אחריות הרבנים בעמונה

כמה מהחשובים שברבני הציונות הדתית פרסמו קול קורא להמונים "לבוא לעמונה עכשיו ולהתנגד להריסת היישוב". לקריאתם שני פנים: כלפי שמים, להתפלל להצלחת היישוב שהרי "חזקה על תפילה היוצאת מקירות הלב, שאינה חוזרת ריקם". כלפי אדם, לשהות במקום כדי "להביע מחאה נמרצת על הרס הישוב, באמצעות התנגדות פסיבית, וללא אלימות".

על פניו זוהי קריאה לגיטימית שמממשת את הזכות הדמוקרטית החשובה להפגין כנגד החלטות של השלטון במסגרת חופש הביטוי השמור לכל אזרחית ואזרח. בין החתומים על המנשר גם רבנים שמחויבותם לממלכתיות ולשלטון החוק כבר הוכחה בעבר ואין להטיל בה ספק. ואולם, חכם עיניו בראשו ומותר – ואף נחוץ – לחדד את תוכנו ומשמעותו של הקול הקורא, בטרם יגיע רגע הפינוי.

רבנים הם לא רק דמויות ציבוריות ואנשי רוח אלא גם מנהיגים דתיים. ככאלה, לדבריהם יש תיבת תהודה מיוחדת בציבור הדתי. הם נהנים מכריזמה שאין למנהיגים אחרים - פוליטיים, מקצועיים או תרבותיים – כך שחלק משומעי לקחם, מאזינים לדבריהם בבחינת "כזה ראה וקדש". קריאת הרבנים, וודאי כשמדובר בקבוצה כה נכבדה, נתפסת בקהלים שונים כדבר אמת, כפשוטו. על רקע זה מתעורר חשש כפול, דמוקרטי ודתי: נראה שכדי להרחיב את מנעד הרבנים החתומים, נעדר מהקול הקורא משפט קריטי הקובע מפורשות קבלה בלתי מותנית של ההכרעה הדמוקרטית, בבחינת "דינא דמלכותא דינא", וחבל שכך. בצד החופש המלא למחאה נמרצת, מחנכים דתיים-ציוניים אמורים גם להחצין את מחויבותם המלאה לאפשר למדינה לבצע את החלטותיה שנתקבלו בדרך לגיטימית מנקודת ראות משטרית. בהעדר אמירה כזו מתעורר החשש שהקריאה להמונים להתנגד באופן פסיבי להריסת היישוב, מכוונת למעשה לנסות ולמנוע את המימוש של ההחלטה או, למצער, לגבות מחיר תודעתי כבד, שיצרוב בתודעה הלאומית את העדר האפשרות לבצע פינויים נוספים.
אם אכן כך, הרי שהמנשר הוא טריפה דמוקרטית באשר הוא מנסה למנוע את תהליך קבלת ההחלטות הלאומי הסדיר. אם אין הדבר כן – ראוי לומר זאת במפורש.

ובהקשר הדתי: כזכור לרע, בתקופה שקדמה לפינוי גוש קטיף, כמה רבנים, ולאו דווקא השוליים שבהם, קבעו כי ההתנתקות לא תתממש וכי "היה לא תהיה". בדיעבד, לאחר הפינוי, היו שפרשו אמירות אלו כמי שנועדו להביע תקווה בלבד, אבל בפועל, בזמן אמת, רבים מהמתיישבים קיבלו זאת כקביעת עובדה: הקב"ה ימנע את הפינוי. זה היה הימור כושל, בעל תוצאות טרגיות עבור לא מעט מאמינים תמימים, שתוחלתם נכזבה. משפחות רבות ממפוני גוש קטיף נושאות על בשרן את הכוויה האמונית תולדת הזרייה של תקוות שווא בשם האל.
לפיכך, על הרבנים החתומים היום להבהיר היטב כי אין לראות בקריאתם משום הבטחה דתית שעמונה לא תפונה. הנוסח שבחרו – כי חזקה שהתפילה לא תחזור ריקם – מסוכן ומטעה. כוונתם הטובה, לחזק את לב המאמינים ולגבש את כוח רצונם, עלולה להתפרש פעם נוספת כחיזוי של המציאות בשם הדת. כדי למנוע כשל דתי זה עליהם להבהיר כי קריאתם לתפילה למניעת הרס עמונה היא רק מה שהיא: תפילה.

זכורים לטוב המנהיגים של המחאה הכתומה שעצרו את עשרות אלפי המפגינים נגד ההתנתקות על גדרות כפר מימון ומנעו, בגבורה דתית ובאחריות דמוקרטית, מלחמת אחים. כמותם, גם הרבנים החתומים על המנשר הנוכחי נדרשים להבהיר את כוונותיהם – הדתיות והדמוקרטיות – כדי שייכללו בקביעת חז"ל: "איזהו גיבור – הכובש את יצרו".

המאמר פורסם לראשונה בידיעות אחרונות