הכשרות בענף ייצור המזון - כפילות מיותרת ל-88% מהמוצרים

לרבים מעסקי ייצור המזון בישראל אין צורך ממשי בתעודת כשרות מטעם הרבנות. מבדיקה מדגמית עולה כי מתוך 751 מוצרי מזון, רק ל-12% יש תעודת כשרות של הרבנות בלבד. לשאר המוצרים יש תעודת כשרות נוספת לפחות מגוף כשרות פרטי אחד: ל-79% יש שתי תעודות כשרות ול-9% יש שלוש תעודות כשרות. העלויות העודפות המתגלגלות לצרכן נאמדות בכ-7 עד 8 מיליון ₪ בשנה לפחות. הפתרון המתבקש למצב זה הוא הפרטה של מערך הכשרות בתחום ייצור המזון, או לכל הפחות מתן אפשרות לעסקים לקבל תעודת כשרות מגוף כשרות פרטי בלבד

Flash 90

הדיון הציבורי בישראל על מערך הכשרות נוטה לעסוק בסוגיית הכשרות באופן מכליל, מבלי להבחין בין סוגים שונים של עסקים כשרים. למעשה, ניתן להבחין בין שני ענפים שונים של עסקים בתחום הכשרות: עסקים המייצרים מזון כשר ועסקים המוכרים מזון כשר. העסקים מהסוג השני מחולקים בעצמם לתתי-קטגוריות שונות שהעיקריות שבהן הן: מסעדות, מלונות ומרכולים. בסקירה זו נתמקד בסוג הראשון ונציג תמונה כמותית מקיפה של הכשרות בתחום ייצור המזון תוך מיפוי אופי ומבנה הכשרות הייחודי בענף זה.

רקע

על פי החוק, מועצת הרבנות הראשית לישראל, רב שהיא הסמיכה לכך או רב מקומי שהתמנה באופן רשמי רשאים לתת תעודת כשרות, ואולם למעשה, מלבד במקרים חריגים, הרבנות הראשית אינה מעניקה תעודות כשרות ואינה מסמיכה רבנים לעשות זאת, ובפועל את תעודות הכשרות מעניקים הרבנים המקומיים. רב מקומי רשאי להעניק תעודת כשרות רק במקום כהונתו, ובית עסק רשאי לקבל תעודת כשרות ממלכתית רק מהרב המקומי הפועל במקום כהונתו. בנוסף, פועלים בישראל גופי כשרות פרטיים (בד"צים) הרשאים להעניק תעודת כשרות רק בנוסף לכשרות שניתנה על ידי רב מקומי מכהן. הרבנים המקומיים מעניקים את תעודת הכשרות באמצעות 129 המועצות הדתיות הפועלות במקום כהונתם. ב-39 רשויות מקומיות (רובן מועצות אזוריות) לא קיימת מועצה דתית, ולכן שירותי הכשרות בהן ניתנים על ידי מועצות דתיות סמוכות או על ידי מחלקת דת ברשות המקומית הכפופה לרב המקומי.

המידע בסקירה זו מבוסס על איסוף מידע באופן נפרד מכל אחת מהמועצות הדתיות ומחלקות הדת הפועלות ברחבי הארץ ועיבודו למידע המוצג באופן כולל על מערך הכשרות בתחום ייצור המזון. בנוסף, מוצג מידע על תופעת ריבוי הכשרויות המבוסס על מדגם מקיף שנערך על ידינו, כמתואר להלן.

מספר עסקי ייצור מזון כשרים וחלוקה לסוג עסק
במדינת ישראל פועלים כיום 3,413 עסקים בתחום ייצור המזון, בחלוקה הבאה: (עסקי ייצור מזון כשרים, לפי סוג עסק, 2019)

מפעל לייצור מזון	מאפיה	קייטרינג	יקב	הכנת כריכים	מחלבה	משחטה	טחנת קמח	סך הכל
1,911	762	438	111	110	48	21	12	3,413

ניתן לראות כי מרבית עסקי ייצור המזון הכשר הם מפעלים המייצרים מזון תעשייתי הנמכר כמוצר סגור ברשתות השיווק והמכולות ברחבי הארץ. לצידם ישנם יקבים, מחלבות ומשחטות שגם הם מהווים סוג של מפעל לייצור מזון. עסקי ייצור מזון אחרים הם מאפיות, עסקי קייטרינג ועסקים להכנת כריכים.

כפילות בכשרות

בבדיקה שערכנו בחודש ספטמבר 2021 ביקשנו לבחון עד כמה רחבה התופעה של ריבוי כשרויות בתחום ייצור המזון. לצורך כך, ערכנו בדיקה מקיפה של המוצרים בסניף של רשת שופרסל הממוקם בשכונת תלפיות בירושלים. הבחירה ברשת זו נבעה מהרצון לבחון רשת גדולה שיש לה סניפים רבים ברחבי הארץ, כך שהיא משקפת תמונת מבט רחבה על היקף הכשרות בתחום הייצור מזון. הבחירה בסניף זה נבעה מכך שהוא לא ממוקם בשכונה חרדית ואינו מיועד לציבור החרדי (ובפועל הציבור החרדי אינו נמנה עם לקוחותיו של סניף זה). בחירה זו נועדה לאפשר גם היא ללמד על הכשרות באופן כללי, שכן בעוד שברור שבריכוזים חרדיים ישנה העדפה למוצרים המקבלים תעודת כשרות מגופי כשרות פרטיים, אזור שאיננו חרדי לא אמור לשקף העדפה ברורה לגופי כשרות פרטיים, ויש בו כדי ללמד על הנורמות הכלליות הנהוגות בתחום ייצור המזון.

בבדיקה שנערכה נדגמו מוצרים מהאגפים השונים הקיימים בסניף ובהם: פירות וירקות קפואים; בשר, עוף ותחליפי בשר; סלטים; מוצרי חלב; חטיפים, מתוקים ודגני בוקר; משקאות קלים; פסטה, אורז וקטניות; ושימורים. המוצרים שנדגמו הם מכלל החברות והמותגים המרכזיים, ומהווים למעשה את כלל המוצרים הנמכרים בסניף. בבדיקה נדגמו 873 מוצרים, מתוכם 122 מיובאים. מוצר מיובא זוכה לכשרות מגוף כשרות שאינו פועל בארץ, אך לפי החוק נדרש גם לאישור הרבנות הראשית לישראל לכשרותו. מכיוון שמוצרים אלו אינם מיוצרים בארץ, לא החשבנו אותם בתוך הבדיקה, שבה נכללו לפיכך 751 מוצרים.

מוצרי מזון כשרים, לפי מספר כשרויות

הבדיקה העלתה שרק 12% מהמוצרים מקבלים כשרות של הרבנות בלבד, בעוד ש-88% אינם מסתפקים בתעודת כשרות של הרבנות ופונים גם לגופי כשרות פרטיים. לרוב המוצרים (79%) יש תעודת כשרות מגוף כשרות פרטי אחד כך שיש להם שתי כשרויות בסך הכל (אחת של הרבנות ואחת של גוף כשרות פרטי), ול-9% מהמוצרים יש תעודת כשרות משני גופי כשרות פרטיים כך שיש להם שלוש תעודות כשרות (אחת של הרבנות ושתיים של גופי כשרות פרטיים).

מוצרי מזון כשרים, לפי מספר כשרויות

	כשרות רבנות בלבד	שתי כשרויות	שלוש כשרויות
פירות וירקות קפואים	38%	56%	6%
בשר, עוף ותחליפי בשר	34%	61%	5%
סלטים	5%	84%	11%
מוצרי חלב	4%	94%	2%
חטיפים, מתוקים ודגני בוקר	12%	84%	4%
משקאות קלים	0%	85%	15%
פסטה, אורז וקטניות	0%	88%	13%
שימורים	0%	77%	23%

ממצאים אלה מלמדים כי בשלושה סוגים של מוצרים, לא נמצא אפילו מוצר אחד שהייתה לו כשרות אחת בלבד: משקאות קלים, פסטה, אורז וקטניות ושימורים. בשלושה סוגים נוספים של מוצרים היה שיעור נמוך מאוד של מוצרים שזכו לכשרות רבנות בלבד: סלטים (5%), מוצרי חלב (4%) וחטיפים, מתוקים ודגני בוקר (12%). בשני סוגים של מוצרים שיעור המוצרים שזכו לכשרות רבנות בלבד היה גבוה יותר ועמד על 34% ו-38%: פירות וירקות קפואים ובשר, עוף ותחליפי בשר.

הסיבה לכך, ככל הנראה, היא שבסוגי מוצרים אלו ישנו שיעור גבוה יותר של מוצרים בכשרות רבנות בלבד היא שעלות הכשרות בהן היא גבוהה יותר. שכן, בתחום מוצרי הבשר פערי המחירים בין מוצרים בכשרות רבנות בלבד ובין מוצרים הזוכים לכשרות של גוף כשרות פרטי, הם משמעותיים ומגיעים אף לכדי עשרות אחוזים ממחיר המוצר. ועם זאת, גם בסוגי מוצרים אלו נמצא כי רוב המוצרים זוכים לכשרות של גוף כשרות פרטי בנוסף על הכשרות הממלכתית, וזאת כאמור על אף שהבדיקה נערכה במרכול שאינו פועל מול קהל לקוחות חרדי.

הגורמים לריבוי הכשרות בענף ייצור המזון

אמנם לא קיים מידע מסודר על היקף ריבוי הכשרויות בענפים אחרים, אך היכרות עם השטח מלמדת שבתחומי ההסעדה והמלונאות תופעת ריבוי הכשרויות אינה מתקרבת לממדים אלו, אם כי היא קיימת גם בהם (בעיקר בתחום ההסעדה). ניתן להצביע על מספר גורמים המשולבים זה בזה, המביאים לקיום התופעה בעיקר בתחום ייצור המזון:

1. ידע והתמקצעות: בניגוד לעבר, בעקבות תהליכי התיעוש והמודרניזציה השגחה על הכשרות בתחום ייצור המזון דורשת ידע נרחב בתחומים טכניים ומדעיים ויכולת יישום מורכבת של הידע ההלכתי. על הבעיות בתחום זה הצביעו גורמים מן הרבנות הראשית עצמה בדוח משנת 2006 של הוועדה לבחינת הרפורמה בנושא הכשרות – ועדה שהורכבה ברובה מנציגי הרבנות הראשית:
   לעתים מסתבר כי הרב המקומי אינו מתאים, עניינית, לתפקיד מעניק הכשרות. תפקיד זה דורש ידע עדכני נרחב ומעמיק ויכולת יישומית של דיני איסור והיתר, אשר לא תמיד קיימים אצל הרב המקומי. בנוסף, עקב המודרניזציה והחידושים בתחום יצור המזון ושימורו, נדרש ידע בתחומים טכניים ומדעיים, אשר אף הם לא תמיד מצויים בידי הרבנים.הוועדה לבחינת הרפורמה בנושא הכשרות, עמ' 17–18.
2. פנייה לציבור החרדי: קהל היעד של ייצור המזון התעשייתי הוא רחב ומגוון, וכולל בתוכו את הציבור החרדי שהפך לכוח קנייה משמעותי בתחומים אלו הכוללים את המזון הסטנדרטי לצריכה ביתית. הרצון לפנות לציבור זה גורם לחברות לפנות למותגי כשרות פרטיים, בנוסף על הכשרות של הרבנות המקומית שבדרך כלל אינה מוכרת על ידי הקהילות החרדיות. לעומת זאת, בתחומי ההסעדה והמלונאות הביקוש מצד הציבור החרדי הוא נמוך יותר באופן ניכר בהשוואה לציבור הכללי, בשל ההכנסה הנמוכה יותר של משקי בית חרדיים, והתרבות של הסתפקות במועט, ולכן בהם ישנו פחות ביקוש לתעודת כשרות של גופי כשרות פרטיים.
3. חוסר הרלוונטיות של הממד המקומי: התפיסה שהשגחת הכשרות הינה מתפקידו של הרב המקומי מעוגנת היטב במסורת ישראל. תפיסה זו מבוססת על ההיכרות של הרב המקומי עם בעלי העסקים המקומיים ועם גורמי השטח השונים. ניתן לדון באופן כללי האם תפיסה זו רלוונטית למציאות האורבנית של ימינו, אך בנוגע לייצור המזון, ובפרט במפעלים, היא לחלוטין אינה רלוונטית. לייצור המזון אין כל היבט מקומי ממשי, ולפיכך אין כל משמעות להיותו של מפעל ממוקם בתחומי פעילותו של רב מקומי מסוים.
4. עלויות נמוכות: דרישות הכשרות הנלוות להשגחה של גופי הכשרות הפרטיים בתחום ייצור מזון אינם מביאים במקרים רבים להתייקרות ממשית בעלות הייצור, ולפיכך לא מביאים להפסד משמעותי של בעלי העסקים. בתחומים שבהם ישנה עלות גבוהה יותר הנלווית לקבלת תעודת כשרות מגוף פרטי, כמו תחום הבשר, אכן ניתן לראות שיעור נמוך יותר של ריבוי כשרויות, והסתפקות גם בכשרות הניתנת על ידי הרבנות המקומית בלבד.

עלויות הכשרות

ניתן לחלק את העלויות הנלוות לכשרות המזון לשני סוגים: האחד, עלויות הנגזרות באופן ישיר מהתשלום עבור השגחה, והשני, עלויות הנובעות באופן עקיף מדרישות הכשרות, כדוגמת דרישה של הגורם נותן הכשרות לשימוש במוצרים מסוימים בלבד המביאה להתייקרות המוצר. יש קושי לאמוד את העלויות העקיפות ולפיכך נתמקד בעלויות הישירות.

העלויות הישירות של הכשרות הממלכתית מחולקות גם הן לשתיים: תשלום אגרה שנתית למועצה הדתית ותשלום חודשי למשגיח על ביצוע ההשגחה בשטח. האגרה השנתית שנדרשים מפעלים לייצור מזון לשלם קבועה בתקנות שקבע השר לשירותי דת, והיא תלויה במספר העובדים המועסקים במפעל: מפעל שבו עד 10 עובדים נדרש לשלם 1,396 ₪ בשנה, מפעל שבו בין 10 ל-20 עובדים נדרש לשלם 2,799 ₪ בשנה, מפעל שבו בין 20 ל-30 עובדים נדרש לשלם 4,966 ₪ בשנה, וממפעל שבו למעלה מ-30 עובדים נדרש לשלם 8,865 ₪ בשנה. ביקבים ומשחטות האגרה אף גבוהה יותר. לא קיים מידע על חלוקת העסקים לייצור מזון לפי מספר עובדים, אך אם כל 3,413 העסקים הללו היו בגודל הנמוך של פחות מ-10 עובדים היקף האגרה היה מגיע לכדי 4.75 מיליון ₪ בשנה. מכיוון שברור שיש כמות לא מבוטלת של עסקים לייצור מזון גדולים, ניתן לשער שהיקף האגרה הכוללת בענף זה מגיע לכדי כ-7 או 8 מיליון ₪ בשנה, אם לא למעלה מכך. במצב שבו מרבית מוצרי המזון הנמכרים בישראל זוכים לכשרות נוספת מגוף כשרות פרטי, הרי שסכומי האגרה המשולמים למועצה הדתית הם עלויות עודפות על עסקי הייצור המזון שאין בהם צורך ממשי.

העלויות הגבוהות יותר הן העלויות של ההשגחה: המועצה הדתית קובעת את היקף ההשגחה הנדרש בכל עסק, ומכך נגזר היקף התשלום שהעסק נדרש לשלם למשגיח (ברוב המועצות הדתיות העסקת המשגיח נעשית באופן ישיר על ידי בית העסק). ניתוח מקיף שערכנו לנתוני המועצות הדתיות ומחלקות הדת מלמד כי מספר שעות ההשגחה בכלל עסקי ייצור המזון בשנת 2019 עמד על 1,579,753 שעות, כך שבכל חודש שילמו עסקי ייצור המזון עבור 131,646 שעות השגחה.

ממוצע שעות השגחה שנתי וחודשי בעסקי ייצור מזון, לפי סוג עסק

	מפעל לייצור מזון	מאפיה	קייטרינג	יקב	הכנת כריכים	מחלבה קטנה	מחלבה גדולה	משחטה	טחנת קמח
ממוצע שנתי: שעות השגחה	503	222	416	277	232	198	804	596	702
ממוצע חודשי: שעות השגחה	42	19	35	23	19	16	67	50	59

מכיוון שכל מועצה דתית פועלת בנושא זה באופן שונה, הן מבחינת היקף השעות שהיא דורשת עבור השגחה בכל סוג עסק, והן מבחינת היקף התמחור שהעסק נדרש לשלם עבור כל שעת השגחה, ישנו קושי לתרגם שעות השגחה לעלויות כלכליות, אך ברור שמדובר בעלויות גבוהות בהרבה מעלות האגרה השנתית.

חשוב להדגיש שככל הנראה במרבית המקרים כאשר עסק זוכה לתעודת כשרות כפולה, הרי שאין הדבר מלמד שפועלים בעסק שני משגיחים שונים. בדרך כלל הגופים השונים פועלים בשיתוף פעולה וממנים משגיח אחד המוסכם על שניהם. עם זאת, אין הנחיה ברורה ומחייבת בנושא זה וישנם רבנים מקומיים שיכולים להטיל דרישות שונות. התופעה של רבנים מקומיים המעלים דרישות שונות מאלו של רבנים מקומיים אחרים באופן המקשה על מפעלים עלתה בדוח של משרד האוצר משנת 2015 שהצביע על כך שישנה תופעה של מפעלים לייצור מזון הבוחרים לשנות את מיקום העסק בהתאם לרב המקומי המכהן במקום ודרישותיו בתחום הכשרות.

סיכום ומסקנות

בתחום ייצור המזון כמעט ואין מוצרים שיש להם כשרות של הרבנות בלבד, ולמרבית המוצרים ישנה כשרות נוספת מגוף כשרות פרטי ולעתים אף שלוש תעודת כשרות. לרבים מעסקי ייצור המזון אין צורך ממשי בתעודת כשרות מטעם הרבנות והם נאלצים לקבל אותה רק בשל החובה החוקית לכך. המצב הנוכחי מקשה על עסקים ומטיל עליהם עלויות עודפות: ראשית, העסקים נדרשים לשלם אגרת כשרות למועצה הדתית שאותה הערכנו בסכום של כ-7 עד 8 מיליון ₪ בשנה, ויתכן שבמקומות מסוימים קיים גם תשלום כפול עבור עבודת המשגיח. שנית, העסקים מחויבים להיענות לדרישותיהם של הרבנים המקומיים שיכולות להיות שונות ולא תואמות לאלו של גופי הכשרות הפרטיים, על אף שאין להם עניין ממשי בתעודת הכשרות מטעם הרבנות.

הפתרון המתבקש למצב זה הוא הפרטה של מערך הכשרות בתחום ייצור המזון, או לכל הפחות מתן אפשרות לעסקים לקבל תעודת כשרות מגוף כשרות פרטי בלבד, מבלי להזדקק לרבנות המקומית.