זכויות האדם בצל הקורונה

להלן עיקרי הדברים:

פרופ' תומר ברודי, מנהל אקדמי, מרכז מינרבה לזכויות האדם, האוניברסיטה העברית: "ברוכים הבאים לסמינר-הרשת (וובינר) שלנו בנושא זכויות האדם וקורונה. מבחינתנו, המדובר בפורמט ניסיוני ומעניין. הוא מתקיים בשיתוף פעולה שלנו – מרכז מינרבה לזכויות האדם בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית – ושל המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. הדיון שלנו משתף גורמי ממשל וחברה אזרחית ביחד עם אנשי האקדמיה, כחלק מהפעילות שלנו לאורך השנים. הדברים שיאמרו על ידי המשתתפים לא משקפים את הדעות של המוסדות שבהם אנו פועלים אלא את דעתם האישית. אני מבקש להודות לד"ר עינת אלבין שיזמה את האירוע, לכל הגורמים במרכז שלנו ובמכון הישראלי לדמוקרטיה שלקחו חלק בארגון האירוע, ולמשתתפי המושב שבפנינו שהתגייסו בסד זמנים.

כמעט שאין צורך להכביר מילים לגבי הרלוונטיות האקוטית של האירוע שבפנינו. נגיף הקורונה (COVID-19), מחלה אפידמית שהפילה חללים רבים בעולם באופן משברי, קורא תיגר על מדינות ומערכות ציבוריות, מערכות בריאות בפרט, אבל גם מערכי רווחה ביטחון עבודה וחינוך. התמודדות המדינה ומאמציה למגר את הנגיף מובילה להגבלות על ליבת הזכויות האזרחיות והפוליטיות, הנדרשות בקבלת החלטות דמוקרטיות בשעת חירום והכל במאפייני מצב חירום. אנו עומדים בפני חג חירות שבו חירויות רבות נשללות. בתוך אי הוודאות הכללית הזו עולות בעיות גם של חוסר שוויון וניסינו לשקף גם אותן, דרך דיון ועיון – גם אם לא ייצוג מלא בצוק העיתים – באוכלוסיות שנפגעות במיוחד במשבר הנוכחי. כל אחד מהדוברות והדוברים שלנו יתמקד בהצגה של היבטים מרכזיים של הנושא שבו הוא מתמחה או עוסק בימים אלה, שתאפשר ראייה אינטגרטיבית של אתגרי ההגנה על זכויות האדם בצל נגיף הקורונה".

פרופ' יובל שני, סגן-נשיא, המכון הישראלי לדמוקרטיה: "הגנה על זכויות האדם בעידן של נגיף הקורונה הוא נושא שלכאורה, התחלת דיון בו נעשית מעמדת נחיתות. התפרצות אפידמיולוגית, ומצב החירום הבריאותי שהיא מייצרת, מובילה לקשב נמוך, מצד הציבור ומקבלי החלטות. הציבור מוטרד מהנגיף ופחות פתוח לדיונים בנושא זכויות אדם, שנתפסים, לא אחת, כסוגיות של מותרות. אך דווקא בתקופה שכזו, אתגר ההגנה על זכויות האדם הוא עצום [לינק]. דווקא בשל כך חשוב שיתקיים שיח בנושא הזה. הרבה ממשתתפי הפאנל שבפנינו נושאים בתפקיד של הצגת העלויות – במונחי הפגיעה בזכויות האדם – של האמצעים שהמדינה מפעילה בעת הנוכחית, ולהתעקש על חלופות ועל אמצעי פיקוח מתאימים.

שנית, לעומת הקושי לדבר על הגנה על זכויות האדם בשעת חירום ומשבר, יש גם מאפיין שמציב הזדמנות במצב הנוכחי. לא אחת, בשיח זכויות אדם, מתקיים מתח בין תפיסה רובנית לבין תפיסה של הגנה אנטי-רובנית על זכויות אדם של מיעוטים בחברה. אבל דווקא במצב הנוכחי, יש התלכדות בין הטיעון מכוח זכויות האדם לבין המצב הדמוקרטי המיוחד, שבו סמכויות שעת החירום מופעלות בידי ממשלת מעבר, בתקופה שבה לפחות בהתחלה, הפרלמנט פעל בצורה חלקית ועל בתי-המשפט הוטלו הגבלות. יש מתאם, אם כן, בין הדרישה לחוקתיות והגנה על זכויות האדם של הפעולות לבין הדרישה הרובנית. למשל, המכתב החשוב של היועץ המשפטי לממשלה מאתמול, ובו הודגש הצורך בחקיקת כנסת ולא בהפעלת תקנות לשעת חירום, מגלמת היבט זה. זהו ייעוץ משפטי שבעצם מבקש בטוחות פרלמנטריות בכדי לוודא שצעדי הממשלה מאושרים על ידי הכנסת הנבחרת על ידי הציבור.  

הערה שלישית שלי נוגעת לצורך להתאים את מצב החירום החוקתי-לוקאלי לדיני זכויות האדם הבינלאומיים. מבחינת דיני זכויות האדם הבינלאומיים, סעיף 4 לאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR) עוסק במשטר החירום שבמסגרתו ניתן להחריג את מארג הזכויות שמוגן באמנה בשעת החירום, גם אם לא לבטל אותו כליל. נכון להיום, 18 מדינות בעולם הפקידו הכרזה שכזו לפי אחת האמנות המאפשרות חריגה. המצב בישראל קצת אנומלי, בגלל בחירתה של הממשלה לפעול מכוח מצב החירום התמידי שבו אנו מצויים ולא להכריז על מצב חירום חדש. מבחינתי, זו שאלה משפטית לא קטנה, ורק אתמול הוגשה עתירה שמאתגרת את המסגרת הזו. סעיף 4 לאמנה קובע כללים נוספים וספציפיים בהקשר זה. אבל מעבר לתנאים הספציפיים של צורך, מידתיות, והיעדר הפליה, יש גם במשטר החירום של האמנה – רשימה ארוכה למדי של זכויות שלא ניתן לחרוג מהן בשעת חירום, והיא ארוכה מהסעיף החוקתי שעוסק בכך בחוק יסוד הממשלה שלנו. אני קורא לקבל את ההחלטות בהקשר זה לאור הנורמות הבינלאומיות, בפרט ביחס לרשימת הזכויות, בשים לב לכך שישראל היא צד לאמנה הזו".

עו"ד שרון אברהם-ויס, מנכ"לית, האגודה לזכויות האזרח ("תקנות חירום וזכויות אדם בעת משבר"): "באגודה לזכויות האזרח אנו עוסקים בשלושה אשכולות פעילות סביב הקורונה: האחד, בכותרת של שמירה על הדמוקרטיה (בכלל זה, בקרת הפעולה סביב שעת החירום; הגנה על חופש הביטוי; דרכי הטלת עוצר וסגר וכיוב') ; השני, הגנה על זכויות חברתיות וכלכליות לאור מעגל האבטלה המתרחב; והשלישי, הנגשת זכויות, בעיקר לציבורים של אוכלוסיות מוחלשות. אני אתמקד כאן בהיבט הראשון - דמוקרטיה.

חשוב להבין שבמאבק בהתפשטות מגיפה עדיין חובה לפעול לפי החוק. אין לקיים צעדים שמהווה, למעשה, השעיה של שלטון החוק. הנושא הזה מורכב כמובן. כולנו יושבים כעת חיה בהסגר וחרדים לבריאותנו. בימים אלה, קשה אולי לחלק מהציבור להעלות את השאלה – "האם השלטון שלנו לא מגזים בצעדים שננקטים?". אבל זהו תפקידנו וחשוב לעשות זאת. במדינת ישראל מוכרז מצב חירום מאז 1948, כידוע, וזה משהו שהולך איתנו. הסמכות של הממשלה, בהקשר זה, להתקין תקנות שעת חירום היא הקשה ביותר. הממשלה מתחילה לחוקק למעשה בלי איזונים ובלמים. כאשר המדובר בממשלת מעבר, זה מחריף. אז נקודת הפתיחה של פעולת הממשלה בתקופה זו הייתה מתן המון כוח לרשות המבצעת לעשות הרבה דברים. הכרזת מצב החירום הקבועה נתקפה על ידנו בבג"ץ, כבר בשנת 1999. פסק הדין בנושא ניתן בשנת 2012. אך מצב החירום עדיין בתוקף. מצב החירום ותקנות שעת החירום הם מצב אנטי-דמוקרטי. תשובתו של היועץ המשפטי לממשלה למכתבנו מאתמול, לפיה יש חובה משפטית לפעול באמצעות חקיקה ראשית, מחזקת את עמדתנו. אכן, יש כנסת, חלק ממנה מתפקד. תזכירי חוק מפורסמים. אבל לא ראינו עדיין דיונים בכנסת. היא לא פועלת באופן מלא. ברירת המחדל, של תקנות שעת החירום, היא הפועלת עדיין כרגע.

אני רוצה להתייחס להיבטי זכויות האדם מבין תקנות שעת החירום שהותקנו. בעניין זה יש לנו עתירה תלויה ועומדת בבג"ץ. השב"כ הוסמך, במקור, לאתר באמצעות אמצעים טכנולוגיים נשאים וחולים של הנגיף. לשב"כ נגישות קבע לנתוני מיקום ונתונים טכנולוגיים. כריית המידע נעשית תמיד תחת אישורים מיוחדים. ההגדרה לפי החוק בהקשר זה היא אך ורק לצרכי ביטחון. והנה, עלה משבר אזרחי – שאינו איום בטחוני לפי חוק השב"כ. ברגע שמאפשרים לשב"כ להשתמש ביכולותיו שלא לצורך ביטחוני, משנים את כל פעילותו ודפוס התנהגותו. איני מקלה ראש במשבר הקורונה, אבל גם שינוי זה הוא חריף ביותר וייתכן שאף קשה יהיה לחזור אחורה. זה לא קרה מעולם. החשש הוא משימוש ביכולות הללו יובילו לנרמול – מלשון נורמליות – של המעקבים ויפרצו את חרדת הקודש שבה משתמשים במאגרים הללו. זהו שינוי מהותי, לא השהייה של הזכות לפרטיות לתקופה קצרה. למיטב ידיעתנו, אף מדינת דמוקרטית בעולם לא משתמש בשירותי הביטחון שלה לצורך התמודדות שכזו עם הנגיף.

סוגיה נוספת שאני רוצה להציף היא הסמכת המשטרה למעקב מקוון. המשטרה קיבלה סמכויות שונות משל השב"כ, היא יכולה להשתמש בנתוני מיקום לצורך מדגמים. גם כאן בג"ץ צמצם את מרחב הפעולה , ותזכיר חוק פורסם, אך בינתיים לא קודם. אני רוצה לדבר על חלופות. עד היום, נתנו מעל 160,000 צווי בידוד בישראל. ולעומת זאת, רק כ 140 פעולות אכיפה של המשטרה נגד מפרי צווי  הבידוד. כלומר, אכיפת הבידוד היא כה זניחה וקטנה מדוע יש צורך ביכולות טכנולוגיות דרקוניות לאכיפת הבידוד?. זו לא פגיעה אך בעת החירום, אלא פגיעה ברמה עקרונית יותר בדמוקרטיה שלנו. אמצעי ביטחון אמורים להיות טאבו. אנחנו לא צריכים לחרוג מעבר לתכליות שלהן הם משמשים".

פרופ' אייל גרוס, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב ("בריאות כזכות אדם/כפגיעה בזכות אדם"): "כמו רבים אחרים, חזרתי בימים אלה לספרו של אלבר קאמי "הדבר" ובו המשפט: "המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם". ואכן, היא אינה לפי שיעור מידתנו. היא מערערת הרבה דברים שאנו חושבים עליהם. בהקשר של זכויות אדם, יש את הזכות לבריאות כזכות אדם. ויש את הבריאות כסכנה לזכויות אדם. התמונה הכללית בהקשר זה, המוכרת אך דרושה אזכור, היא הרעבת מערכת הבריאות ורמה נמוכה של הוצאה על בריאות ביחס למדינות ה-OECD [לינק]. נתון רלוונטי בהקשר זה הוא שהתפוסה הממוצעת של בתי חולים בישראל היא 94% לעומת 75% במדינות אלה. וזה בעיקר כי מספר המיטות שלנו הוא נמוך ביחס לממוצע. אנחנו מערכת בריאות שמבחינת תקצוב היא במצב מאוד לא טוב. ההשלכות של זה הן חמורות בישראל במיוחד, אף שתודה לאל איננו במצב של איטליה וספרד, בגלל שכבר בתור התחלה, קיימת מצוקת מיטות אשפוז [לינק]. אני בטוח שבימים אלה מערכת הבריאות עושה מאמצים אדירים מעל ומעבר, אבל זו נקודת ההתחלה שלנו מבחינת הזכות לבריאות.

לצד הגנה על הזכות לבריאות, שאלה שעולה היא מה קורה כאשר בשם הבריאות נפגעות זכויות האדם. במסגרת המאבק בנגיף, פוגעים היום קשה בזכויות אדם. ההגבלות הקשות על חופש התנועה, במיוחד, האפשרות של המדינות להגביל בצורה כה דרסטית את חירות התנועה של אזרחים נעשית במסגרת תופעה רחבה של ביטחוניזציה של השיח. גופי הביטחון שלנו נכנסו מאוד מהר לפעילות. ובהקשר זה, אנו יודעים שבשם ההגנה על הביטחון הלאומי פוגעים בזכויות האדם. אז אם השיח כבר עבר ביטחוניזציה,  לגיטימי מבחינת קהילת זכויות האדם לשאול את אותן השאלות הביקורתיות שעולות בתחום הביטחון בדיוק – ושאמורות להגביל את הפגיעה.

מן ההיבט הבינלאומי, תקנות הבריאות העולמיות  של ה-WHO, כוללות  חשש שכזה [לינק]. הן מדברות על כך שאם נוקטים בצעדים נוספים מעבר למה שהארגון ממליץ, ושפוגעים בזכויות אדם, יש צורך שהם יהיו מבוססים מדעית ושאין להם חלופה פוגעת פחות. היום הוגשה עתירה בנושא פרסום דיוני  הממשלה בנושא ההגנה על הבריאות. הרי אין בפנינו אויב בטחוני ואין מקום לסודיות. אני מצטרף לקריאה לפרסם את החלטות הממשלה בהקשר זה.

סוגייה אחרונה שאני רוצה להעלות הוא החשש שמנהיגים  - בכל העולם – ינצלו את מצב החירום כדי לבסס את השלטון הריכוזי שלהם. יש לנו בישראל סיבות לחשוד שהדבר יקרה גם אצלנו. כאשר שר המשפטים הוציא תקנות לאישור הגשה אלקטרונית של כתבי טענות, הוא אמר שהוא רואה במאבק בנגיף גם "הזדמנות". אז אולי זה טוב במקרה של תקנות אלקטרוניות, אבל לא בהקשרים אחרים – וראינו את העתירות להקמת ועדות הכנסת. צריך להיות ערים גם להיבט זה".

ד"ר עינת אלבין, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית ("הזכות לעבודה וזכויות עבודה – נעלמו בעין הקרונה?"): "זכויות עובדים מעוגנות בכמה מסמכים בינלאומיים. אנחנו רואות ורואים בשבועות האחרונים כמויות חסרות תקדים של אנשים שיצאו ממעגל העבודה, של אנשים עובדים אך חשופים לסכנות בריאותיות, ושל קשיים באיזון בין עבודה מהבית לבין הצורך לטפל בילדים. אני רוצה לדבר על כמה זכויות עובדים משמעותיות שנפגעו עד עתה במשבר ולהן תחולה אוניברסלית. הרעיון המרכזי שלי הוא ששיח זה של הזכויות קשור למדיניות תעסוקה. ישראל, בהקשר זה, לא אמצה מדיניות שמאפשרת תעסוקה, בניגוד למדינות אחרות בעולם, ולכן זכויות העובדים אצלנו נפגעות יותר.

הזכות לבריאות במקום העבודה היא הראשונה. אף שמדברים איתנו הרבה על סכנות ההידבקות, די מדהים לראות שהמדינה, כמעסיקה, ומעסיקים נוספים, לא דואגים לבריאות עובדיהם במקום עבודה. צוותים רפואיים ועובדים היו הראשונים לגביהם עלו הדברים, אבל אתמול רק נודע לנו שגם מטפלות סיעודיות במוסד לביטוח לאומי שמטפלות בקשישים ומגיעות אליהם הביתה לא קיבלו ציוד מגן מתאים. כמובן שגם באתרי בנייה ועוד. לא רק שאין הנחיות מפורשות בעניין זה, מעבר להנחיות של משרד הבריאות, אלא שגם אין אכיפה. ביחסי עבודה, עובדים לא יכולים להיות אחראים על בריאותם כמו האזרח בביתו. הם תלויים במעסיק להגנה על זכויות הבריאות ובמדינה לאכיפה של חובות מעסיקיות אלה. בעת משבר שבה רבים מוצאים ממקום העבודה החשיבות של אכיפה אף עולה. 

זכות שנייה שנפגעה היא הזכות לעבוד. בשבוע הראשון למשבר ניתנה הנחייה למשק לפעול כרגיל. אבל כבר בשבוע שלאחר מכן, ראינו שינוי מדיניות של הוצאה שיטתית של עובדים רבים משוק העבודה. בין אם ביציאה לחופשה בתשלום ובין אם לחל"ת. אנחנו רואים את זה גם במגזר הציבורי וגם במגזר הציבורי. במגזר הציבורי הוציאו 70% מהעובדים לחופשה, וגם בסקטור הפרטי רבים הוצאו, כאשר נתונים מהיום מראים על מעל מיליון אנשים מכוח העבודה שמחפשים עבודה, 25% שמקבלים דמי אבטלה, נתון חסר תקדים ונתון חסר כיוון שהוא לא כולל את כל מי שלא זכאים לדמי אבטלה כמו עצמאים ובעלי עסקים קטנים [לינק]. זו שאלה של מדיניות כמובן. במדינות כמו קנדה, אוסטרליה, דנמרק והולנד – הממשלות דווקא מאמצות מדיניות להמשיך לעבוד, גם אם מהבית [לינק]. ראשית, באמצעות סובסידיות ומימון ישיר של השכר על ידי המדינה. אנחנו רואים גם רגולציה חדשה שנועדה לקדם גמישות תעסוקתית כדי לחלק את משאב העבודה בין כל העובדים באופן שמחלק את זמן העבודה וזמן הפנאי. יש מדינות שכבר התארגנו להכשרות מקצועיות מסודרות באמצעים הטכנולוגיים כדי להגביר השתתפות. ישראל לא עשתה דבר מכל אלה. שלא לדבר על רמה מעט גבוהה יותר של פעולה, במטרה לשמור על הזכות לעבוד.

זכות שלישית היא הזכות לשוויון. נשים נפגעות יותר מצעדי הממשלה יותר, כאשר 58.3% מדורשי ודורשות העבודה החדשים הן נשים. אנשים עם מוגבלויות היו הראשונים שהוצאו ממקומות עבודה. עובדים זרים ועובדים שנמצאים מחוץ לרשת התמיכה של דיני העבודה. אפשר לאמץ מדיניות תעסוקתית נכונה יותר בהקשר זה. שאלות חלוקתיות חייבות להיות על השולחן.

הזכות האחרונה שאני רוצה להתייחס אליה היא להיות בתוך מעגל התחולה של דיני העבודה. שנים חוקרי דיני העבודה מתריעים על קיומו של נתח גדול של שוק העבודה שלא נהנה מההגנה המשפטית. במדינות אחרות אימצו קטגוריות ביניים, אצלנו אין קטגוריה כזו. זה אומר, לפני הכל, שהנתון של דורשי העבודה המדווח כיום סביב המשבר הוא הרבה יותר קטן מהמצב במציאות, וכי הגנות כמו הנאה מימי חופשה צבורים או דמי אבטלה אינן ניתנות להרבה מאד אנשים עובדים שנמצאים מחוץ לתחולה של ההגנה.

לסיכום, בניגוד למדינות אחרות, ישראל עוסקת בשאלות של הזרמת כסף למשק ודמי אבטלה, אבל לא מתווה מדיניות תעסוקה שחייבת להתרקם לקראת ההמשך. אם מסתכלים על הדברים כמכלול ומביאים גם בחשבון את הפעילות הענפה של החברה האזרחית רואים עד כמה מדיניות התעסוקה והרווחה של ישראל הנה צרה, ואנחנו יודעות ויודעים שמדיניות רחבה יותר – כמו בחלק מהמדינות שמניתי קודם – מאפשרת התמודדות הרבה יותר טובה עם המשבר הכלכלי והחברתי ביחס לישראל".

עו"ד אהד אמר, המרכז הקליני שבפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית ("מיצוי זכויות סוציאלית בשעת חירום"): "אני רוצה להתייחס לזכות אחת: זכות הנגישות למינהל במדינת הרווחה. הזכות הזו פותחה בישראל על ידי אבישי ביניש ולירון דוד במאמר חשוב. שלילה של הגישה לרשויות הוא למעשה ריקון הזכויות החברתיות כולן מתוכן. ברגיל, כשאנחנו מדברים על מימוש זכויות חברתיות, השיח מתמקד בשאלת היקפן וביכולת המדינה לספקן. אנחנו לא עוסקים בשיח הזה בהיבט אחר והוא שגם שעה שיש זכות ושהיא מוכרת – לא ברור שניתן להגשים אותה ושהאזרח הוא זה שיכול לעשות זאת. זכות הגישה למינהל נועדה לשם כך. השאלה שעומד ברקע – ואנחנו מתמודדים איתה בשגרה כמובן – הוא שאלת מיצוי הזכויות.

פיתוח הזכות לגישה למינהל מטיל על רשויות שלטוניות חובות להנגיש את עצמן. ולא רק את הרשויות, אלא גם שחקנים פרטיים שעובדים עם המדינה ומספקים שירותים. אנחנו נתקלים בקשיים בתחום זה בעיקר מכיוון של אוכלוסיות מבוגרות, אוכלוסיות מוחלשות ואוכלוסיות בעוני. להן יש חסמים שקשורים בידע והיעדר מומחיות, חסמים בירוקרטיים ועוד. למשל, במשבר הכלכלי של 2011, הרבה מאוד אזרחים לא מימשו את הזכויות שהמדינה נתנה להם רק בגלל חוסר מידע וחוסר מומחיות במגע מול הרשויות. במשבר הנוכחי, אנחנו מזהים תופעה נוספות ומוכרת של היצף מידע. דוגמא חשובה ורלוונטית בעניין זה היא ההחלטה על שינוי תקופת האכשרה לקבלת דמי האבטלה. המדינה מדברת, לא אחת, בשפה משפטית ומסורבלת שמקשה על אזרחים. עניין זה קשה בשגרה, אבל הוא מחריף בשעת חירום.

אם צלחנו את שלב המידע ואיתור הזכאות הנכונה, אנחנו עוברים לקושי הסבך הבירוקרטי. עניין זה מתחדד בחירום, שבו מוקדי קבלת הקהל של הרשויות סוגרים ברובים, ולכן צריך לוודאי שאלה הקימו פלטפורמות מקוונת לטובת האזרחים ושאלה נגישות. על הסוגיות האלה, וסוגיות רבות נוספות, אנחנו עובדים בימים אלה מול הרשויות במסגרת ה'חמ"ל החברתי' שלנו במרכז המשפטי הקליני".

פרופ' מיכאל בירנהק, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב ("פרטיות במשבר"): "כמו זכויות אדם אחרות שהוזכרו בדיון, גם הפרטיות במשבר. אבל בניגוד לזכויות אחרות, זהו משבר עמוק יותר. בשנת 2020, ברור לכולם שמידע הוא אמצעי קריטי לניהול ההתמודדות המדינתית והאזרחית עם הנגיף. הרבה מאוד מידע נדרש, בעיקר על ידי מי שמנהל את המשבר, על ידי הרבה מאוד רשויות וגורמי כוח. לפרטיות כזכות יש מאפיינים חשובים שמקשים את הדיון: [ראו כאן למשל] היא עמומה וגבולותיה לא ברורים, ובנוסף, אנחנו לא מרגישים את ההגנה עליה בשגרה. הפגיעה בפרטיות אינה מוחשית.

אם מסתכלים על צעדי הממשלה בשבועות האחרונים, כל יום נוסף משהו חדש: אל איכון חולים ו"מדעים" על ידי השב"כ הצטרפה אפליקציית 'המגן', החמ"ל הלאומי למאבק בקורונה פרסם קול קורא להקמת 'כלי ניטור כלל ארציים' של האוכלוסייה, המשטרה יוזמת מערכת לאיתור התקהלויות על ידי שימוש בנתוני מיקום, משרד הפנים רצה להעביר מידע לרשויות מקומיות והדבר צומצם בעקבות פעילות האגודה לזכויות האזרח, שר הביטחון מעוניין לערב את חברת NSO השנויה במחלוקת ביצירת דירוג רפואי-חברתי נוסח סין, חברת מיי-הרטיג' רצתה לחבור לחברה סינית כדי לייצר בדיקות קורונה בישראל, אבל יש פה סוגיות פרטיות מורכבות (נראה שהמיזם לא צלח, מסיבות אחרות), מצלמות הותקנו אצל מאושפזים בבתי חולים, ומוסדות להשכלה גבוהה נדרשו להעביר מידע באופן ייזום על מצבת תלמידי הרפואה והסיעוד.

חלק מהצעדים מבורך. חלקם הכרחי. השאלה היא איך לעשות זאת. אתמקד בשימוש בנתוני איכון. המכשיר הסלולרי שלנו מאכן את פעילותנו בכל רגע נתון. ברגיל, מידע זה שמור לחברות הסלולר ואולי נאגם על ידי ארגוני ביטחון. עכשיו, המדינה רוצה לעשות בזה שימוש. כמה נקודות: ראשית, בעת הנוכחית, הוו המשפטי עליו נתלתה הסמכות להשתמש בשב"כ היא חוק השב"כ. אך זה לא וו מתאים. אם המצב יימשך – יש לחוקק חקיקה ייעודית. ועדת החוץ והביטחון עשתה עבודה חשובה בצמצום הסמכויות של השב"כ ונקבעו עקרונות, בהם הגבלת מספר מורשי הגישה למידע, אבטחת מידע, שמירה על עיקרון צמידות המטרה. אבל הפגיעה בעניין זה היא לצערי עמוקה יותר. תקנות שעת החירום תחילה (והחלטת הממשלה לפי חוק השב"כ בהמשך) חשפו את מה שיכולנו לשער: לשב"כ יכולות איכון ומעקב תמידי לבצע ניטור אלקטרוני של כל אזרחי ישראל. התחקיר של העיתונאי רונן ברגמן בידיעות אחרונות לא הוכחש עד לרגע זה. זו לא רק בעיה בפרטיות. זו פגיעה באמון הציבור במערכת ובסולידריות החברתית. בחירום, ואז גם בשגרה.

שימוש בצעדי מעקב מהסוג הזה יוצר דיסוננס שיכול לפגוע בבקשת הממשלה לשיתוף פעולה ובציות האזרחי. אזרחים, שלא מתייחסים אליהם כשותפים לגורל החברתי במצב שנכפה עלינו, אלא כסובייקטים שנתונים למעקב, עלולים שלא לציית.

שאלה נוספת שעדיין לא קיבלנו עליה מענה היא שאלת אפקטיביות האמצעיים. בהקשר זה, למשל, הייתי שמח מאוד לדעת כמה ימי מחלה נחסכו, באופן מצטבר, בעקבות בידוד שנעשה על סמך איכון השב"כ?

לסיום, בקצרה, הערה על אפליקציית המגן, שהייתה לי זכות לייעץ מעט בהיבטי הפרטיות שלה. עד כה, לפי הנתונים שפורסמו, מיליון וחצי מבעלי סלולרי הורידו את האפליקציה. היא וולונטרית. היא אוספת מידע רק באופן מקומי (כלומר, המידע נשמר רק במכשיר הנייד שלנו, ואינו מועבר לשום גורם אחר). ניתן למחוק את המידע. אנשי פרטיות מהחברה האזרחית בדקו אותה, ואנשי אבטחת מידע חיצוניים בדקו גם. הקוד של האפליקציה פתוח ופורסם. זו גישה נכונה של הנדסת פרטיות (privacy by design) [ראו כאן למשל], שאומרת שניתן לתכנן מערכות שישיגו את המטרה אבל ישמרו על הפרטיות במידה חזקה בהרבה".

עו"ד דינה זילבר, משנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט ציבורי-מינהלי) ("ייעוץ משפטי בחמ"ל ממשלתי – אתגרים"): "בחרתי לדבר על ייעוץ משפטי מתוך ה'חמ"ל' הממשלתי ולהציף את הדברים מהזווית של אנשי הממשלה, שאמונים לא רק על הצבעה על החסרונות אלא גם על העשייה ואספקת פתרונות. אתחיל מהשורות התחתונות:

חשוב לי להדגיש שהמשבר הזה חיזק, אצלי, את התובנה שמאפיינת גם את ימי השגרה על שתי הפנים הייחודיות של הייעוץ המשפטי לממשלה וביטוין במשבר. משפטני הייעוץ המשפטי הציבורי על כל המערכים השונים שלו, אמונים על שני תפקידים. האחד, תרגום יוזמות הממשלה לשפה משפטית. השני, וגם בתקופה שבה תותחי הקורונה רועמים, תפקיד של יצירת הסדרים מידתיים ושמירה על זכויות האדם של האזרחים. התפקיד השני כולל הצפה ושמירה של כל הזכויות עליהן דיברו הדוברות והדוברים שלפני בפאנל. בכלל זה, הבטחת הזכות לקיום בכבוד של אזרחים ובפרט של אוכלוסיות מוחלשות.

את כל אחת מהבחירות שאנחנו צריכים לבצע ניתן לבקר, ניתן לומר שניתן היה לעשות את הדברים אחרת. אבל כאשר אני מסתכלת על אתגר זכויות האדם בעידן הקורונה, אני רואה בו אתגר משותף שלנו ושל החברה האזרחית. הדיאלוג שלנו בתחום זה מולכם מתבצע בהרבה זירות. זוהי ציפייה מהממשלה מכיוון האזרחים, אבל זו גם ציפייה של הממשלה מעצמה. הדאגה לזכויות האדם הוא אתגר שאיננו חיצוני לנו. גיבוש נוסחאות האיזון ומתכונתו אינה שאלה שהעיסוק בה נכפה עלינו, אלא זו שאלה שמטרידה אותנו מאוד, שאנחנו חושבים שחיוני לעסוק בה. למשל, בהחלטת הממשלה על האיכון של השב"כ – זו לא היתה סיטואציה שבה שירות הביטחון הכללי חיפש לפגוע באזרחים ובפרטיות שלהם. המדינה מודעת למגבלות הכוח ולצורך בריסונו. אפשר להתווכח אם הפתרון שנבחר טוב. אבל אני יכולה לספר שהיו דיונים בדרגים הגבוהים ביותר בהקשר זה שעסקו בשאלת הפגיעה בזכויות. אכן, בעידן הנוכחי יש פגיעה בזכויות. אין זה סוד. אבל הערובות המחייבות את שמירת זכויות האדם לא נותרות מחוץ למערך קבלת ההחלטות. הדיאלוג שמתקיים בין הממשלה לבין היועצים המשפטיים שלה כולל גם את ההיבט זה. בכל הנוגע לאיכון, נכון לסוף חודש מרץ, הפעולה שנעשתה על ידי שירות הביטחון הכללי הובילה לאיתור 800 חולים, אז אנחנו רואים שישנה גם תרומה משמעותית לאינטרס הציבורי. חיפשנו את השקיפות. חיפשנו את הבקרה. רצינו את הדיון בכנסת. ההסדרים שגובשו משקפים דיאלוג בין הממשלה וגורמים נוספים בכנסת, בחברה האזרחית, ולטעמי מעידים על חוסנה של הדמוקרטיה ולא על חולשתה.

תובנה שנייה היא שדווקא במשבר, וכמשפטנים של משפט מינהלי, אנחנו מבינים כמה חשוב לשמור על המסגרות המשפטיות ששומרות עלינו בתחום זה. הדרך בהקשר זה היא לעמוד – בתוך הממשלה ומחוצה לה – על הערובות וההליכים של המשפט המינהלי להגנה על הזכויות. זה בא לידי ביטוי בהיבטים שונים של עבודתנו. הייחוד של התקופה הזו מבחינה משפטית הוא בכך שהממשלה מתמודדת עם הצפה של סוגיות משפטיות וחוקתיות שבאות אל שולחנה. הזכות לחירות, חופש התנועה, ההפגנה, הטלות סגר, התקשרויות ומכרזים דחופים, מבחני תמיכה שתכליתם להבטיח שארגוני חברה אזרחית יוכלו לקבל כספים, תמיכה במוסדות תרבות, שחרור כספי פקדון של עובדים זרים, מתן אפשרות להיוועדות חזותית בהליכי משפט, סיוע של צבא ומשטרה במרחבים אזרחיים ועוד כהנה וכהנה שאלות משפטיות. שאלות אלה לא מגיעות אלינו בטור, אחת אחרי השניה, אלא בצורה דינמית ובלוח זמנים דוחק. המשפטנים אמורים להיות שם באופן מיידי בתוך המערך שמספק את התשובות. והם עושים זאת. הם מתרגמים את המדיניות שנקבעת לשפה משפטית ונותנים מענה בייעוץ לשאלות. זהו מצב לא שגרתי שמטיל אתגר לפתחו של הייעוץ המשפטי. עליו גם לתת את הפתרונות לממשלה הקובעת את המדיניות וגם להבטיח את האיזונים, למרות המהירות וריבוי הסוגיות.

בנוסף, יש לזכור שהדיונים בסוגיות האלו מתנהלים בפלטפורמה שמצמצמת את האפשרות לשיח מלא. כמו הדיון הזה, שמתקיים בווידאו, גם בדיוני הדרגים הממשלתיים הדבר כך. יש לוודא, במצב שכזה, שדבר לא הולך לאיבוד, שצורת הדיון הדיגיטלי לא משטיחה את המהות ושכל מה שצריך להיות סביב השולחן בו מתקבלות ההחלטות אכן נוכח. גם עניין זה, של ייחודיות מערך קבלת ההחלטות, אינו פרוצדורלי גרידא והוא אתגר גדול.

אני שמחה על הדיון הזה. הוא חלק מהדיון שמתקיים בין המדינה לבין החברה האזרחית. גם בית המשפט שותף למארג הזה. המסר שלי הוא שהממשלה אינה מתנערת מהחובות בהקשר זה של דאגה לזכויות האדם וכי הנושא הוא לא משהו אמורפי שמעניין רק את קהילת החברה האזרחית בלבד.

חשוב לי באותו הקשר להדגיש את המקום החשוב שממלאים היועצים המשפטיים בתקופה הזו. אני אדגים זאת באמצעות הנושא של סיוע של חיילי צה"ל לכוחות המשטרה – התרומה שלנו כמשפטנים לעיצוב ההסדר הזה באופן מידתי היתה מאוד חשובה. בתחילה המחשבה היתה להעניק לחיילי צה"ל שורה של סמכויות, למשל לעכב, לתשאל, לדרוש הזדהות, בדומה לסמכויות שיש למשטרה. אנחנו בחנו את הדברים, והגענו למסקנה שבהיבט הפרוצדורלי, הקניית סמכויות שכזו יכולה להיעשות רק בחקיקה ראשית. בעקבות החידוד הזה הוחלט לבסוף שלא להעניק לחיילים סמכויות, והוחלט שהחיילים יהיו מורשים לסייע במשימות של נוכחות ובולטות בלבד, ורק במרחב הציבורי. בשל העובדה שמדובר פה בפעילות של חיילים במרחב האזרחי, סברנו שנדרשת כאן למצער  החלטת ממשלה.

מחשבה נוספת היא שהסוגיות שאנחנו עוסקים בהן והשפעתן על הזכות לחיים הן בתחום שהוא חדש לנו מהבחינה הזו. אנחנו מכירים את העיסוק בשאלות מהסוג הזה בעיקר בהקשרי ביטחון. בגלל העיסוק רב השנים דווקא בהקשרי הביטחון נבנתה כאן מערכת של איזונים ובלמים, נצבר ניסיון. התקופה הזו מזמנת לפתחנו שאלות הרות גורל מסדר גודל דרמטי, אבל בתחום שלא עסקנו בו קודם באופן הזה, בתחום של בריאות הציבור, ולכן אנחנו נדרשים לפתח את המנגנונים המרסנים האלו של האיזונים והבלמים  תוך כדי תנועה, דווקא בהקשרים האזרחיים שאיננו מורגלים לדילמות הללו בהם. זה אתגר משמעותי שאנחנו מתמודדים איתו ומונח לפתחנו, כולנו".