מתנחלים, קיבוצניקים וערבים בכנסת- מה נשתנה?

החל משנות התשעים, חל שינוי משמעותי בייצוג קבוצות באוכלוסייה בכנסת ישראל. בקרב חברי הקיבוצים שלהם היה ייצוג כפול מגודלם באוכלוסייה, חלה ירידה עד שבכנסת ה-19 לא היה אף חבר כנסת מכהן קיבוצניק. זאת בעוד שבקרב קבוצת המתנחלים, השתנה היחס באופן הפוך וכעת הייצוג שלה הוא כפול מגודלה באוכלוסייה. מה נשתנה בייצוג של חברי קבוצות שונות בכנסת?

אחד מתפקידיו החשובים של הפרלמנט במדינה דמוקרטית הוא ייצוג של מגוון הקבוצות, הדעות והעמדות בחברה. בישראל, בשל שיטת הבחירות היחסית, רמת הייצוגיות של קבוצות בכנסת גבוהה במיוחד. לייצוג של מגוון הקבוצות בחברה בכלל וקבוצות מיעוט בפרט חשיבות רבה, שכן ייצוג בפרלמנט מגדיל את הלגיטימציה החברתית שלהן ונותן להן כוח פוליטי (Banducci, Donovan and Karp, 2004). מחקרים גם מצאו כי הגברת הנוכחות של קבוצת מיעוט בפרלמנט מביאה במקרים רבים לידי קידום האינטרסים שלה, שכן נציגיה מבינים את צורכי המיעוט ומחויבים אליהם (Katz, 1997; Kymlicka, 1995).

המקרה המובהק של ייצוג קבוצות מיעוט – אם כי מיעוט סוציולוגי ולא דמוגרפי - הוא נשים. אף כי במשך השנים ניכרת עלייה הדרגתית בייצוגן בכנסת (קניג ופרידמן, 2018) וכיום 34 מקרב 120 חברי הכנסת הן נשים (28.3%), שיעור זה רחוק מלייצג את שיעורן באוכלוסייה.

מנגד קיימת התופעה של ייצוג עודף - ייצוג מוגבר של קבוצה, יותר משיעורה באוכלוסייה. גם ייצוג כזה עלול להיות בעייתי, שכן כאמור ייצוג מעניק לקבוצה כוח פוליטי, וכשמדובר בכוח רב מגודלה היחסי של הקבוצה, הוא בהכרח בא על חשבון ייצוגן של קבוצות אחרות. במקרים חריגים מצב זה עלול להביא לידי עריצות של המיעוט - לסדר יום שעלול לפגוע בקבוצות אחרות בחברה.

לנוכח חשיבות הייצוג בפרלמנט של קבוצות מיעוט כגורם העצמה מצד אחד והסכנה שבייצוג יתר מהצד האחר, מעניין לבחון את דפוסי הייצוג של קבוצות בחברה הישראלית. כאן נבחן את ייצוגן בכנסת של שלוש קבוצות עיקריות: לא-יהודים (חברי כנסת ערבים ביחס לגודלו של המיעוט הערבי), חברי קיבוצים ותושבי יש"ע (יהודה שומרון וחבל עזה).מ-2005, בעקבות ההתנתקות מחבל עזה, מועצת יש"ע כוללת רק את תושבי יהודה ושומרון. הנתונים מתמקדים בארבעת העשורים האחרונים, אם כי בנוגע לכמה מהקבוצות יש גם נתונים מוקדמים יותר. אם לא מצוין אחרת, הנתונים על מספר חברי הכנסת נוגעים לכל כנסת בעת היבחרה, לא כולל חילופים שנעשו במהלך כהונתה.

ייצוגיות של יהודים לעומת לא-יהודים

הציבור הלא-יהודי בישראל כולל בעיקרו מוסלמים, דרוזים, בדואים ונוצרים שרובם מגדירים את עצמם ערבים. בשנת 2018 היה המיעוט הערבי כ-21% מאוכלוסיית ישראל. בכנסת ה-20, שבה ייצוג הערבים בשיאו, נבחרו לכהן 16 נציגים, ובמהלך הכהונה עלה מספרם ל-18 (12 מתוכם מהרשימה המשותפת). חברי הכנסת הערבים הם אפוא 15% מכלל חברי הבית - ייצוג נמוך משיעורם באוכלוסייה הכללית.

 

ייצוג הלא-יהודים בכנסת - שיעור חברי הכנסת לעומת שיעורם באוכלוסייה (1977–2015)

אחת הסיבות האפשריות לפער זה היא שיעורי ההצבעה הנמוכים יחסית באוכלוסייה הערבית (בהשוואה לאוכלוסייה היהודית) בבחירות הכלליות, שיעורים שבמשך השנים אף מצויים במגמת ירידה (ראו תרשים 2).

שיעורי ההצבעה בקרב ערבים בהשוואה לשיעור ההצבעה הכללי (1949–2015)

שיעור ההצבעה הנמוך עשויה להעיד על ריחוקה של האוכלוסייה הערבית מהפוליטיקה הישראלית ועל תחושת הניכור ממנה. תופעה זו אינה מפתיעה בהתחשב בעובדה ששום מפלגה שמייצגת את האוכלוסייה הערבית לא השתתפה מעולם בקואליציה, ועל כן הלגיטימיות של מפלגות אלו בקרב בוחריהן והאמונה ביכולתן לקדם את האינטרסים של האוכלוסייה שהם שואפים לייצג - מעורערות. עם זאת מסוף שנות השבעים הלך ייצוגם של חברי הכנסת הלא-יהודים וגדל גם באופן מוחלט וגם ביחס לחלקם באוכלוסייה.

ייצוגיות של חברי הקיבוצים

מקום המדינה היו חברי הקיבוצים מקושרים לאליטה המדינית של ישראל, וייצוגם בכנסת היה גבוה ביותר, לעיתים הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה (קניג, 2015) (תרשים 3).

ייצוג בכנסת של חברי הקיבוצים - מספר חברי הכנסת לעומת שיעורם באוכלוסייה (1983–2015)

מהתרשים גם ניכרת הירידה בגודלה היחסי של אוכלוסיית הקיבוצים בכלל החברה הישראלית, אם כי בשנים האחרונות מגמה זו נבלמה. עוד אפשר לראות כי במשך השנים הלך היחס בין שיעור האזרחים המתגוררים בקיבוצים ובין ייצוגם בכנסת והצטמצם, עד כי בכנסת ה-19, לראשונה, לא היה לתנועה הקיבוצית אף לא נציג אחד. מפלגת העבודה - היחידה המשריינת מקום לנציגי הקיבוצים - לא קיבלה די מנדטים כדי להכניס את נציג הקיבוצים ברשימתה.

בכנסת ה-20 מכהנים שני חברי קיבוץ: איתן ברושי מהמחנה הציוני (מפלגת העבודה) וחיים ילין מיש עתיד. חברי כנסת אחרים כגון אורלי לוי אבקסיס מתגוררים בקיבוצים, אבל אינם חברי קיבוץ. אף שעדיין מדובר בייצוג חסר של הקיבוצים, הפער נמוך יחסית ואינו משמעותי. אפשר אפוא לקבוע כי לאחר שנים של ייצוג יתר של חברי הקיבוצים בכנסת, ולאחר שהגיעו לשפל של היעדר ייצוג בכנסת הקודמת, כיום ייצוגם תואם את שיעורם באוכלוסייה.

ייצוגיות של תושבי יש"ע

רבות מדובר בשנים האחרונות על "האליטה החדשה" של הציונות הדתית, שחלקים ממנה מתגוררים בשטחי יהודה ושומרון ובעבר התגוררו גם בחבל עזה. אליטה זו הולכת ותופסת מוקדי כוח שבעבר היו נחלתם של תושבי הקיבוצים - אם ביחידות המובחרות בצבא ואם בשירות הציבורי.

מאז החל מפעל ההתנחלויות גדל במידה ניכרת מספר האזרחים הישראלים החיים בהן. בשנות השמונים התגוררו ביהודה, שומרון וחבל עזה 0.04% מהאוכלוסייה הישראלית, ואילו כיום - בשטחי יהודה ושומרון בלבד ולאחר פינוי כ-8,000 המתנחלים מחבל עזה - מדובר ב-4.6% מאוכלוסיית ישראל. (תרשים 4). במקביל נרשמה בעשורים האחרונים עלייה במספר חברי הכנסת החיים בהתנחלויות: מנציג אחד לאחר הבחירות של 1981 לעשרה בכנסת הנוכחית.

ייצוג של תושבי מועצת יש"ע בכנסת – שיעור חברי הכנסת לעומת שיעורם באוכלוסייה (1983–2015)

היחס בין שיעורם של חברי הכנסת הגרים בהתנחלויות לשיעורה של האוכלוסייה הגרה באזור זה גדל בהתמדה, באופן שמביא אף לידי ייצוג יתר שלהם. כך בניגוד לשנת 1992, אז תאם ייצוגם בכנסת את חלקם באוכלוסייה, כיום שיעורם של חברי הכנסת הגרים ביש"ע כמעט כפול מגודלה הדמוגרפי של האוכלוסייה.

סיכום

בחינת הייצוג של אוכלוסיות מסוימות באוכלוסייה מול ייצוגן בפרלמנט נותן מושג על מידת ההלימה של הייצוג הפוליטי. עם זאת יש לציין כי ייצוג תיאורי של קבוצות בחברה כמו שנעשה במאמר זה – כלומר זיהוי חברי כנסת שחולקים מאפיין מסוים עם הקבוצה (מקום מגורים למשל) אין משמעותו בהכרח ייצוג מהותי - כלומר הוא אינו מבטיח שאותו נבחר ציבור אכן מייצג את צרכיה של הקבוצה ואת האינטרסים שלה. עם זאת, לרוב זיקה כזאת אכן קיימת, כמו שעולה למשל ממחקרים על פעילותן של חברות כנסת בהקשר המגדרי (ראו למשל פרידברג, 2015).

מהסקירה עולה כי הייצוג הפרלמנטרי המוגבר של אוכלוסיית הקיבוצים – שעד שנות השמונים נתפסה כאליטה בישראל - הלך עם הזמן והצטמצם, עד שכיום הוא תואם את שיעורה באוכלוסייה. עם זה את מקומם של הקיבוצים תפסו תושבי יהודה ושומרון, שנהנים מייצוג יתר פרלמנטרי. באשר לאוכלוסייה הערבית, זו עדיין סובלת מייצוג חסר, ועל כן כוחה הפוליטי לקידום האינטרסים שלה כקבוצה חלש. עם זאת כיום ניכר צמצום של הפער בייצוג, מה שיכול לרמז על על מגמה של השתתפות פוליטית רחבה יותר ועל רצון לקחת חלק בעיצוב חייהם במדינה.

שאלת הייצוג מעלה גם שאלה בדבר גודלה של הכנסת כגוף שהעם בוחר ישירות ונועד לייצגו (קניג, 2017). על אף הגידול הניכר באוכלוסייה, מספר חברי הכנסת האמורים לייצגה לא השתנה. נתון זה מביא בין היתר למגבלות בייצוג, שכן נכון לינואר 2018 כל חבר כנסת מייצג 73,410 אזרחים בישראל. לשם השוואה, ב-2015 ייצג כל חבר כנסת 65,000 אזרחים וב-1949 עמד מספר זה על 5,000 אזרחים בלבד. מהשוואה בינלאומית עולה כי ביחס לגודל האוכלוסייה הכנסת היא מהפרלמנטים הקטנים בעולם הדמוקרטי (קניג, 2017). גודל זה עלול להגביל את יכולתה של הכנסת לייצג את מגוון הקבוצות בחברה וכן להקשות על תפקודה.

 

מקורות