיהססו לפעול במצבי סכנת חיים, טענה שהיו שמיהרו להעלות ללא ביסוס בנוגע לפיגוע הדריסה בצוערי בה"ד 1 בירושלים.
אלה ואלה טיעונים שגויים ומזיקים.
לגיטימי לבקר את המצב בשטחים ולשאוף לסיום השליטה הישראלית באוכלוסייה פלסטינית. יחד עם זאת, כל עוד שליטה זו נמשכת, חשוב לדרוש מכל חיילת וחייל לפעול כחוק ויותר מכך, באנושיות ובהגינות. הטענה כי "הכיבוש אשם" מאיינת את אחריותו האישית של אזריה להתנהגותו, מצדיקה אי מיצוי הדין עמו ובכך פוגעת בזכויות אדם, לא מקדמת אותן.
הטענה בדבר הפגיעה בנכונותם של חיילים לפעול במצבי סכנה מתעלמת מהמצב המשפטי הקיים, שלא היה שנוי במחלוקת במשפט: חייל המצוי במצב של סכנת חיים ממשית ומיידית, לו או לזולתו, רשאי להשתמש בכוח הנדרש להסרת הסכנה, לרבות כוח קטלני. יתר על כן - את מעשיו של החייל מעריכים לאור תפישתו הסובייקטיבית ב"זמן אמת", גם אם זו התבררה בדיעבד כמוטעית. מטעויות מפיקים לקחים. חייל שעצביו בגדו בו, ייתכן שמפקדיו יגיעו למסקנה מקצועית שאינו מתאים לשרת כלוחם. אולם אין מעמידים לדין פלילי על עבירת הריגה בשל טעות. המחלוקת העובדתית במשפט, אם כן, הייתה בשאלה אם אזריה אמנם פעל כנגד איום שזיהה, או שהוציא להורג את המחבל שנוטרל מתוך נקמה. בית הדין הצבאי, על יסוד ניתוח מדוקדק של הראיות, הגיע למסקנה המצערת שהתשובה השנייה היא הנכונה.
טענה נוספת הועלתה הן מימין והן משמאל, גם אם ממניעים שונים. נטען, כי אין כל ייחוד בפרשת אזריה וכי מקרים רבים דומים מתרחשים ואין פוצה פה ומצפצף. הסיבה היחידה שפרשה זו הגיעה למשפט ולתשומת לב הציבור הייתה הסרטון שצולם על ידי תחקירן של ארגון "בצלם".
מצד שמאל, מיישבת טענה זו בין חוסר האמון והחשדנות כלפי הצבא ומערכת המשפט הצבאית לבין הנחישות שננקטה למיצוי הדין במקרה זה, כנגד הלוך הרוח בציבור.
מצד ימין, מועלית טענה זו על מנת לצייר את העמדתו לדין של אזריה כבלתי צודקת ומפלה. כאן, קפצו על העגלה גם המחזיקים באג'נדה נוספת, והדגישו את מוצאו המזרחי של אזריה, מגוריו בפריפריה החברתית ודרגתו הזוטרה כסיבות בגינן הוקרב כ"שעיר לעזאזל" על מנת לרצות את דעת הקהל הבינלאומית.
האמת צריכה להיאמר, שהאדישות הנראית לעין לירייה של אזריה בסרטון האירוע מטרידה ויש בה חיזוק לטענה שאין המדובר באירוע יוצא דופן. יחד עם זאת, הטוענים טענה זו מתעלמים משלושה פרטים חשובים:
ראשית, קביעתו החד-משמעית של בית הדין הצבאי, על סמך הראיות שנשמעו בפניו, לפיו האירוע דווח למח"ט ואזריה נשלח לחקירה במצ"ח עוד לפני השעה בה פורסם ברבים הסרטון של "בצלם". אם האירוע אכן נתפס כשגרתי, כיצד ניתן להסביר זאת?
שנית, ההגנה במשפטו של אזריה, שלא היססה לצאת בהאשמות חריפות כנגד הפיקוד הצבאי, הזוטר והבכיר וכנגד התביעה הצבאית, לא הצליחה לבסס טענה כי במקרים דומים לא מוצה הדין עם החיילים.
ושלישית, בית הדין הצבאי קבע, כי כשהמח"ט הגיע למקום התקרית, ניגש אליו הרבש"ץ של היישוב היהודי בחברון ודיווח לו כי בוצע ירי חריג, שצריך לבדוק אותו ולא ברור למה בוצע.
פרט אחרון זה, שלא זכה לפרסום רב, חושף אמת חשובה: טרם "נחטפה" הפרשה על ידי פוליטיקאים ומלבי אש בחברה המקוטבת שלנו, גם "מתנחל" תושב חברון סבר שאזריה חרג מן השורה. אין הדבר צריך להפתיע, שכן הסתייגות מהריגתו של אדם חסר ישע, גם אם הוא מחבל הראוי לעונש, לא צריכה להיות עניין המצוי במחלוקת בין ימין לשמאל.
המאמר פורסם לראשונה באתר Ynet.