סוגיית אופי המדינה והשלכותיה על החוקה - המבוא לחוקה

ביסודו של דגם זה עומדת ההנחה כי הצימוד "יהודית ודמוקרטית" הוא אשר מכונן את מדינת ישראל כפי שהיא ומשקף את אופייה האמיתי. עצם השימוש בביטוי "יהודית ודמוקרטית" אינו מכריע בסוגייה האם קיים מתח בין הממד היהודי של המדינה והממד הדמוקרטי וידו של מי על העליונה. המונח "יהודית ודמוקרטית" עשוי להיות בעל פרשנויות שונות – יש מי שרואה ב"יהודית" ביטוי לממד הדתי בהוויתה של מדינת ישראל ויש מי שרואה ב"יהודית" ביטוי למקומה של היהדות כציבליזציה בהוויה של מדינת ישראל. הממד היהודי עשוי גם לבטא את הממד הלאומי לפיו, מדינת ישראל מממשת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית.

הפן הדמוקרטי, לפי הצעה זו, בא לידי ביטוי בהגדרה של מדינת ישראל כמדינה שהיא "בית לכל אזרחיה" והיא מחויבת לעקרונות הדמוקרטיים של שיוויון, חירות וזכויות יסוד.

הצעה זו אינה מוציאה מכלל אפשרות הפנייה או ציטוט של חלקים מהכרזת העצמאות.

דוגמא לנוסח אפשרי (הנוסח אינו כולל את הביטוי "יהודית ודמוקרטית" כלשונו):

"בארץ ישראל קם העם היהודי לממש את זכותו הטבעית וההיסטורית להקים את ביתו הלאומי, מדינת ישראל. אופייה זה של המדינה בא לידי ביטוי בסמליה הממלכתיים, בלוח השנה היהודי כקובע את ימי המנוחה, בקביעת השפה העברית כשפתה הרשמית ובמחויבותה לקיבוץ גלויותיו של העם היהודי. בה בעת, מדינה זו היא בית לכלל אזרחיה והיא מחויבת לקידום שלומם וביטחונם, חירותם ושגשוגם, ולדאגה המתמדת לזכויותיהם הבסיסיות. המשטר הדמוקרטי של מדינת ישראל מטרתו להבטיח את יכלתם של אזרחיה להביע את זהותם ברשות הציבורית כביטוי לזכויות יסוד של חבריה, ולהבטיח את היכללותם של כל חבריה בחייה האזרחיים של המדינה מתוך רגישות מיוחדת לפגיעותם של בני מיעוטים ולדאגה לשימור זכויותיהם. כל זאת כאמור בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל: מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל תקיים שיויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה כלי הבדלי דת, גזע ומין תבטיח חופש דת, מצפון, לשון חינוך ותרבות."

על מנת להגשים בפועל את המטרות הללו ולקדם את יישומם אנו מפרטים בזאת את עקרונותיו החוקתיים של משטר זה.

טיעונים בעד הגדרת אופייה של מדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית":

1. מדינת ישראל היא אכן מדינה "יהודית" כאשר הכוונה ל"ציביליזציה היהודית", הרוח והתרבות היהודית, ולאו דווקא הפרשנות המנכסת את הביטוי לדת, ולכן מן הראוי להכליל ממד זה במסמך החוקתי.
2. מדינת ישראל היא מדינה יהודית במובן הלאומי. מדינת ישראל מבטאת את מימושה של זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. ככזאת נטלה על עצמה מדינת ישראלמחויבות לדאגה לעם היהודי בתפוצות, אולם אין משמעות אופייה היהודי של המדינה שלכל העם היהודי בתפוצות יש זכות הכרעה פוליטית במישור הלאומי.
3. מבחינה היסטורית, מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית – הן על בסיס מצע התנועה הציונית והן על יסוד החלטת האו"ם בדבר הקמת שתי מדינות זו בצד זו – יהודית וערבית. המצע ההסטורי, כפי שהוא משתקף גם במגילת העצמאות, מלמד על כינונה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.

טיעונים נגד הגדרת אופייה של מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" במבוא לחוקה:

1. הביטוי "יהודית ודמקורטית" מופיע כבר בחוקי היסוד, שיהוו חלק מהחוקה העתידית ולכן אין טעם והזכירו גם במבוא לחוקה.
2. יש להשמיט לחלוטין את הביטוי "יהודית ודמוקרטית", ואין לציין את אופייה היהודי של המדינה, משום שהפרשנות ל"יהודית" היא פרשנות דתית שאינה מקובלת על הציבור החילוני.
3. אין זהות בין היותה של מדינת ישראל מדינה"יהודית" לבין העובדה שהיא מממשת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מדינה לא יכולה להיות יהודית אם אחד מכל חמישה אזרחים בה אינו יהודי.

<p>דגם זה מבוסס על ההנחה שדיוקנה של מדינת ישראל הוא דיוקן מורכב והמבוא לחוקה צריך לשקף מורכבות זו ולפיכך עליו להיות רב-ממדי. לפי הצעה זו מדינת ישראל משקפת את קיומם של שני עקרונות יסוד – העקרון הדמוקרטי-ליברלי לפיו כל מדינה היא מדינת כל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. היסוד הנוסף, הניצב לצידו של יסוד זה, לפיו מדינת ישראל היא ביטוי למימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית.<br /><br />לפי הצעה זו יצוין במבוא לחוקה כי מדינת ישראל תהיה "יהודית" כמו גם "מדינת כל אזרחיה". הצעה זו אינה מוציאה מכלל אפשרות הפנייה או אזכור של מגילת העצמאות.</p>
<h3 class="text-info">דוגמא אפשרית לניסוח:</h3>
<p>"<span class="text-info">אנו אזרחי מדינת ישראל מכוננים בזאת חוקה לעגן את אופייהּ/משטרהּ/ערכיהּ של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומדינת כל אזרחיה, ברוח הכרזת העצמאות</span>."</p>
<h3 class="text-info">טיעונים בעד:</h3>
<ol>
<li>מדינת ישראל הוקמה כמדינת לאום, מדינתו של העם היהודי, שהוא הרוב בה.</li>
<li>חוק השבות, שהוא מטבעו חוק הגירה מפלה, ישאר על כנו משום שהוא מבטא את היותה של המדינה היהודית ביתו של העם היהודי.</li>
</ol>
<h3 class="text-info">טיעונים נגד:</h3>
<ol>
<li>הועלתה הטענה שהמיעוט הערבי לאו דווקא חותר למדינת כל אזרחיה. במובן מסוים, מדינת כל אזרחיה מהווה איום על הזהות הפלסטינית של ערביי ישראל.זהו ביטוי מוקצן לתהליך "ישראליזציה" של ערביי ישראל ועלול לטשטש את זהותם הלאומית. עדיפה ההכרה במיעוט הערבי כמיעוט בעל זכויות קולקטיביות ושותפות אזרחית מלאה.</li>
</ol>

במוקד דגם זה ניצבות הישראליות -כתרבות, כהוויה וכמולדת, והשפה העברית כיסודות המכוננים של הזהות המשותפת לאזרחי מדינת ישראל.

לפי הצעה זו, התרבות הישראלית היא שתהווה את הגורם המאחד ותהווה בסיס ליצירת זהות בחוקה העתידית. ה"ישראליות" חובקת את חווית החיים המשותפים של כל האזרחים במדינת ישראל. חוויה זו מקפלת בתוכה גם מרכיבים של היהדות כפי שהם באים לידי ביטוי בהוויה הישראלית. הדגש על השפה העברית משקף את הממד הסמלי כאשר הוא מאפשר שותפות במרחב הציבורי האזרחי. השפה העברית מספקת מדיום דרכו ניתן להידבר. נוסח זה גם יעגן משפטית את "הישראליות", שכיום מצטמצמת לסעיף הלאומיות בדרכון.

דוגמא לנוסח אפשרי:

"מדינת ישראל היא ביתם המשותף של כל הישראלים, בני הלאומים היהודי והערבי ובני הדתות היהודית, המוסלמית והנוצרית. על פי הכרזת העצמאות שלה, מיוסדת מדינת ישראל על עקרונות של חירות, צדק, שלום, שוויון וסולידריות חברתית ברוחם של נביאי ישראל, של המסורת הדמוקרטית ושל האבות והאמהות המייסדים של ישראל המודרנית. מדינת ישראל תבטיח לכל אזרחיה זכויות יסוד אזרחיות וחברתיות וחופש ביטוי, דת, מצפון, לשון וחינוך. מתוך כבוד למגוון הזהויות והתרבויות של אזרחיה, תשקוד המדינה קיומם של נכסי הרוח המשותפים, הממזגים שורשים יהודיים, מדע והשכלה מודרניים וערכים אנושיים אוניברסליים. הלשון העברית, שפת היצירה הישראלית הגדולה, היא קניין ראשון במעלה של הישראלים כולם".

לפי דגם זה מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי ומדינתם של כלל המיעוטים החיים בקרבה. ערכיה של מדינת ישראל יהיו מושתתים על עקרונות החירות, הצדק ומורשת ישראל המותאמים במיוחד להיותה בית לאומי גם של מיעוטים לא יהודים. מדינת ישראל תאפשר את קיומה של כל התאגדות, לרבות התאגדות מפלגתית, שמטרתה קידום הזהות הלאומית, החברתית והרוחנית של כל קבוצת אוכלוסייה. הצעה זו אינה מכריעה בשאלה האם קיימת היררכיה או שוויון בין התרבויות השונות בקרב המדינה.

דוגמא לנוסח אפשרי:

"מדינת ישראל היא מדינה רב-תרבותית השואפת להבטיח קיום לאומי, תרבותי ורוחני של כל קבוצות האוכלוסייה החיות בה.ערכיה של מדינת ישראל יהיו מושתתים על ערכי החירות, הפלורליזם והשוויון בין הקבוצות הלאומיות, הדתיות והתרבותיות החיות בקרבה.מדינת ישראל תכבד את ערכיה של כל קבוצת אוכלוסייה המאוחדת על בסיס לאומי, דתי או תרבותי, ותפעל בכל האמצעים העומדים ברשותה כדי לאפשר לכל קבוצה לטפח את ערכיה. סמליה של מדינת ישראל, כמו גם ערכי החינוך שיונהגו בה יעלו על נס ערכים אוניברסליים של אחוות עמים, סובלנות ורווחה חברתית".

טיעונים בעד:

במדינת ישראל יש תרבויות רבות – לא רק היהודית והערבית. בכל אחת מהן יש תת-תרבויות, ולכן האמירה שמדינת ישראל היא מדינה רב-תרבותית היא יותר צילום של המצב הקיים מאשר קביעה החותרת תחת אופייה של מדינת ישראל. 

טיעונים נגד:

ההצהרה לפיה מדינת ישראל היא מדינה רב-תרבותית חותרת תחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

פרט לדגמים אלה הובעה בדיון העמדה לפיה, לא דרוש מבוא לחוקה אשר יעגן את אופיה של המדינה.

טיעונים בעד העדר מבוא:

1. הניסיון לעגן את דמותה של המדינה במבוא לא רק שהוא מלאכותי, אלא שהוא עלול להיות השרטון שעליו יעלה המהלך החוקתי כולו, שכן בניסיון לנסח מבוא מתמקדות כל המחלוקות והשסעים העמוקים בישראל.
2. אין צורך במבוא לחוקה. מוטב להוסיף משפט פתיחה שאינו מחייב ואינו ממסגר את זהותה של המדינה, שכן עיקר החוקה מצוי בסעיפיה.
3. אין לקבוע את זהותה של המדינה במבוא, משום שיש בכך אלמנט של כפיית זהות קולקטיבית. יצירת זיקה בין המדינה והזהות עלולה לערער את יציבות הסדר הציבורי ולפגוע בחירותם של האזרחים להכריע על אודות זהותם מתוך מגוון זהויות אפשריות. תפקידה של חוקה להגביל את כוחה של המדינה ולא לתת בידה את הכוח להטביע את דיוקנה על אזרחיה.

טיעונים נגד העדר מבוא:

1. לחוקה בכלל, ובפרט למבוא, יש ערך חינוכי וממד סימבולי חשוב.
2. המבוא לחוקה משקף את הקווים המחברים בין האנשים החיים במדינה ולכן הוא נחוץ.

בדיון הוצגו עמדות שונות ביחס למבנה הדרוש של המבוא. ניתן לזהות מספר צירי מחלוקת:

ציר I: מבוא תמציתי וקצר מול מבוא המגדיר את זהותה של המדינה

המצדדים במבוא תמציתי סבורים כי המבוא משמש בעיקר פונקציה דקלרטיבית ולא מגדירה ולכן מוטב שיהיה מינימליסטי ככל האפשר. מבוא"רזה", כמו גם חוקה "רזה" הם הצורה היחידה באמצעותה יזוהה מכנה משותף וניתן יהיה להגיע להסכמה על חוקה. יתרה מזו, יש הטוענים כי אין להגדיר את זהותה של המדינה בחוקה.

מנגד, היו שטענו כי המבוא צריך לשקף את מהותה והוויתה של מדינת ישראל, לפרט אמונות יסוד, סמלים וזכויות בסיסיות. בנוסף נטען כי חוקות של מדינות אחרות מתוות קווים לאופיין של המדינות.

ציר II: מבוא אשר מבטא הסכמיות מול מבוא אשר משקף את המתחים הקיימים בחברה הישראלית (מתח זה הופיע גם כמתח שבין מבוא מעורפל ומבוא בהיר ומחייב).

מבוא אשר ישקף הסכמיות מעצם טבעו יבטא פשרה ואולי אף רדוקציה של המתחים הקיימים בחברה. אולם יחד עם זאת יש להכיר בכך שדוקא ניסוח של הקווים המינימליים על אודותם יש הסכמה יוכל לשמש בסיס למבוא לחוקה. ניסוח אשר מפרט את המתחים הקיימים בחברה (למשל, הכולל את הביטוי "יהודית ודמוקרטית" וכן"מדינה יהודית" ו"מדינת כל אזרחיה") עשוי אומנם לשקף את המגוון הקיים והקונפליקטים, אולם לא יזכה להסכמה מן הצדדים, משום שכל אחד מהם ימצא בו אלמנטים שעימם אינו מסכים ושהוא אינו חפץ שיתנוססו בראש חוקת מדינת ישראל.

ציר III: המבוא לחוקה והחוקה צריכים לשקף מצב קיים מול החוקה והמבוא לה כמכונני ומחוללי שינוי.

היו שראו בחוקה מכשיר לקיבוע המצב בהווה ועיגון זכויות והיו שראו בה מחוללת שינוי היו שראו בה כלי ליצירת מיתוס של המשכיות והיו שראו בה מכשיר לשינוי ותיקון עוולות.

מיפוי הדגמים השונים מלמד כי ניתן לזהות מספר נקודות הסכמה שעל בסיסן ניתן להשתית מבוא לחוקה:

• מדינת ישראל היא ביטוי למימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.
• מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית הדוגלת בשיוויון זכויות לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין.
• על מדינת ישראל להכיר במיעוט הערבי כמיעוט לאומי ותרבותי.

הדעות נחלקו באשר למשמעות התווית של מדינת ישראל כמדינה "יהודית". הוצעו פרשנויות שונות ל"יהודיותה" של המדינה. העמדות השונות היו: יהודית במובן הדתי ומשמעות הדבר פרהסיה יהודית יהודית במובן הלאומי והתרבותי יהודית במובן זה שרוב אזרחיה יהודים, והיו שהתנגדו להגדרת מדינת ישראל כמדינה "יהודית".

נראה כי בדיון על אודות אופייה של המדינה ישנם ביטויים אשר נטענו משמעויות שונות, סותרות ומורכבות בדיון הציבורי והמשפטי ושהן בבחינת "נורה אדומה" בעיני הצדדים השונים. שני הביטויים הטעונים הללו הם "מדינה יהודית ודמוקרטית"ו"מדינת כל אזרחיה". נראה כי עצם השימוש בביטויים אלה הוא שמעורר התנגדות, ופחות מכך קיימת מחלוקת אמיתית ביחס למהויות הטמונות מתחת לתוויות אלה. ולכן, יש לשקול שלא להשתמש בביטויים אלה על מנת להימנע ממחלוקות מיותרות בכינון המבוא.

"מדינת ישראל מבטאת/מממשת/מגשימה את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בישראל. החברה בישראל היא חברה רב-תרבותית ויש לכבד את ערכי הפלורליזם, הדמוקרטיה והשוויון הלאומי והאזרחי בין כל אזרחיה. ישראל שואפת לייצר סמלים וערכים מכוננים המשותפים לכלל אזרחיה שמבוססים על ערכים שוויוניים ותטפח את הזהות התרבותית והלאומית, המורשת והצרכים הדתיים של כלל אזרחיה. השפה העברית היא השפה הראשונה בישראל והערבית היא השפה השנייה ושתיהן שפות רשמיות. מדינת ישראל תפעל לרווחתם ושגשוגם של כלל אזרחיה על פי עקרונות הצדק הטבעי, כבוד האדם וזכותם לפרנסה, חינוך, בריאות ורווחה חברתית. מדינת ישראל תשאף ותפעל להשגת שלום ושיתוף פעולה עם כל עמי ומדינות האזור. גבולות המדינה הסופיים הם גבולות השלום עם שכניה" (ח"כ מוחמד ברכה)

"מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי במובן זה שהיא הביטוי ללאומיות היהודית. מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה במובן של הבטחת הזכויות הפוליטיות, האזרחיות, החברתיות, הכלכליות והאינדיבידולאיות של כל אזרחיה ושל הבטחת זכויות קיבוציות, תרבותיות, דתיות, לאומיות, קהילתיות של אוכלוסיות המיעוט שבה" (עמוס שפירא)

"מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי המגשימה את זכותו של העם היהודי לחיים בריבונות ובחירות. מדינת ישראל היא מדינה יהודית והיא מדינת כל אזרחיה החיים בה בשוויון זכויות מלא. מדינת ישראל מחויבת להיסטוריה היהודית, לתרבות העם היהודי, לקשר עם יהודי התפוצות, לשפה העברית ולדגל ולסמל. על פי הכרזת העצמאות שלה, חוקי היסוד והמשפט הישראלי, מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, שוחרת חופש המאמינה בכבוד האדם ובזכויות הפרט ובהיות הישראלים כולם שותפים בעיצוב המדינה והחברה תוך שוויון וכבוד הדדי" (זאב סגל)

"מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, היא יצירת עם ישראל, היא מגשימה את שאיפותיה של התנועה הציונית לעליית יהודים, לקיבוץ הגלויות ולבניין הארץ ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל. היא מקיימת משטר דמוקרטי, מכבדת את זכויות היסוד של האדם ושומרת על המקומות הקדושים של כל הדתות ואת מורשת המיעוטים החיים בתוכה, תוך קיום שוויון
זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" (שלמה גוברמן) 

"נתינת מקום חשוב למסורת היהודית בפרהסייה, ואל למדינה לכפות על הפרטים מסורת זו". (הרב קרליץ) 

"מדינת ישראל מבטאת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.. וכן פנייה לערכים מכוננים שיפנו לכלל האוכלוסיה- עיקרון השוויון, התייחסות לישראליות, למשותף. מדינת ישראל תשקוד על רווחת אזרחיה ותקיים סולידריות חברתית. מדינת ישראל היא מדינה שוחרת שלום. אנו אזרחי מדינת ישראל מכוננים בזאת חוקה שתעגן את אופיה של מדינת ישראל ברוח הכרזת העצמאות, והוראות החוקה יכובדו ויפורשו ברוח העקרונות שבהכרזה. (אלוף אילן שיף)

מדינת ישראל הינה מדינתו של העם היהודי ומדינת המיעוטים החיים בקרבה, על בסיס העקרונות שבהכרזת העצמאות. (סביונה רוט-לוי)

"מדינת ישראל היא מדינת הישראלים, שהוקמה למימוש ההגדרה העצמית של העם היהודי." (ח"כ טאלב א-סנע)

"אנו אזרחי מדינת ישראל" במקביל ל "We The People” האמריקאי (דוד ראב).