יום הולדת לכנסת

הכּנסת, בית המחוקקים הישראלי, מציינת השבוע את יום ההולדת שלה, הזדמנות טובה בשבילנו להפנות את תשומת הלב לשני היבטים הקשורים בה: ההרכב החברתי של חבריה, וגודלה היחסי.

חברי הכנסת: ראי של החברה הישראלית?

הפרלמנט מכונה לעיתים קרובות "בית המחוקקים" – דבר המעיד על אחד מתפקידיו הראשיים, וגם "בית הנציגים" – כיוון שעל-פי תפיסה רווחת הוא אמור לשקף את החברה על גווניה וקבוצותיה. למרות זאת, מחקרים רבים הצביעו על כך שחברי פרלמנט אינם מהווים תמונת ראי של החברה. כך, למשל, על אף שנשים מהווות כמחצית מהאוכלוסייה, שיעורן בקרב חברי פרלמנט נמוך יותר. כך גם לגבי קבוצות חברתיות אחרות כגון מיעוטים לאומיים ודתיים, צעירים או בני המעמדות הנמוכים בחברה. ואולם, בפרלמנטים רבים יש לאחרונה מגמה של צמצום הפערים והם הופכים להיות מגוונים יותר מבחינת הרכבם האנושי. הייצוג של נשים נמצא במגמת עלייה עקבית בשני העשורים האחרונים וכך גם נוכחותן של קבוצות מיעוט חברתיות.

גם הכּנסת הפכה עם הזמן ליותר מגוונת. חלק מההסבר נובע מההרכב המשתנה של החברה הישראלית – כך למשל משקלם של המגזרים הלא-יהודי והחרדי בחברה הישראלית צמח. הסבר נוסף נוגע לשינויים ערכיים בחברה – כך, למשל העלייה המשמעותית במספר חברוֹת הכּנסת מוסברת בחלקה בשיפור במעמד הנשים בחברה. כפי שניתן לראות מספר הנשים בכנסת נסק משפל של 7 לאחר הבחירות של 1988 לשיא של 33 כיום. זהו, כמובן, מספר שעדיין לא משקף את משקל הנשים באוכלוסייה, אך ללא ספק מהווה שיפור משמעותי ביחס לעבר.

השינויים בהרכבה של החברה מתבטא מטבע הדברים גם במספר חברי הכּנסת הצבּרים, אלה שנולדו בישראל. כמדינת הגירה, הכּנסות הראשונות התאפיינו ברוב גדול של חברי כנסת שנולדו בחוץ לארץ. כך, הכּנסת הראשונה כללה רק 15 צברים, וילידי ישראל היו במיעוט עד הכּנסת העשירית (1981). הפעם הראשונה בה היו הצבּרים רוב הייתה בכּנסת ה-11 שנבחרה ב-1984. העלייה הגדולה מחבר המדינות בשנות התשעים אמנם האטה מעט את הגידול בחברי הכּנסת ילידי הארץ – עם היבחרותם של עולים לא מעטים – אך בעשור האחרון יש גידול מתמיד במספר הצבּרים והוא עומד כיום על 95 מתוך 120 חברי הכּנסת.

גידול בולט בייצוג של קבוצת אוכלוסייה נוספת בבית הנבחרים הישראלי הוא של המגזר הלא-יהודי (ערבים ודרוזים). מספרם של חברי הכנסת הלא-יהודים היה מצומצם למדי עד לשנות התשעים ומאז נמצא במגמת עלייה וכיום – בנקודת שיא של 16. ההסבר לגידול זה נובע בעיקרו במעבר של האוכלוסייה הערבית להצביע לרשימות סקטוריאליות ערביות כגון רע"מ-תע"ל ובל"ד. בכנסת הנוכחית מיוצגים 12 חברי כנסת לא-יהודים במסגרת הרשימה המשותפת – המאגדת את שלוש המפלגות הערביות ואת חד"ש. ארבעת הנותרים מיוצגים בליכוד, במחנה הציוני, בישראל ביתנו ובמרצ. יש לומר שעל אף הגידול במספר חברי הכּנסת הלא-יהודים, מספרם עדיין לא משקף את חלקם היחסי בחברה הישראלית, העומד על כ-20%.

השינויים בחברה הישראלית משתקפים גם בצורות היישוב מהם הגיעו חברי כנסת. לדוגמא, בעבר משקלם של קיבוצניקים בקרב חברי הכּנסת היה גדול בהרבה ביחס למשקלם בחברה - בכנסת הראשונה היו 22 חברי קיבוצים. בכנסת שנבחרה בשנת 1984 עדיין היו מיוצגים 9 חברי קיבוץ אך מאז מספרם ירד באופן משמעותי וב-2015 נבחרו לכנסת שני חברי קיבוץ בלבד – איתן ברושי וחיים ילין. גם חלקם של חברי כנסת שמגיעים מעיירות פיתוח קטן באופן עקבי בשני העשורים האחרונים. לעומת זאת, חלקם של חברי כנסת הגרים ביישובים מעבר לקו הירוק צמח באופן משמעותי. צמיחה זו תואמת את הגידול המשמעותי במספר הישראלים הגרים באיזור זה, אם כי משקלם בקרב נבחרי הציבור גדול באופן משמעותי ממשקלם היחסי באוכלוסייה.

הנתונים מעידים, אפוא, שחברי הכנסת מהווים כיום נבחרת המשקפת בצורה הולמת יותר (בהשוואה לעבר) את הרכב האוכלוסייה של החברה הישראלית. במילים אחרות, הכנסת הפכה להיות פחות הומוגנית ויותר מגוונת. אם ניקח, למשל, ארבע קבוצות אוכלוסייה שנחשבו פריפריאליות – חרדים, דתיים, לא-יהודים ועולים – נגלה שב-1984  ייצגו אותן כ-25 חברי כנסת בעוד שלאחר הבחירות האחרונות המספר עומד על 52.

גודל הכנסת במבט השוואתי

גודלם של בתי מחוקקים, כלומר מספר חברי הפרלמנט, משתנה ממדינה למדינה בהתאם למספר גורמים: שטח, אוכלוסייה, מבנה שלטוני ריכוזי או ביזורי ועוד. מחקר השוואתי של שני מדעני מדינה (Taagepera and Shugart) בחן את הסוגייה ומצא כי הגודל של פרלמנטים צפוי להיות השורש השלישי של מספר התושבים במדינה. כך, למשל, במדינה עם מיליון תושבים נצפה לראות פרלמנט עם 100 חברים, בעוד במדינה עם 125 מיליון תושבים נצפה לראות פרלמנט עם 500 חברים.

על-פי ההיגיון הזה, גודלם של פרלמנטים לא יהיה קבוע אלא ישתנה מפעם לפעם בהתאם לשינויים דמוגרפיים. בקנדה, למשל, צמח לאחרונה מספר חברי הפרלמנט מ-308 ל-338 עקב הגידול באוכלוסיית המדינה. בין המדינות הנוספות שהגדילו את מספר חברי הפרלמנט אפשר לציין את בריטניה, שוודיה, איטליה, אוסטרליה וניו זילנד. במדינות אחרות מספר חברי הפרלמנט נותר קבוע ואינו משתנה אפילו אם האוכלוסייה גדלה באופן משמעותי: הולנד, ספרד, פינלנד וגם מדינת ישראל. המספר של חברי כנסת – 120 – לא השתנה במהלך קיומה של מדינת ישראל, זאת על אף שהאוכלוסייה גדלה פי 13. לפי הנוסחה של טאגאפרה ושוגארט, כשקמה מדינת ישראל מספר חברי הכנסת היה גדול מהמצופה: השורש השלישי של 600,000 – מספר התושבים המוערך בקום המדינה – הוא 84. כיום, כאשר מספר התושבים הוא כ-8 מיליון מספר חברי הכנסת קטן בהרבה מהמצופה: השורש השלישי של 8 מיליון הוא 200.

האמנם המספר של חברי הכּנסת נמוך? מבט על מדינות בעלות סדר גודל של אוכלוסייה הדומה למדינת ישראל מעיד שאכן כך הדבר. כאשר משווים את ישראל ל-17 דמוקרטיות עם אוכלוסייה של בין 4 ל-12 מיליון נפש אפשר לראות שהיא היא המדינה הרחוקה ביותר מהקו המשקף את הממוצע.
בניו זילנד, למשל, בה מספר התושבים הוא מחצית ממספר התושבים בישראל, יש פרלמנט הזהה בגודלו לכּנסת – 120 חברים. לכל שאר המדינות שאוכלוסייתן קטנה מזו של ישראל יש פרלמנט עם מספר חברים גדול יותר מזה של הכּנסת.

מה אפשר ללמוד מהשוואה זו? האם לעובדה שיש לנו בית נבחרים קטן מהמצופה יש משמעות? אפשר בהחלט לטעון כי השילוב של כנסת קטנה וממשלות מנופחות (מספר גדול של שרים וסגני שרים שרובם מכהנים גם כחברי כנסת) יוצרים מציאות לפיה מספר חברי הכּנסת הפנויים לעבודה הפרלמנטרית – ייצוג הבוחר, חקיקה איכותית ובעיקר פיקוח על הרשות המבצעת – קטן באופן ניכר. באופן כזה, כל חבר כנסת משובץ לכהן במספר וועדות  פרלמנטריות, דבר שאינו מאפשר התמקצעות והתמחות בוועדה מסויימת, ומביא לכך שדיונים רבים נערכים בנוכחות חסרה ודלילה. מצב זה פוגע בייחוד בפוטנציאל הפיקוחי של הכּנסת, הנעשה כמעט כולו בוועדות. להרחבה - ראו התכנית לשיפור עבודת הכּנסת כגוף מחוקק ומפקח.