צרת רבים חצי נחמה?
הירידה בשיעורי ההצבעה בישראל ובדמוקרטיות מערביות אחרות
המאמר מציג את מגמת הירידה בשיעורי ההשתתפות ב-21 דמוקרטיות, וממנו עולה כי בעשור האחרון נרשמת ירידה בשיעורי ההצבעה ברוב המדינות הדמוקרטיות. במאמר מוצגות הסיבות האפשריות לירידה זו בכללן סיבות מוסדיות, נגישות תהליך הבחירה, היבטים כלכליים-חברתיים, תמורות דמוגרפיות והיבטים הקשורים לתרבות הפוליטית.
הבחירות לכנסת התשע עשרה (ינואר 2013) היו הפעם החמישית ברציפות ששיעורי ההצבעה עמדו על פחות מ-70%. רמות כאלה של שיעורי השתתפות נמוכות במידה ניכרת מאלה שנרשמו עד הבחירות של 1999 (כולל). יש הרואים בירידה זו סכנה אמתית לדמוקרטיה הישראלית, איום מוחשי על הלגיטימיות של המשטר ועל חוסנו. מנגד יש שיטענו שיש לשים את הדברים "בפרופורציות הנכונות" ואין צורך להזדרז ולהעניק לתופעה פרשנויות מרחיקות לכת. כך הם טוענים שהירידה בשיעורי ההצבעה היא תופעה המשותפת לרוב הדמוקרטיות הוותיקות וכלל איננה ייחודית לישראל.
בשנים האחרונות חוקרים רבים עוסקים בירידה ברמות ההשתתפות בבחירות בדמוקרטיות מערביות (Franklin, 2004; Gallego, 2009; Wattenberg, 2002), אבל על אף ההסכמה הכללית בנוגע להיקף התופעה ולכיוונה, החוקרים חלוקים בדעותיהם בנוגע לסיבות לה, למשמעותה ולחשיבותה. בחלקו הראשון של המאמר יובאו עדויות אמפיריות לטענה שהירידה בשיעורי ההשתתפות היא אמנם תופעה המשותפת לכל הדמוקרטיות המבוססות, ובחלקו השני יוצגו ההסברים המוצעים בספרות המחקר.
הירידה בשיעורי ההשתתפות בבחירות היא אחת התופעות הבולטות והמזוהות ביותר בדמוקרטיות המערביות בשני העשורים האחרונים. מחקר שבדק את שיעורי ההצבעה ב-214 מדינות ואזורים בעולם מצא שבשנים 1945 1960 עמד שיעור המצביעים הממוצע על 76.4%; בשנים 1961 1975 הוא עלה ל-77.1%; בשנים 1976 1990 הוא ירד ל-74.8%; ובשנים 1990 2006 הוא ירד לרמה של 69.7% (Ellis et al., 2006: 10).
מאז אותו מחקר חלפו יותר משש שנים, אבל נראה שהמגמה רק הולכת ונמשכת. אם נבחן בכל מדינה ומדינה מתי - משנת 1961 ועד סוף שנת 2012 - נרשם שיעור ההצבעה הנמוך ביותר, נגלה תמונה ברורה. ב-14 מתוך 21 הדמוקרטיות הוותיקות שנבחנו נרשם "השיא השלילי" של ההשתתפות בבחירות שהתקיימו בשבע השנים האחרונות (ראו טבלה 1). בארבע מדינות היה שפל ההשתתפות בבחירות שנערכו בשנים 2001 2002 ורק בשלוש היה השפל קודם לכן.
טבלה 1: באיזו מערכת בחירות נרשם שיעור ההשתתפות הנמוך ביותר?
(21 דמוקרטיות ותיקות בין 1961 ל-2012)
| שנת השפל | מקרים |
| 2012 | יוון, יפן, צרפת |
| 2011 | ניו זילנד, פורטוגל |
| 2010 | אוסטרליה, בלגיה |
| 2009 | גרמניה |
| 2008 | איטליה, קנדה |
| 2007 | איסלנד, פינלנד |
| 2006 | אוסטריה, ישראל |
| 2002 | אירלנד, שוודיה |
| 2001 | בריטניה, נורווגיה |
| 1998 | הולנד |
| 1990 | בלגיה |
| 1979 | ספרד |
כדי לבחון את השינויים במשך הזמן נבחנו גם ממוצעי שיעורי ההצבעה ב-21 הדמוקרטיות הללו לפי עשור (טבלה 2). התאים המסומנים באפור מציינים את העשור שבו נרשמו הערכים הממוצעים הנמוכים ביותר בכל מדינה. כמו שאפשר לראות, ב-17 מדינות שיעורי ההצבעה הנמוכים ביותר היו בעשור הראשון של המאה ה-21. ב-3 מדינות שיעורי ההצבעה הנמוכים ביותר היו בשנות ה-90. לעתים מדובר בירידה מתונה (איסלנד, בלגיה), אך במקרים רבים מדובר בירידה חריפה של כ-10 נקודות האחוז (איטליה, אוסטריה) ואף יותר (קנדה, בריטניה, ישראל).
טבלה 2: שיעורי הצבעה ב-21 דמוקרטיות – ממוצעים לפי עשורים
| 1970-1961 | 1980-1971 | 1990-1981 | 2000-1991 | 2010-2001 | |
| אוסטריה | 93.1 | 92.5 | 89.7 | 83.0 | 81.5 |
| אוסטרליה* | 95.3 | 95.1 | 94.5 | 95.6 | 94.4 |
| איטליה | 92.8 | 92.3 | 88.9 | 85.5 | 81.9 |
| איסלנד | 91.3 | 90.4 | 89.4 | 86.4 | 85.5 |
| אירלנד | 74.2 | 76.5 | 72.7 | 67.2 | 64.8 |
| בלגיה* | 91.3 | 93.0 | 93.8 | 91.5 | 90.6 |
| בריטניה | 75.1 | 77.5 | 74.1 | 74.6 | 62.2 |
| גרמניה | 87.1 | 90.1 | 83.7 | 80.6 | 75.8 |
| דנמרק | 87.8 | 87.7 | 86.3 | 85.1 | 86.1 |
| הולנד | 95.0 | 83.5 | 83.5 | 76.0 | 78.7 |
| יוון | - | 80.3 | 83.3 | 78.1 | 73.9 |
| יפן | 71.2 | 71.9 | 68.4 | 62.4 | 65.5 |
| ישראל | 82.8 | 78.9 | 79.0 | 78.5 | 65.4 |
| נורווגיה | 82.8 | 81.6 | 83.1 | 77.7 | 76.4 |
| ניו זילנד | 88.7 | 86.0 | 89.9 | 86.1 | 78.9 |
| ספרד | - | 72.5 | 73.4 | 74.6 | 75.8 |
| פורטוגל | - | 87.0 | 75.5 | 65.2 | 62.3 |
| פינלנד | 84.1 | 76.8 | 73.9 | 67.4 | 65.9 |
| צרפת | 76.6 | 76.5 | 71.8 | 68.4 | 60.1 |
| קנדה | 78.0 | 73.3 | 75.3 | 65.9 | 61.8 |
| שוודיה | 87.1 | 91.1 | 89.1 | 85.0 | 82.2 |
התאים המודשים מציינים את העשור שבו נרשמו הערכים הממוצעים הנמוכים ביותר בכל מדינה.
* במדינות אלה מוטלת חובת הצבעה
מקור: חישובי המחבר לפי http://www.idea.int/vt/
ספרות המחקר מספקת כמה הסברים לרמות הצפויות של שיעורי ההצבעה (ראו גם "הצבעה – על שום מה ולמה?", בגיליון זה). זרם אחד של הסברים מתמקד במאפיינים מוסדיים. חוקרים הנמנים עם זרם זה מביטים על ההקשר המוסדי שהבחירות נערכות בו וכיצד הוא משפיע על האזרח לבוא ולהצביע. נקודת המוצא היא ההנחה שכל אזרח מפעיל מערכת שיקולים של עלות (מחיר) ותועלת, וזו מעצבת את החלטתו אם לצאת מהבית ולהצביע או לוותר על כך. כשאזרחים חשים שהתועלת שלהם מפעולת ההצבעה עולה על המחיר, יגברו הסיכויים שהם יצביעו. כך יש הטוענים שבמדינות שנהוגה בהן שיטת בחירות יחסית, יש לאזרחים תמריץ גבוה יותר להשתתף (Blais and Carty, 1990), שכן הסיכוי שלקולם תהיה משמעות גבוה מזה שבמדינות שנהוגה בהן שיטת בחירות רובית. טענה אחרת בוחנת את מידת התחרותיות במערכת הפוליטית (Mainwaring and Zoco, 2007): כאשר במערכת יש מפלגה (או קואליציה של מפלגות) השולטת זמן מה ומבססת מעמד הגמוני, האזרח נוטה פחות להיות מעורב ומפתח אדישות מסוימת כלפי הבחירות אשר מפיקות תוצאות ידועות מראש. בדומה, בחירות שלפי סקרי דעת קהל מצטיירות "צמודות", יגרמו ליותר מצביעים לצאת מביתם ולהצביע בהשוואה לבחירות שבהן זהות המנצח ברורה. הסבר אחר טוען ששינויים תכופים בהרכב המפלגות במערכת הפוליטית – הופעה והיעלמות של מפלגות – יוצרים בקרב האזרחים בלבול ותחושה של חוסר השפעה, ועל כן מפחיתים את התמריץ לבוא ולהצביע (Robbins and Hunter, 2012).
מאפיינים מוסדיים נוספים נוגעים להליכי הבחירה ולתמריצים שהם מספקים לאזרחים. כך למשל נצפה שבמדינות שבהן יום הבחירות הוא יום שבתון שיעור ההשתתפות גבוה יותר בהשוואה למדינות שבהן אין הסדר כזה. בדומה, במדינות הדורשות מאזרחיהן רישום מוקדם טרם הבחירות, ובכך מגדילות את העלות של פעולת ההצבעה, נצפה ששיעורי ההשתתפות יהיו נמוכים יותר. מאפיינים המקלים על ההצבעה (מנגישים אותה) כגון מתן אפשרות להצבעה מוקדמת, גמישות במקום ההצבעה ופרישה נדיבה של קלפיות באופן שהתורים יהיו סבירים, מפחיתים בדרך כלל את העלות ומעלים את שיעורי ההשתתפות (עוד על הנגשת ההצבעה ראו במאמר "כיצד אפשר לעודד את ההשתתפות בבחירות?", בגיליון זה).
הסברים אלה אולי מצליחים להסביר שונוּת ברמת ההצבעה בין מדינות, אך דומה כי הם אינם מסבירם את הצניחה הגדולה בשיעורי ההשתתפות לאורך זמן, שכן במקרים רבים ההסדרים המוסדיים בתוך המדינה כמעט שאינם משתנים. לדוגמה: אין מדינות רבות שאימצו שיטות בחירה יחסיות פחות, דבר שיכול היה להסביר ירידה בשיעורי ההצבעה. אדרבה, בניו זילנד, שעברה משיטת בחירות רובית לשיטה יחסית, דווקא חלה ירידה בשיעור ההצבעה. זאת ועוד, יש גם מדינות ששיפרו במהלך הזמן את נגישות ההצבעה (באמצעות הצבעה מוקדמת, הצבעה אלקטרונית, הצבעה בדואר) אך במקום שהדבר יביא לידי עלייה בשיעורי ההצבעה, התרחשה תופעה הפוכה.
בניגוד להסברים מוסדיים אלו, זרם אחר מתמקד במשתנים חברתיים ודמוגרפיים. אחת הטענות הוותיקות והמקובלות ביותר בתחום מחקר זה גורסת שיש קשר בין רמת חינוך גבוהה ומעמד חברתי-כלכלי ובין השתתפות פוליטית (Verba and Nie, 1972). ככל שרמת החינוך והמעמד הכלכלי-חברתי גבוהים יותר, כך נצפה לשיעורי הצבעה גבוהים יותר. אבל ממצאים שהצטברו עם הזמן מעמידים את תוקפו של ההסבר בספק: אף שרמות החינוך וההכנסה בדמוקרטיות הוותיקות עלו בקביעות מאז שנות החמישים של המאה העשרים, מגמת שיעורי ההצבעה נמצאת דווקא בירידה כמעט בכל המקרים.
הסברים חלופיים קושרים את הירידה בשיעור ההשתתפות לשינויים חברתיים שחלו במדינות המערב: הסבר בולט תולה את הירידה בהשתתפות בעובדה שבכל הנוגע לחיי היום-יום של האזרח בעולם המערבי נעשו הבחירות מכריעות והרות גורל פחות מבעבר, בעיקר בשל התרופפות המתחים הבין-מעמדיים שאפיינו את התחרות הפוליטית בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה. בעבר נשאה התחרות הבין-מפלגתית גם אופי של מאבק בין-מעמדי בין המפלגות הבורגניות למפלגות הפועלים. אלו האחרונות הצליחו, באמצעות קשריהם עם איגודי הפועלים, לנייד באפקטיביות מצביעים רבים. היחלשות איגודי הפועלים פגעה עד מאוד בתמריץ של אותם אזרחים לבוא ולהצביע.
הסבר אחר מתמקד בגידול המהיר של ציבור הבוחרים בכמה מדינות מערביות עם קליטתם של מהגרים רבים, הנוטים להיות מעורבים מבחינה פוליטית פחות מכלל האוכלוסייה. להשתתפות פחותה זו שתי סיבות: (א) רבים מהם מגיעים ממדינות חסרות מסורת דמוקרטית (ארצות האסלאם או מדינות הגוש הסובייטי לשעבר); ו(ב) קשיי הקליטה המלווים בניכור כלפי המדינה הקולטת.
הסבר אחר תולה את הירידה בשיעורי ההצבעה בהבדלים בין-דוריים. לפי פרנקלין, בשני העשורים האחרונים נכנס למעגל המצביעים דור המאופיין באדישות פוליטית המתבטאת בנטייה חזקה שלא להשתתף בבחירות. במילים אחרות, הירידה לא הייתה אחידה בכל הגילים. הוותיקים יותר, אלה שהצביעו בפעם הראשונה לפני שנות התשעים, ממשיכים להצביע, ואילו שכבות הגיל הצעירות יותר נמנעות מכך (Franklin, 2004).
הסבר זה מקשר אותנו באופן טבעי לזרם מחקרי המדגיש את השינויים שחלו בתרבות האזרחית של אזרחי המערב. תרבות אזרחית, לפי אלמונד ורבה, היא סך המודעות והידע הפוליטיים, המעורבות ותחושת המחויבות הפוליטית שיש לאדם במדינה מסוימת (Almond and Verba, 1963). במשך כמה עשורים לאחר מלחמת העולם השנייה נשענו התפיסות האזרחיות ששלטו במערב על הוקרה של המשטר הדמוקרטי והיתרונות הברורים שהוא מעניק לפרט. תפיסות אלה הניעו אזרחים להעריך את הדמוקרטיה וליטול בה חלק. ההתנסויות הטראומטיות של שתי מלחמות העולם ושל המשטרים האוטוקרטיים גרמו לאזרחים שלא לקחת את הדמוקרטיה כמובנת מאליה. רבים חשו זכות לקחת חלק פעיל בדמוקרטיה והפגינו אמון רב במוסדותיה. תפיסה זאת בצירוף העובדה שהתחרות הפוליטית בדמוקרטיות המערביות נשאה אופי מעמדי-אידאולוגי (פועלים מול בורגנים, קומוניזם מול קפיטליזם, מזרח מול מערב), עיצבו תרבות אזרחית של מודעות, מעורבות והשתתפות פוליטיות.
עם השנים החלו תפיסות אלה להישחק, בעיקר לאחר התמוטטות הגוש הסובייטי וההכרעה האידאולוגית שהושגה לכאורה לטובתו של דגם המשטר הדמוקרטי והקפיטליזם. מחקרים שמדדו את תחושות האזרחים לאורך זמן מראים שכמעט בכל הדמוקרטיות המערביות אמונם של האזרחים במוסדות הפוליטיים נחלש. סקרים מצאו שמוסדות פוליטיים מובהקים – הממשלה, המפלגות והפרלמנט – זוכים לרמות אמון נמוכות בהרבה ממוסדות מדינה שאינם נחשבים פוליטיים כגון כוחות הביטחון, מערכת המשפט או השירות הציבורי (Dalton and Wattenberg, 2000: 265).
מקרב כל המוסדות, המפלגות זוכות בעקביות ברמות האמון הנמוכות ביותר, דבר המעיד על שבר עמוק במה שנחשב למוסדות המתווכים העיקריים בין האזרח ובין השלטון. משמעותי במיוחד הוא הכרסום שחל בהזדהות המפלגתית של האזרחים. "הזדהות מפלגתית" הוא מונח המתאר קשר פסיכולוגי בין הפרט ובין מפלגה פוליטית. קשר זה מופיע בגיל צעיר במסגרת של חִברות פוליטית ואינו נוטה להשתנות בבגרות. ההזדהות המפלגתית משפיעה על תפיסותיו של הפרט בסוגיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות וכן על יחסו לפוליטיקה ועל נטייתו להשתתף בבחירות ולהצביע למפלגה מסוימת. ככל שרמת ההזדהות המפלגתית של פרטים גבוהה יותר, כך שיעורי ההצבעה יהיו גבוהים יותר. רמות גבוהות של הזדהות מפלגתית אפיינו את המערכות הדמוקרטיות המבוססות עד שנות השבעים. מאז כאמור חלה ירידה, וזו הואצה מראשית שנות התשעים. ירידה זו בהזדהות המפלגתית יצרה כמה תופעות: ניידות קולות מוגברת (אזרחים החלו לשנות את הצבעתם מבחירות לבחירות), צמיחתן של מפלגות חדשות וירידה בשיעורי ההצבעה.
השינוי השלילי ביחס לפוליטיקה, למפלגות, לפוליטיקאים ולמוסדות הדמוקרטיים הוא כר פורה למחקרים עכשוויים העוסקים בתופעות הזוכות לכינויים אנטי-פוליטיקה (Herman, 2012), התפכחות מהפוליטיקה (Stoker, 2006) ואפילו שנאה לפוליטיקה (Hay, 2007). אין ספק שההימנעות המודעת של קהלים גדולים מלהצביע קשורה קשר הדוק גם לתופעות הללו.
הירידה בשיעורי ההצבעה איננה תופעה ייחודית לישראל. תופעה זו רווחת בכל הדמוקרטיות הוותיקות, והיא משקפת שינויים חברתיים, דמוגרפיים ותרבותיים שחלו במדינות אלו בשני העשורים האחרונים. מבחינה זו יש שיטענו כי זעקות השבר המקומיות, המזהירות שהירידה בשיעור ההצבעה היא "סכנה לדמוקרטיה ולהתפוררות החברה הישראלית", חורגות מפרופורציות. אחרי הכול - "צרת רבים חצי נחמה", ודווקא מעודד לגלות שישראל עוברת מגמות הדומות לשאר הדמוקרטיות הוותיקות.
מנגד יהיו שיטענו כי מדינת ישראל, על מורכבויותיה ושסעיה המרובים, איננה יכולה להרשות לעצמה את הדרתם של אזרחים רבים מההליך הפוליטי. בחברה כמו זו הישראלית – הכוללת גם קבוצות שהתרבות הפוליטית הדמוקרטית איננה מושרשת בהן – השתתפות נמוכה בבחירות עלולה להעצים נטיות של אי-לגליזם ושל קיצוניוּת ואלימות פוליטית. זאת ועוד, במדינה העומדת לעתים קרובות בפני הכרעות הרות גורל, חשוב ביותר שאת ההכרעות הללו יקבלו נבחרי ציבור שנבחרו על ידי שכבה רחבה באוכלוסייה. להשתתפות בבחירות של שיעור קטן מבעלי זכות הבחירה עלולות להיות אפוא השלכות חמורות על הבסיס הלגיטימי של השלטון הנבחר ועל ההחלטות שירצה להוציא אל הפועל. מנקודת מבט זו צרת רבים איננה יותר מנחמת טיפשים.
Almond, Gabriel A. and Sidney Verba, 1963. The Civic Culture: Political Attitudes and Democracy in Five Nations, Boston: Little, Brown & Co., 1963.
Blais, Andre and R. K. Carty. 1990. "Does Proportional Representation Foster Voter Turnout", European Journal of Political Research 18: 167–181.
Dalton, Russell J. and Martin W. Wattenberg (eds.) 2000. Parties without Partisans: Political Change in Advanced Industrial Democracies, Oxford: Oxford University Press, pp. 19-36.
Ellis, Andrew, Maria Gratschew, John H. Pammett and Erin Thiessen, 2006. Engaging the Electorate: Initiatives to Promote Voter Turnout from Around the World. Stockholm: IDEA.
Franklin, Mark, 2004. Voter Turnout and the Dynamics of Electoral Competition in Established Democracies since 1945, Cambridge: Cambridge University Press.
Gallego, Aina, 2009. "Where Else does Turnout Decline Come From? Education, Age, Generation and Period Effects in Three European Countries", Scandinavian Political Studies 32: 32-44.
Hay, Colin, 2007. Why We Hate Politics, Cambridge: Polity.
Herman, Tamar (ed.) 2012. By the People, For the People, Without the People: The Emergence of (Anti) Political Sentiment in Western Democracies and in Israel, Jerusalem: The Israel Democracy Institute.
Mainwaring, Scott and Edurne Zoco, 2007. "Political Sequences and the Stabilization of Interparty Competition: Electoral Volatility in Old and New Democracies", Party Politics 13: 155–178.
Robbins, Joseph W. and Lance Y. Hunter, 2012. "Impact of Electoral Volatility and Party Replacement on Voter Turnout Levels", Party Politics 18: 919-939.
Stoker, Gerry, 2006. Why Politics Matters: Making Democracy Work. Basingstoke: Palgrave Macmillan.
Verba, Sidney and Norman Nie, 1972. Participation in America: Political Democracy and Social Equality, New York: Harper and Row.
Wattenberg, Martin P., 2002. Where Have All the Voters Gone? Cambridge MA: Harvard University Press.
אטמור, ניר ועופר קניג (2013). "כיצד אפשר לעודד את ההשתתפות בבחירות?", פרלמנט גיליון זה (75), אתר המכון הישראל לדמוקרטיה.
שפרמן, קרין תמר (2013). "הצבעה – על שום מה ולמה?", פרלמנט גיליון זה (75), אתר המכון הישראל לדמוקרטיה.