אזריה צריך להגיד: טעיתי
אסור ומסוכן למדינת ישראל לתת גיבוי לדרשת ההמון כי שערה משערות ראשו של חייל יהודי לא תיפול, ולעזאזל כל השאר
עוד בטרם ניתן גזר הדין באחד המשפטים המדוברים ביותר בתולדות המדינה, מיהרו פוליטיקאים ומנהיגים שונים לצאת בקריאה לחון את אלאור אזריה. מראש הממשלה, דרך שר הביטחון שגם אם לא הוציא את המילה המפורשת הבהיר מה הוא חושב על מאסרו הצפוי, ועד לשר החינוך- כולם השתתפו בקמפיין "למען החייל", כנקראים לדגל על פי צו השעה. בכך, הם יישרו קו עם דרישת הציבור שעל פי כל הסקרים תופס ברובו המכריע את אזריה כקרבן וסבור שיש לשחררו לאלתר.
השאלה אם יש לחון את אזריה, ואם כן, מתי ובאילו נימוקים, היא שאלה משפטית וערכית וכבר נכתב עליה רבות. אולם האופן שבו הציבור נזעק לדרוש את שחרורו משדר מסר שאינו קשור לשיקולים רלבנטיים והוא נאמר באופן חד וברור: לא יהיה מצב שבו חייל צה״ל שנשלח להגן על עמו- אם תרצו פעם נוספת, הילד של כולנו, "גיבור ישראל", ישב בכלא על הריגת האויב. אלא שממסר זה בדיוק, יצטרך אזריה להתנער אם ירצה אכן לקבל חנינה או המתקה בעונש. בית המשפט מצא באופן חד משמעי את מעשיו של אזריה פסולים, וכל עוד אזריה עצמו אינו מקבל את האחריות ומודה בכך שעשה מעשה שלא יעשה, עצם הדיון בחנינה אינו ראוי.
טענת ההגנה העצמית אולי היתה מרכזית בדיון בבית המשפט, אבל לא היא שמניעה את הציבור לתמוך באזריה בלהט כמעט בלתי מוכר. משפט אזריה התסיס את יצריו של הציבור בישראל משום שמדובר בחייל שלנו. הנטייה להעדיף קרובים היא נטייה טבעית שכמובן אינה ייחודית לישראל. תמיד, ובזמן מלחמה או עימותים אלימים בפרט. אנשים מעדיפים את בני עמם על פני בני עמים אחרים, לא כל שכן, על פני בניו של האויב. אולם, בניגוד לאופן שבו אנו מורגלים לדקלם את הנחיית "עניי עירך קודמים", ההיתר להעדפה לאומית, אם אמנם קיים, איננו היתר-על המאפשר להפר כללים ועקרונות מוסר אחרים. בוודאי לא חוקים הומניטריים בסיסיים, כמו האיסור להרוג את מי שאינו מהווה סכנה לחיים. זהו בדיוק שורש הקונפליקט עמו יצטרך אזריה להתמודד כשיאלץ עמוד מול כל תומכיו ולומר בפה מלא: "טעיתי״.
מיום חשיפת האירוע, מחובק אזריה על ידי רוב בציבור הישראלי, כמו גם על ידי מנהיגים פוליטיים רבים המסרבים לקבל את דבר בית המשפט ולמעשה מתכחשים בכך לערכים הבסיסיים ביותר של טוהר הנשק. ולכן, גם אם ניתן לשאול האם ראוי לחון את אזריה ולדון בטעמים שונים שעשויים להצדיק חנינה- מצב הבריאות של הוריו, המורכבות של שדה הקרב ועוד כהנה וכהנה הצדקות, בדרך לחנינתו יהיה חייב אזריה לוותר על האהדה הציבורית שהורגל בה. תנאי בסיסי לחנינה או המתקת עונש חייב להיות הכרה והודאה בחטא שתשדר מסר חד וברור לציבור לפיו הריגת מחבל מנוטרל הוא מעשה המנוגד לערכי המוסר, לערכי צה"ל ולפקודות. תהא אהבתנו לחיילנו גדולה ככל שתהא.
למרבה הטרגדיה, נדמה שגם מנהיגים רבים בציבור לרבות ראש הממשלה, זקוקים לאמירה זו של אזריה בכדי שיוכלו להדהד מסר זה לציבור. אסור ומסוכן למדינת ישראל שהדיון סביב שאלה זו יגבה את דרישת ההמון ולפיה שערה משערות ראשו של חייל יהודי לא תיפול, ולעזאזל כל השאר.
המאמר פורסם לראשונה באתר "הארץ"