הצעה לחוק גיור ממלכתי

גלגולה העכשווי של המחלוקת סביב הגיור, שעליה מתדיינים בכנסת הנוכחית, קשור לעלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, שבעקבותיה התברכה מדינת ישראל בכמיליון עולים חדשים, כשליש מהם אינם מוכרים בישראל כיהודים. למרות שממשלות ישראל בעשרים השנים האחרונות הכריזו על גיור העולים כמשימה לאומית, רק כ־ 7% מהם התגיירו. העובדות מלמדות כי נדרש תיקון של ממש במערכות המטפלות בגרים בישראל.

בשל מורכבותה של סוגיית הגיור בישראל והשלכותיה הרבות — במישור הלאומי, האישי והחברתי — יש חשיבות גדולה לכך שהגיור יהיה ממלכתי ומוסכם.כך למשל, במישור הלאומי — מאחר שהגיור מעניק למתגייר זכות שבות ומרשם מכוח החוק, הגיור הוא רכיב מכריע במדיניות ההגירה של המדינה, ועל המדינה להסדירו ולשמור בידיה את האחריות לנושא. ובמישור האישי — כיוון שהשלמה של תהליך הגיור משנה את המעמד החוקי של המתגייר לכל מיני צרכים, למשל הדין האישי, מתחייבת הסדרה של העניין על פי דין. ולבסוף, במישור החברתי — מנקודת מבטם של המתגיירים יש חשיבות רבה שלא יתעוררו ספקות בנוגע לתוקף ההליך שעברו ושהם יתקבלו כיהודים לכל דבר ועניין הן על ידי המדינה הן על ידי החברה, על שלל מגזריה. לפיכך יש צורך בהסכמה רחבה ככל האפשר, שראוי להשיגה במסגרת ממלכתית באמצעות חקיקת חוק גיור ממלכתי.

הצעת חוק גיור ממלכתי של עמותת עתים והמכון הישראלי לדמוקרטיה מבקשת להגדיר את תחום הגיור בישראל כסוגיה לאומית; להסדיר את המסגרת של הליכי הגיור בחקיקה ראשית; לקדם את הוודאות באשר להליכי הגיור; לשפר את תקינות ההליכים ואת יעילותם; ולחזק את התוקף והקבלה הרחבה של המתגיירים כיהודים. ההצעה איננה עוסקת בהיבטים הדתיים של הגיור, ולפיכך אין היא נותנת עדיפות לפרשנות הלכתית כלשהי. היא גם איננה משנה דבר בעניין ההכרה של מדינת ישראל בגיור שנערך בישראל או בחו"ל על ידי זרמים לא אורתודוקסיים.

שתי עמדות קצה רווחות בכל הקשור לשאלת גיורו של מי יוכר על ידי מדינת ישראל: העמדה האחת מצדדת בהפרטה של הגיור כך שכל בית דין שיורכב מרבנים יוכל לגייר והמדינה תכיר בגיור לצרכים שונים; העמדה ההפוכה גורסת שיש לרכז בידי גורם אחד בלבד את הסמכות להעניק הכרה ממלכתית לגיור. זהו המצב הנוהג היום, ולפיו הרב הראשי לישראל הוא היחיד שיכול להנפיק תעודת המרה לדת היהודית.

אנו סבורים כי יש להתנגד לשתי עמדות הקצה משום שהפרטת הגיור פותחת שער רחב מדי, ולמעשה נותנת לכל שלושה רבנים סמכות לקבוע מי יהיה אזרח ישראלי. לעומת זאת, ריכוז הסמכות בידי אדם אחד מאפשר לאדם זה להכתיב לכל המערכת מדיניות הלכתית הנראית לו, מחמירה או מקלה. מצב דברים זה מונע ריבוי קולות הלכתיים, כמקובל בתולדות ישראל.

הצעת החוק שלנו מציעה דרך אמצע. על פי ההצעה שלנו, המדינה תתמוך ותכיר בגיור ממלכתי, אבל בה בעת יתאפשר ריבוי קולות הלכתיים בתוך המסגרת הממלכתית. הצעת החוק תשיג את שתי המטרות — אחְדוּת ולא אחידוּת — בקביעה שהמדינה תנפיק אוטומטית תעודת המרה לכל מי שהתגייר בבית דין שבראשו עומד רב המכהן בתפקיד רבני בכיר מטעם הרבנות הראשית לישראל. בגלל חשיבות הגיור הצעת החוק מציעה מערך פיקוח והסדרה של ההיבט המינהלי (לא ההלכתי) של הליכי הגיור בישראל על ידי מינוי ממונה על הגיור במשרד לשירותי דת ויחידת פיקוח שתעמוד לרשותו של הממונה.

הצעת החוק קובעת מעטפת הגנה על המתגיירים מפני ביטול גיורים (למעט מקרים קיצוניים) ומפני סירוב לרשום אותם לנישואין. היא מבקשת להציב את סוגיית הגיור כסוגיה לאומית שהחברה הישראלית מחויבת לטפל בה ברצינות ובאחריות. זוהי חובתנו לדורות הבאים.

ההצעה נכתבה בשיתוף עם עמותת "עתים".

הורידו את החוברת המלאה