האומנם מדינת כבוד האדם?

לכל אדם, בכל חברה, יש צורך אנושי עמוק שיכבדו אותו, באשר הוא אדם, ושלא ישפילו אותו ולא יפגעו בגופו. כבוד האדם הוא לכן ערך מוביל יהודי, ישראלי ואוניברסלי. אך מבחנו איננו בהסכמה מילולית, אלא בהתנהגות יומיומית של כל אדם ביחס לבני אדם זולתו - במשפחה, בעבודה, ברחוב, ובכל מסגרת אחרת.

בודאי ישנם רבבות ישראלים המקיימים יום יום את כבוד האדם בהתנהגותם. אך סקרי דעת קהל מגלים שרוב הישראלים סבורים שהתכונות המאפיינות את הישראלי הן גסות רוח, חוצפה, חוסר סובלנות, שחצנות וקולניות. ואכן כבוד האדם פגוע קשות בישראל במערכות יחסים רבות; החל מהמשפחה, ובני נוער וגמור ביחס לפלסטינים בשטחים.

שינוי במצב זה ניתן להשיג לא באמצעות הטפה, אלא באמצעות תהליך מתמשך המחולל תמורה במודעות של המשתתפים לצורך של זולתם שיכבדו אותם כבני אדם. תהליך כזה פיתח בשנים האחרונות צוות של יועצים ארגוניים-התנהגותיים, המובילים אותו בבתי ספר, בכמה יחידות בצה"ל ובמשטרה, בכמה עיריות ועוד. אך כל אלה הן רק התחלות. השאלה הקשה לעשור הבא: היימצאו די מנהיגים להוביל תהליך תמורה שיעשה את ישראל למדינת כבוד האדם?

אלוף הראבן הוא ראש תכנית כבוד האדם בעמותת סיכוי, לקידום שוויון אזרחי.