לחיות בישראל ולא להצביע

המאמר מציג כמה הסברים למגמה של הירידה בשיעורי ההצבעה על סמך סקרי דעת קהל. המאמר מדגיש את הירידה בשיעורי ההצבעה בשתי קבוצות בחברה: הערבים והעולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, בעיקר בפריפריה. הטענה היא כי בציבור הישראלי יש תחושה של חוסר יכולת להשפיע, היעדר זיקה למפלגות וחוסר אמון במוסדות, ואחת ההשלכות של תחושות אלה היא ירידה בשיעורי ההשתתפות.

אי-הצבעה בישראל: "קיטורים" או התרבות הפוליטית החדשה?

עד ראשית שנות האלפיים נחשב האזרח הישראלי הממוצע ייצור פוליטי מאוד - דעתן, סקרן, פעיל ומשתתף. בכלל סימני ההיכר הבולטים של התרבות הפוליטית הישראלית היו התעניינות רבה - חוצת מגזרים - בפוליטיקה, זהות מפלגתית מפותחת, וכפועל יוצא מזה גם השתתפות פעילה בבחירות לכנסת (Arian, 2005). בבחירות 2001 ניכרה לראשונה ירידה ניכרת בשיעור המצביעים, והתופעה הוסברה בעיקר במאפייניהן הייחודיים של בחירות אלו: הצבעה ישירה לראשות הממשלה בלבד (ולא לכנסת), המחאה הפוליטית של ערביי ישראל נגד ממשלתו של אהוד ברק, תחושת הניצחון הצפוי מדי של אריאל שרון וגשם חזק שהרחיק בוחרים מהקלפי (Shamir and Arian, 2002).

ואולם המגמה נמשכה גם בשנים הבאות (תרשים 1). עם הזמן נעשתה תופעת האי-הצבעה סימן היכר של הפוליטיקה הישראלית בת זמננו, והיא דורשת ניתוח מחודש. נוסף על ההסברים האובייקטיביים כגון ריבוי אזרחים ישראלים החיים בחוץ לארץ והגירה פנימית לכיוון מרכז הארץ (לעתים ללא שינוי כתובת וללא יכולת לממש זכות בחירה במקום המגורים בפועל), המגמה המוצגת בתרשים 1 עלולה להצביע גם על השינוי בתרבות הפוליטית ובאקלים הפוליטי הישראלי

תרשים 1: שיעור ההצבעה בישראל 1992-2013

באופן לא שגרתי לקראת בחירות 2013 נהפכה סוגיית התרבות הפוליטית של האזרח הלא-מצביע לאחת המדוברות בשיח הציבורי. בשיאו השיקה ועדת הבחירות המרכזית קמפיין יצירתי שמטרתו הייתה להגיע לכל אותם מתלבטים שהוגדרו "מקטרים", מחפשי תירוצים לא להצביע, ולשכנע אותם לעשות זאת (ועדת הבחירות המרכזית, 2013). לכאורה המטרה לא הושגה – שיעור ההשתתפות בבחירות 2013 עמד על 67.8% - גבוה אך במעט מהשיעור שנמדד בבחירות הקודמות. אבל ייתכן ששיעור זה הוא הישג שיירשם לזכותם של המוסדות שעסקו בעידוד ההצבעה וגם לזכותו של מזג האוויר האביבי שפקד את ישראל בסוף ינואר 2013. שכן ללא כל זה היינו יכולים לדבר היום על שיעור השתתפות נמוך עוד יותר.

למסקנה פסימית זו ניתן להגיע לאחר שבוחנים את העמדות הפוליטיות של אזרחי ישראל בשנים האחרונות. מאמר זה טוען שאחדים מה"קיטורים" (הבולטים כל כך בסקרי דעת הקהל)הנתונים המוצגים במאמר הם ניתוח של ממצאי סקרי דעת קהל שנערכו במכון הישראלי לדמוקרטיה (מדדי הדמוקרטיה 2003-2010) וסקרי הבחירות של ארגון INES (Israel National Election Studies). כל הסקרים מבוססים על מדגמים מייצגים של החברה הישראלית ונערכו בשלוש שפות: עברית, ערבית ורוסית  הם בעצם תגובות מחושבות וכמעט רציונליות לשינויים במציאות הפוליטית הישראלית בעשורים האחרונים.

בחלקו הראשון יתייחס המאמר לשתי הקבוצות הבולטות בחברה הישראלית בנטייתן להימנע מהשתתפות בבחירות. הקבוצה הראשונה היא ערביי ישראל, שמ-2001 מצביעים בשיעור נמוך מזה של היהודים. הקבוצה השנייה היא יוצאי חבר המדינות, שבבחירות 2013 היה שיעור ההצבעה בקרבם נמוך גם הוא. בהקשר זה יוצעו כמה סיבות עיקריות להתנהגות זו בקרב הערבים והעולים.

בחלק השני תיבחן במבט רחב יותר סוגיית התרבות הפוליטית הסבילה והספקנית, המאפיינת את החברה הישראלית כיום. במאמר יוצגו כמה מגמות שבלטו בדעת הקהל הישראלית בנוגע להשפעה אזרחית בכלל והצבעה בבחירות בפרט, ותיבחן זיקתן לשינויים שחלו בפוליטיקה הישראלית כמקור לדעות מסוג זה.

ערבים ועולים – לא משפיעים, לא מצביעים ולהפך

מעגלם הסגור של ערביי ישראל

על פי מחקריו של רוברט דאל, הנזק העיקרי העלול להיגרם לדמוקרטיה בשל שיעורי הצבעה נמוכים קשור לתת-ייצוג אפשרי של קבוצות לא מצביעות בפרלמנט המתגבש (Dahl, 2000). לכן הסוגיה הראשונה העולה באופן טבעי בעקבות דיון על אי-הצבעה בישראל קשורה למעמדם הפוליטי של אזרחים ערבים במדינה. המחקר מראה שקבוצה זו סובלת מתת-ייצוג בולט בכנסת, והדבר מוסבר בין היתר בעובדה שקרוב למחציתם אינם מצביעים בבחירות (על פי ניתוח הנתונים של ועדת הבחירות ב-2009 וב-2013). כאמור, הירידה בהשתתפות הערבים בבחירות החלה ב-2001 (תרשים 2), אז הם נמנעו מהצבעה בתגובה לאירועי אוקטובר 2000 שבהם נהרגו 13 מפגינים ערבים ישראלים מידי כוחות הביטחון. מאז נראה שהפעילות הפוליטית הערבית בישראל מתרכזת בעיקר ברמה המוניציפלית, זירה שבה הערבים חשים שביכולתם לשנות ולהשפיע (Ben-Bassat and Dahan, 2008; , Arian, Philippov and Knafelman, 2009: 46). שיעורי ההצבעה  לכנסת עלו מאז 2001, אך נשארו נמוכים מאלה שהכרנו עד אז. כאמור קיימת מגמה כללית של ירידה בשיעורי ההצבעה, אך קיים פער בין שיעור ההצבעה במגזר הערבי ובין שיעור ההצבעה הכללי . כך למשל ב-2009 היה שיעור ההשתתפות בקרב הערבים נמוך ב-12% משיעור ההצבעה הכללי, ובבחירות 2013 בכ-10% (שיעור ההצבעה הכללי עמד אז על 67.8% ואילו בקרב הערבים, על פי נתונים ראשוניים, על 57%).

תרשים 2: השתתפות ערביי ישראל בבחירות לכנסת

מתוך שפרמן, 2009

אם לוקחים בחשבון את העלייה היחסית בשיעורם של הערבים בעלי זכות הבחירה בעשור האחרון, ניתן לשער שלו הם היו מצביעים בבחירות בדומה לכלל האוכלוסייה היה הדבר מוסיף להם ארבעה או חמישה מנדטים. אין זה מבטיח כמובן את הצטרפותן של המפלגות הערביות לקואליציה (דבר שלא קרה מעולם, והסקרים מראים שרק כשליש מהיהודים תומכים במהלך זה, ראו Arian, Philippov and Knafelman, 2009: 54); אך המציאות כידוע מעצבת את התודעה, ולכן מצב שבו מפלגות ערביות הן כוח משמעותי בכנסת ומאפשרות לצור גוש חוסם עשוי בהחלט להגדיל את הסיכויים שהצטרפות הערבים לקואליציה תהפוך אינטרס פוליטי של גוש השמאל-מרכז הישראלי.

חשוב לציין שבכלל הסיבות לאי-הצבעה רק מיעוט מהערבים מציין את המשפט הנפוץ כל כך בקרב היהודים - "אין למי להצביע". הפעילות הלא-מוצלחת של ח"כים ערבים למען המגזר במשך השנים לא הביאה לידי אכזבה מנציגי הציבור הערבי (שכמעט אינם מתחלפים) וגם אינה מעודדת הצבעה למפלגות חדשות (לא-מגזריות, למשל). לעומת זאת, רבים מהאזרחים הערבים סבורים שאי-הצבעתם נגזרת בעיקר מאי-השפעתם הפוליטית (תרשים 3) כלומר, נכון להיום אי-הצבעתם של הערבים היא חלק מהמעגל התפיסתי הסגור שהמגזר נמצא בו: היעדר ההשפעה המביא לידי אי-הצבעה, שהופכת את המגזר למיוצג פחות, עובדה הגורמת לו לחוש שוב אי-השפעה פוליטית (עוד בעניין זה ראו בריאיון המצולם עם פרופ' תמר הרמן, בגיליון זה).

תרשים 3: סיבות לאי-הצבעה בקרב ה"לא-בטוחים בכוונתם להצביע" (באחוזים)

מתוך סקר הבחירות 2009

נראה אפוא שכבר היום דור של אזרחים ערבים גדל לתוך המציאות שבה הצבעה לכנסת אינה נתפסת כבעלת ערך וככזאת העשויה לחולל שינוי. המצב שבו קבוצה הסובלת מבעיות חברתיות קשות כל כך מרגישה שאינה יכולה להשפיע על מדיניות הממשלה מחזק את הפסימיות של המגזר ומעודד בדלנות והתרחקות מהמדינה כישות פוליטית. תחושת אי-ההשפעה יכולה גם להביא את ערביי ישראל לחפש אחר ערוצי השפעה חלופיים, מחוץ לכללים הפוליטיים המקובלים כיום.

התופעה החדשה: "רוסים" שלא מצביעים

ניתוח ראשוני של תוצאות הבחירות 2013 מצביע על ששיעור ההצבעה בקרב עולי שנות התשעים בישראל נמוך מבעבר. ערים "רוסיות" כמו מעלות-תרשיחא, כרמיאל, אשדוד וקריית שמונה אמנם לא שינו את דפוס הצבעתן (רוב הקולות ניתנו לליכוד-ביתנו ולשאר מפלגות הימין), אך שיעור ההצבעה בהן היה נמוך במיוחד. בנייר עמדה חשוב העומד להתפרסם במכון הישראלי לדמוקרטיה מנתח ניר אטמור את הירידה הכללית בשיעורי ההצבעה בפריפריה הישראלית, החשובה לדיון זה (לתקציר הדברים ראו "שיעורי ההשתתפות בבחירות 2013 מנקודת מבט מקומית", בגיליון זה).

עם זה נראה שלסיפור ה"רוסי" ייחודיות משלו. למרות הגישה הספקנית והצינית של העולים כלפי המוסדות וההשפעה הפוליטית היום-יומית (כגון מחאה חברתית פומבית), יום הבחירות נתפס בעיניהם כיום מיוחד שבו הם יכולים להשפיע. מראשית שנות האלפיים התבטאה תחושת ה"כוח להשפיע" בהצבעה למפלגות הימין – הליכוד וישראל ביתנו. בבחירות 2013 הורגשה לראשונה אכזבה מסוימת מהפעילות הפוליטית של מפלגות אלו, שבמשך השנים לא קידמו יוזמות ולא פתרו בעיות שעולים רבים רואים בהן בעיות חשובות (Philippov and Bystrov, 2011; Arian, Philippov and Knafelman, 2009). בין היתר מדובר בהיעדר דיור ציבורי, מדיניות פנסיה שאינה מאפשרת לעולים להספיק לצבור פנסיה לקראת גיל הפרישה והיעדר נישואים אזרחיים. בעבר הסוותה מפלגתו של ליברמן את הכישלונות בזירה החברתית על ידי קמפיין ביטחוני מובהק, שהציג בבסיסו אשמים ברוב הבעיות בישראל – ערבים ושמאלנים (Philippov, 2010). נראה שב-2013 החיבור בין ישראל ביתנו לליכוד הגביל את כלי התעמולה של ליברמן ומפלגתו ברחוב הרוסי, וגרם למגזר לבחון מחדש את פעילותם החברתית של נציגיו בעשור האחרון.

אחדים ממאוכזבי ליברמן-הליכוד התקשו למצוא חלופה בימין הישראלי, הדתי ברובו. באופן טבעי הם לא פנו למרכז-שמאל, שכן עמדותיהם של העולים נציות, וכל סוג של ויתור טריטוריאלי לפלסטינים עדיין נתפס בעיניהם כבגידה באינטרס המדיני של ישראל. רבים ממאוכזבי ליברמן-הליכוד התקשו אפוא להחליט למי להצביע, ולכן לא הצביעו כלל.

זאת ועוד, גם הפסימיות הכללית ממצבה של המדינה – פסימיות הגוברת ברחוב הרוסי בישראל - אחראית לירידה בשיעורי ההצבעה. עולים רבים מאוכזבים עד מאוד מהחיים בישראל, ואחת הדרכים להתגבר על האכזבה היא הירידה מהארץ, המאפיינת בעיקר זוגות צעירים. ביטויים לתחושות אלה מופיעות לעתים בתקשורת הישראלית (למשל טלר, 2013). תחושת האכזבה קשורה לגורמים כלכליים-חברתיים וגם להחמרה במצב הביטחוני בשנים האחרונות, בייחוד באזורים הרוסיים שלעתים מכונים "עורף" אך לאמתו של דבר סופגים יותר מ"החזית".  נתונים מחקריים שפרסם בעבר המכון הישראלי לדמוקרטיה מעידים שיוצאי ברית המועצות בישראל הם הקבוצה שבדומה למגזר הערבי חשה חוסר יכולת לשנות את מצבה בדרכים פוליטיות (מדד הדמוקרטיה, 2009). אין ספק שיש קשר ברור בין תחושה זו ובין אי-רצונם של העולים להגיע לקלפי בבחירות 2013.

השינוי בתרבות הפוליטית: הספקנות הישראלית - האם הבחירות הן הדרך להשפיע

אי-הצבעה איננה מאפיינת כמובן רק את המגזר הערבי וחלק מהמגזר הרוסי. כשבוע לפני בחירות 2009 נשאלו ישראלים בנוגע לסיבות האפשריות לירידה בשיעור ההצבעה בישראל, כלומר בפועל נתבקש הציבור דרך שאלת ההשלכה לענות מדוע הוא עצמו אינו מתכוון לבוא ולהצביע. הסיבות העיקריות שסיפקה קבוצת "הלא-מצביעים" קשורות לשני היבטים: חוסר אמון ביעילות הבחירות ככלי לשינוי ולהשפעה ותחושת היעדר היצע פוליטי נאות (בעיקר למשיבים היהודים) (תרשים 3).

חוסר אמון ביעילות הבחירות

תחילה נתמקד בחוסר האמון ביעילות הבחירות. ייתכן שמדובר בגישה רציונלית של הבוחר, המבין את מגבלת הקול היחיד ואינו מקשר בין ההצבעה להשפעה יעילה. בהקשר זה חשוב לציין שאין עדויות שמאוכזבי הבחירות בישראל מוצאים נתיב יעיל יותר להשפעה פוליטית.  נהפוך הוא, שיעור המשתמשים באינטרנט לצרכים פוליטיים בקרב הקבוצה המאוכזבת אף נמוך יותר מזה שבקרב שאר המשיבים. כלומר אין בסיס לטענה הנפוצה שאזרחים ספקנים מחפשים ערוצים מעשיים יותר להשפעה פוליטית.

כמו שעולה מתרשימים 4 ו-5, הפקפוק ביעילותו של הליך הבחירות ותחושה כללית של היעדר השפעה מביאים לידי גישה ספקנית רחבה, העומדת בבסיס ההחלטה לא להצביע. מתברר שבשנים האחרונות גישה זו התחזקה מאוד בציבור. בשנת 1996 רק 6% מהישראלים דיווחו שהצבעה אינה משנה את המצב, לעומת 49% ב-2009! גם שיעור האזרחים החשים כי אין להם ולחבריהם השפעה על מדיניות הממשלה עלה במידה ניכרת בשנים האחרונות, אם כי כאן מדובר בשינוי חד-פעמי שהתרחש בין 2006 ל-2009, ולכן עדיין  לא ניתן לדבר על מגמה (תרשים 5).

תרשים 4: תחושת אי-השפעה וההצבעה בבחירות: "אין זה משנה למי להצביע כי זה לא משנה את המצב", "לי ולחברים שלי אין כל השפעה על מדיניות הממשלה", "מסכים" ו"מסכים מאוד" (לפי קבוצות, באחוזים)

מתוך סקר הבחירות 2009

תרשים 5: תחושת אי-ההשפעה בפרספקטיבת הזמן: "לי ולחברים שלי אין שום השפעה על מדיניות הממשלה", "מסכים ומסכים מאוד שאין זה משנה למי להצביע – זה לא משנה את המצב", לפי שנות בחירות (באחוזים)

מבוסס על סקרי הבחירות 1969-2009

ניתן היה לצפות שהמחאה החברתית של קיץ 2011 תביא לידי שינוי המגמה והתרחבות של מעגל האזרחים הפעילים, בעלי התחושה של השפעה פוליטית. אך באותה מידה ניתן היה לשער שאם לא תשיג המחאה תוצאות ניכרות לאורך זמן, יגדל שיעור האזרחים שמניסיונם יודעים ש"אי-אפשר לשנות את המצב", דבר היביא לידי ירידה נוספת בשיעור ההצבעה (עוד בעניין זה ראו בריאיון המצולם עם פרופ' תמר הרמן, בגיליון זה).

זאת ועוד, שיעור גבוה כל כך של אזרחים החשים אי-השפעה פוליטית ואי-אמון ביעילות הבחירות חייב לעורר דיון בשינוי שיטת הבחירות, שכן יש דרכים מוכרות ומקובלות (כגון חלוקת המדינה לאזורי בחירה ומתן אפשרות לסימון המועמדים בפתק ההצבעה) היכולות לשנות את תפיסתם של האזרחים ולהפוך את הבחירות לתהליך שבו האזרח משפיע במידה רבה יותר מהיום (ראו גם אטמור, 2008; וכן "כיצד אפשר לעודד את ההשתתפות בבחירות?", בגיליון זה).

אין למי להצביע – האם מדובר בקיטור?

סיבה אחרת להימנעות מהצבעה קשורה להיעדר היצע פוליטי אטרקטיבי. בעמדות המוצגות בסקרי דעת הקהל אמנם אין עדות שהציבור הישראלי מאבד אמון בפוליטיקה כתהליך לשינוי; אבל עם זאת יש עדות שהציבור מאבד אמון בשחקנים הפוליטים הפועלים במערכת וביכולתם להציע פתרונות אטרקטיביים לבעיות הציבור (Arian, Philippov and Knafelman, 2009). שליש מהיהודים הלא-מצביעים חשים אפוא שאין חלופה ראויה שלה הם מוכנים להעניק את קולם (תרשים 3).  במצב שהציבור חש ש"אין למי להצביע", יש אף המאבדים עניין בתוצאות הבחירות. מהסקר שבוצע לפני בחירות 2009 עלה שבקרב אלו שלא התכוונו להצביע רק ל-38% מהיהודים ול-14% מהערבים היה חשוב מי יהיה ראש ממשלת ישראל.

זאת ועוד, במערכת המפלגות של שנות האלפיים אישיות המתמודדים חשובה יותר מהאידאולוגיה ומהמצע העומדים מאחוריהם ומאחורי מפלגותיהם. תחרות בין אישים יוצרת מלכודת לפוליטיקאים המאמינים ביכולתם למשוך את הציבור בזכות הכריזמה האישית, ללא מפלגה ואידאולוגיה ברורה. במקרה של אכזבה נקודתית מהאיש או האישה האהודים, הבוחר הפוטנציאלי עלול "לשבור את הכלים", שכן אין אידאולוגיה או זהות מפלגתית שהייתה יכולה להשפיע עליו גם במקרה של אכזבה אישית. הדבר דומה לשני סוגים של אוהדי כדורגל: האחד מהלל מאמן ספציפי, והאחר מהלל את הקבוצה. במקרה של אכזבה מהמאמן יפסיק האוהד הראשון להגיע לאצטדיון, ואילו האוהד השני ימשיך, שכן האהדה לקבוצה היא חלק מהזהות שעליה גדל.

מתרשים 6 עולה כי בחברה הישראלית רק מיעוט עדיין מזוהים כ"אוהדי קבוצות", כלומר רק שיעור קטן של האזרחים הם בעלי זהות מפלגתית, ושיעור זה ירד במחצית בעשורים האחרונים. בקרב המשיבים שלא התכוונו להצביע בבחירות, רק 8% דיווחו כי הם בעלי זהות מפלגתית כלשהי.

תרשים 6: שיעור בעלי זהות מפלגתית (תומכים, חברים, פעילים) לפי שנות בחירות

מבוסס על סקרי הבחירות 1969-2009

עמדות הציבור משקפות מציאות פוליטית. בניגוד לעבר, כיום המפלגות בישראל אינן מאחדות חברים על בסיס תפיסות אידאולוגיות נוקשות, אלא לעתים הן בסיס זמני ל"טרמפיסטים" פוליטים נטולי עמדות וזהות מפלגתית ברורה. לא במקרה עם השנים נהפכו המפלגות למוסדות שמידת ההערכה אליהן היא הפחותה ביותר בפוליטיקה הישראלית. דווקא במציאות שבה שיטת המשטר פרלמנטרית וההצבעה רשימתית (למפלגות, ולא לאישים), חוסר האמון במפלגות והיעלמות הזהות המפלגתית יכולים בהחלט לעודד אי-הצבעה בבחירות. מתרשים 7 עולה שזה אכן המצב.

תרשים 7: אי-אמון במוסדות המדינה הנבחרים: "עד כמה אתה נותן אמון במוסדות הבאים?" "אין לי אמון בכלל" (לפי קבוצות)

מתוך סקר מדד הדמוקרטיה 2009

השילוב בין פוליטיקאים ללא אידאולוגיה ובין אזרחים ללא זהות מפלגתית יוצר מבוי סתום שהוא אחד הגורמים העיקריים לאי-הצבעה. ברמה המוסדית יש לחזק אפוא את המפלגות כמוסדות המאחדים חברים על פי ראיית עולם. ברמה התרבותית יש לחנך לפוליטיקה אחרת, שבה לתפיסת עולם ולסדר יום משקל רב יותר מליחסי ציבור ואופורטוניזם. אבל חינוך לדמוקרטיה כידוע הוא תהליך מורכב ומסובך, ולכן בשלב הראשון יש להכיר בכך ש"אין למי להצביע" אינו קיטור סתמי דווקא, אלא אחד הביטויים למצב שהפוליטיקה הישראלית דגם 2013 נמצאת בו.

סיכום

מאמר זה מציע כמה הסברים לאי-ההצבעה בבחירות. נראה שמהתרחבות התופעה אפשר ללמוד רבות על השינויים שחלו בחברה ובפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות. הסבילות שחשים ערביי ישראל, הפסימיות הקיצונית של יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר, משבר המפלגות והזהות המפלגתית, הפרסונליזציה של הפוליטיקה, הירידה באמון של כלל הציבור ביכולתו לשנות את המצב – כל אלה תורמים את חלקם לאי-ההצבעה. וכמו שראינו בבחירות 2013, כדי להעלות את שיעור ההצבעה לרמות שהכרנו בעבר אין די להילחם באזרחים "מקטרים", שכן תרבות פוליטית איננה משתנה הודות ליחסי ציבור, אלא רק הודות לשינוי במציאות הפוליטית-החברתית, האמורה לספק לאזרחים תקווה. תקווה לשינוי חיובי שיתבטא בשינוי שיטת המשטר והבחירות, בהתנהלות הפוליטיקאים ובחינוך הפוליטי שהאזרח רוכש במהלך חייו.

מקורות

אטמור, ניר, 2008. "בחירות אזוריות: בעד ונגד", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 3 בדצמבר.

אטמור, ניר ועופר קניג, 2013. "כיצד אפשר לעודד את ההשתתפות בבחירות?", פרלמנט גיליון זה (75), אתר המכון הישראל לדמוקרטיה.

אריאן, אשר, מיכאל פיליפוב ואנה קנפלמן (2009). מדד הדמוקרטיה הישראלית 2009, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

ועדת הבחירות המרכזית, 2013. "משטרת הקיטורים יוצאת במבצע אכיפה מיוחד", אתר יוטיוב.

טלר, יורי, 2013. "פבל בקנדה, יורי באוסטרליה", Ynet, דעות, 18 בינואר.

סקרי הבחירות של ארגון (INES (Israel National Election Studies) (1969-2009.

שפרמן, קרין תמר, 2009. "השתתפות, הימנעות והחרמה: מגמות בהשתתפותם של הערבים אזרחי ישראל בבחירות", פרלמנט 61, המכון הישראלי לדמוקרטיה.

Arian, Asher., 2005. Politics in Israel: The Second Republic, CQ Press, Washington D.C.: CQ Press.

Arian, Asher, Philippov, Michael and Anna Knafelman., 2009. Auditing Israeli Democracy: Twenty Years of Immigration from the Soviet Union, Jerusalem: Israel Democracy Institute.

Ben-Bassat, Avi and Momi Dahan, 2008. "Social Identity and Voter Turnout", CESifo Working Paper Series No.2331 (June).

Dahl, Robert, 2000. On Democracy, New Haven: Yale University Press.

Philippov, Michael, 2010. Ex-Soviets in the Israeli Political Space: Values, Attitudes, and Electoral Behavior (Research paper 3), Jerusalem: Institude of Israel Studies.

Philippov, Michael and Evgenia Bystrov, 2011. "All by Myself? The Paradox of Citizenship among the FSU Immigrants in Israel", in: Guy Ben-Porat and Bryan Turner (eds.), The Contradictions of Israeli Citizenship: Land, Religion and State, London: Routledge.

Shamir, Michal and Asher Arian, 2002. "Abstaining and Voting in 2001", in: Asher Arian and Michal Shamir (eds.), The Elections in Israel 2001, Jerusalem: The Israel Democracy Institute.