"הדרך השלישית": כיצד לשנות את הליך הגיוס בהעדר יכולת לשנות את החוק

מאז ומתמיד צה"ל אפשר, לצד מודל גיוס אחד מרכזי, מגוון של צורות גיוס אלטרנטיביות. יש להרחיב את תצורות הגיוס האחרות בפועל, לפתוח אותן לאוכלוסיות נוספות, לגלות גמישות רבה יותר במתן היתרים – וכך לייצר פרקטיקת גיוס התואמת את המציאות של החברה הישראלית בעשור השלישי של המאה ה-21.

Flash 90

תקציר

כיוון שהניסיון לייצר שינוי פורמאלי-חוקי במודל הגיוס נתקל בקשיים רבים, וכיוון ששימור אופן הגיוס כיום מעורר בעיות רבות, מוצעת דרך שלישית: שימור חוק הגיוס הקיים תוך יצירת מנעד רחב של אופני גיוס בפועל. מאז ומתמיד צה"ל אפשר, לצד מודל גיוס אחד מרכזי, מגוון של צורות גיוס אלטרנטיביות. יש להרחיב את תצורות הגיוס האחרות בפועל, לפתוח אותן לאוכלוסיות נוספות, לגלות גמישות רבה יותר במתן היתרים – וכך לייצר פרקטיקת גיוס התואמת את המציאות של החברה הישראלית בעשור השלישי של המאה ה-21.

תמונת מצב: תהליך שינוי אופי הגיוס כבר כאן

אם לשפוט על-פי מה שהתרחש בצבאות שונים בעולם, הרי שישראל כבר נמצאת בלב לבו של תהליך שמוביל בסופו של דבר לביטול מודל גיוס החובה. ניתן להצביע על שבעה גורמים עיקריים אשר הביאו צבאות לביטול גיוס החובהבנזימן, י. (2014). שלב המעבר מצבא חובה לצבא מתנדבים בשכר: פרספקטיבה השוואתית של צבאות זרים. ממד"ה, צה"ל.:

1. שינוי בתפיסת האיום במדינה ובאופן בו החברה מבינה את מצבה הביטחוני-מדיני - כך, לדוגמה, קרה בחלק ממדינות מערב אירופה אשר ביטלו את גיוס החובה עם תום המלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ והתפרקותה של האחרונהMjøset, L., & Van Holde, S. (2002). Killing for the state, dying for the nation: an introductory essay on the life cycle of conscription into Europe's Armed Forces. In: The Comparative Study of Conscription in the Armed Forces. Emerald Group Publishing Limited..
2. פערים גדולים בין לשון החוק הפורמאלית שמחייבת גיוס חובה לבין הגיוס בפועל הכולל אחוזים קטנים בלבד מהאוכלוסיה.
3. אופי הפעילות הצבאית - כאשר צבאות עוסקים ב"שמירת שלום" באזורים מרוחקים, בסכסוכים שהם לא צד בהם, ולא בהגנה על גבולות מדינתם, הצורך וההכרח בקיומו של צבא החובה הפך לשוליראו, לדוגמא: מוסקוס, צ. (2000). לקראת צבא פוסט-מודרני. תרבות דמוקרטית, 4-5: 213-232..
4. תפיסות חברתיות ליברליות, גלובליות ואינדיבידואליסטיות אשר גרמו להיחלשות המוכנות של היחיד להתגייס למען הקולקטיב, ואתגרו את התפיסה לפיה זכויות הפרט קשורות לחובותיו – ובכלל זה שירות צבאימובן שתפיסות אלו אינן בלעדיות ושבמקביל אליהן ישנן גם תפיסות שמרניות, לאומיות וקולקטיביות..
5. הרצון לייצר "צבא קטן וחכם", אפקטיבי ויעיל יותר, העוסק רק בליבת תפקידו הצבאי, במקום צבא שנתפס כגמלוני, "ישן" וחסר גמישותPoutvaara, P., & Wagener, A. (2011). Ending military conscription. CESifo DICE Report 9, no. 2:36-43..
6. שינויים בשיטת המשטר. מאפיין זה ניכר במדינות שעברו משלטון טוטליטרי או דיקטטורי למשטר דמוקרטי, בעיקר כיוון ששיטת גיוס החובה היתה מזוהה עם המשטר הרודני הקודם.
7. גורמים כלכליים. רצון להשקיע יותר תקציבי מדינה בתחומים כגון רווחה, דאגה לפרט, תשתיות וחינוך – על-חשבון ההשקעה בצבא ובביטחון.

לא כל הגורמים  משתקפים בהחלטת כל מדינה שביטלה את גיוס החובה בה. והם גם אינם שווי משקל. שינוי תפיסת האיום על המדינה חשוב ובמובן מסוים מוביל לכלל הגורמים האחרים. אך הופעת כולם או חלקם, במקביל, ובחפיפה אחד לשני, מלמדת על התהליך שעוברת מדינה בעת ביטול גיוס החובה.

בישראל, כאמור, חלקם של הגורמים הנ"ל נראים לעין זה זמן רב. התהליך הוא איטי ומדורג, אך הוא מתרחש. מבחינת תפיסת האיום, הרי שבשונה ממדינות רבות, ישראל נמצאת במלחמה ועימותים מתמידים עד היום. העצימות משתנה, גובה הלהבות עולה ויורד, אך האיום קיים, צה"ל עסוק בהגנה על ישראל וחייליו אינם מוצבים במדינות זרות לצורכי "שמרית שלום". ואלא שהאיום בעשור השלישי של המאה ה-21 אינו דומה לאיום בעשורים הראשונים לקיומה. מזה כמה עשורים שרוב המלחמות בעולם הן "מלחמות חדשות" ולא "ישנות", בהן לפחות אחד הצדדים אינו מדינה אלא ישות אחרת (ארגון טרור, מליציה, קבוצת אזרחים המתנתקת מהמדינה ועוד).  Kaldor, M. New and old wars: Organised violence in a global era. John Wiley & Sons, 2013. ישראל אינה שונה בכך.Ben-Eliezer, Uri. (2012). Old conflict, new war: Israel’s politics toward the Palestinians. Springer.
Benziman, Y.(2017). New wars rational, old war expectations. Peace and conflict: journal of peace psychology 23, no. 4: 441-443
 האיום עליה אינו על עצם קיומה אלא על אורח החיים המתקיים בה. היא אינה נלחמת עוד על עצם הישרדותה, אלא בעיקר על הניסיון לחיות בביטחון כאשר חלק ניכר מהאיומים מגיעים ממקורות שתחת שליטתה המלאה או החלקית.

במקביל לכך, ואולי בהמשך לזאת, אחוזי הגיוס לצבא הולכים ופוחתים והפערים בין לשון חוק גיוס החובה למספר המתגייסים בפועל גדלים באופן מתמידליבמן, ל., מלחי, א. ושפרן גיטלמן, ע. (2021). מודל השירות הצבאי בישראל מגמות וחלופות אפשריות, המכון הישראלי לדמוקרטיה.. הנתונים הרשמיים אינם מתפרסמים, אך רוב ההערכות הן שמבין כל שכבת בני 18, כולל ערבים וחרדים, פחות מ-50% מתגייסים. לפי נתונים שונים, אפילו מקרב מי שצה"ל מכנה "מיועדים לגיוס", כלומר ללא 20% אזרחי ישראל הערבים, מספר המתגייסים קטן משני שלישיםשיעור הגיוס המשוקלל לצה"ל: 65% - כך הוצג היום בוועדת החוץ והביטחון, אתר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת,25.1.2017, https://main.knesset.gov.il/Activity/committees/ForeignAffairs/News/pages/pr250117.aspx . זאת ועוד, שירות המילואים, אשר בעבר היה נחשב לחלק אינטגרלי מגיוס החובה, עבר טרנספורמציה משמעותית, בעיקר לאחר חקיקת חוק שירות המילואים ב-2008, והיום אין כלל טענה ש"כולם משרתים" במילואים, גם לא בקרב פחות ממחצית האוכלוסייה שמתגייסת לשירות סדיר. לכן כבר סולקה מסדר היום הציבורי התפיסה ששירות המילואים הוא חובה, כמו גם ההנחה שקיים שוויון בתחום זה. ראיה לכך היא ש"מחאת הפראיירים" שוב אינה נשמעת משום שהיא נראית לא רלוונטית במציאות של שנת 2021. פערים אלה יוצרים תסכול עמוק בחברה הישראלית, שהביטוי לו ניכר, בין השאר, בממשלות שקמו ונפלו, בחקיקה ובבג"צים, ובניסיון להסדיר את רעיון ה"שוויון בנטל". מחזורי הגיוס גדלים והולכים, בגלל הגידול הטבעי באוכלוסיית המדינה, אך הפערים בין מספר המתגייסים לבין היקף השנתונים גדלים והולכים אף הם.

גם בהקשר הכלכלי ניכר שינוי משמעותי. צה"ל, שבעבר כלל לא נשפט על-פי קריטריונים מעין אלה, נחשף בשנים האחרונות לביקורת חריפה על בזבוזים וחוסר יעילות בהתנהלותו. בסקר שפורסם לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, נמצא כי יותר מחצי מהאוכלוסיה בישראל סבורה שהצבא אינו מתנהל בצורה יעילה מבחינה כלכלית.הרמן, צ., ענבי, א., כהן, ע., שפרן גיטלמן, ע. (2020). צבא ההרגעה לישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה. https://www.idi.org.il/articles/32923 חיצי הביקורת נשלחים בעיקר כלפי שירות הקבע, גובה המשכורות והפנסיות הצה"ליות. הביקורת הזו היא ביטוי לכך שמעמדו של צה"ל כמי שמופקד על ביטחון המדינה ולכן אין להטיל דופי בפעולותיו ויש להעניק לו חסינות  מפני ביקורת על היקף תקציבו ואופן ניצולו (כפי שהיה מקובל בעבר) – מתערערלוי, ג., גזית, נ., משה, ר., והרנס, א. (2019). הצבא וחברת השוק בישראל. למדא – האוניברסיטה הפתוחה.. היום צה"ל נשפט גם בהקשרים כלכליים ומתעוררת כלפיו השאלה האם לא ניתן לקיים את ביטחון ישראל בשיטות אחרות, עם מודל שונה.

שתי אפשרויות: לא לשנות דבר או לשנות את מודל הגיוס

לאור כל אלה, עולה השאלה האם הגיעה העת לשנות את מודל הגיוס, או שיש יתרונות בהשארת המצב על כנו, למרות הדברים.

1. השארת המצב כפי שהוא - תהליכי שינוי אופי הגיוס הצבאי, כפי שניכר מהתהליכים שעברו צבאות אחרים בעולם, הם הדרגתיים ואיטיים. במדינת ישראל התהליך הזה, כאמור, מתרחש כבר כמה עשורים, ובכל זאת הוא עוד לא צבר תאוצה משמעותית. כיוון שתפיסת האיום אומנם השתנתה אך היא מוסיפה להיות מאוד נוכחת, סביר להניח שהתהליך ההדרגתי של הפרדות ממודל צבא החובה ימשיך להתקדם בקצב איטי. מכאן שאולי אין הכרח ליזום תהליך שינוי אקטיבי.

לצד זאת, החלטה לא לפעול ולא לשנות דפוסים קיימים מאפיינת את אסטרטגית ההתנהלות של השלטון הישראלי בתחומים רבים והיא מתכתבת היטב עם החלטה לא לשנות את מודל הגיוס. כך, לדוגמה, ההירתעות משינוי מודל הגיוס הצבאי מתאימה להירתעות של כל ממשלות ישראל מאז 1967 מקבלת החלטה לגבי מיסוד אופי היחסים בין הישראלים לפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה – כיוון שיחסי ישראל עם הרשות הפלסטינית הם מרכז פעילותו של הצבא. כך גם חוסר היכולת לייצב מערכת יחסים מוסכמת בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל והתפרקותה של ישראל ל"שבטים" על-פי הגדרתו של הנשיא ראובן רבילין אשר תיאר ארבעה שבטים עיקריים: https://www.gov.il/he/Departments/news/speech-070615-01, מתאימים לחוסר החלטה לגבי שינוי מערך הגיוס של צה"ל שלכאורה מהווה "כור היתוך" לישראליות אך מבקש שלא לכלול בתוכו 20% מאוכלוסיית המדינה ואינו כולל כמחצית מהאוכלוסייה (ומובן שגם אינו מהווה, ואולי מעולם לא היווה, כור היתוך אמיתי).

אולם מעל לכל, הטיעון העיקרי של אלה המצדדים בהשארת המצב על כנו, הוא שכל עוד מתקיים גיוס חובה פורמאלי צה"ל יכול לכאורה למלא את משימותיו בצורה המיטבית: הוא מגייס מספר רב של אנשים ולרשותו מרחב תמרון גדול לגבי אופי ואופן הצבתם ביחידות ובתפקידים. בתנאים נוחים אלה תפקידיו כ"צבא העם" וכגוף שמשימתו להגן על ביטחון ישראל מיושמים בצורה הטובה ביותר האפשרית מבחינתו. כיוון שכל שכבת גיל בישראל גדולה יותר מקודמתה, הרי שגם אם אחוז המתגייסים יקטן, מספר המתגייסים בפועל יגדל, ולכן צה"ל יוכל לשמר את יכולותיו.

אולם מנגד ישנם שלושה שיקולים מרכזיים נגד השארת המצב כפי שהוא. בראש בראשונה, ככל שאחוז המתגייסים יקטן – מגמה ברורה ומובהקת אשר ניכרת הן בקרב ציבור המתגייסים הקיים, והן בעקבות גידולן היחסי של שתי קבוצות האוכלוסייה המרכזיות שלא מתגייסות (הערבית והחרדית) – התסכול בקרב המתגייסים ייגבר. תסכול זה מגביר את המתח בין הקבוצות בתוך החברה הישראלית וגם מכביד על הצבא ופוגם באופן שבו הוא נתפס בחברה כולה. בהמשך לכך, המגמה של ירידה במוטיבציה לגיוס גוברת – התפתחות אשר עלולה להוביל את צה"ל למחוזות בעייתיים, ומכאן שאולי נכון לנקוט יוזמה במקום להמשיך בגישה הפסיבית. בנוסף, בחלק מצבאות העולם סיום גיוס החובה הוליד מתחים רבים בין הדרג הצבאי לדרג המדיניז"ק, ד., וראביד, ג. (2008). מודלים של צבאות זרים – מהדורה מעודכנת. ממד"ה, צה"ל., וכדי למנוע מצב דומה בישראל כאשר תהליך החלשות גיוס החובה כבר ניכר, מוטב להכשיר את הקרקע כדי שהתהליך ייעשה בהידברות בין כל הגורמים הנוגעים בדבר. במילים אחרות, גם אם שימור המצב הקיים, חרף פגמיו, עשוי בטווח המידי להיתפס כתוכנית פעולה נוחה עבור ההנהגה הצבאית-מדינית המכהנת, הרי שהגישה הזו עלולה לפגוע בהיערכות הצבאית-מדינית לאורך זמן.

2. שינוי מודל הגיוס - מודל גיוס החובה המתקיים כיום אינו גיוס חובה בפועל. בזמנו הציע הלטינר לקרוא למודל גיוס כמו זה הקיים בישראל, כאשר לכאורה מתקיים גיוס חובה אך בפועל פחות מ-50% מכל שנתון מתגייסים, מודל של "פסבדו גיוס חובה"Haltiner, K. W. (1998). The definite end of the mass army in Western Europe? Armed Forces & Society 25, no. 1: 7-36.. כאשר אלה נתוני הגיוס בפועל, ללא קשר ללשון החוק הפורמאלית, ולאור הקשיים שהוזכרו קודם לגבי היכולת להמשיך לקיימו, גישה נגדית לשימור המצב הקיים היא לשנות את מודל הגיוס.

בניגוד לשיח הנשמע פעמים רבים, ההחלטה לוותר על גיוס החובה אין משמעה בהכרח מעבר לצבא-מקצועי (או בשפתו של צה"ל, אשר נרתע מהגדרה זו המרמזת לכאורה שהצבא הנוכחי אינו מקצועי, "צבא מתנדבים בשכר"). ישנם עשרות מודלים לגיוס שאינם "גיוס חובה" או "צבא מקצועי". למעשה, כמעט לכל צבא בעולם מודל גיוס ייחודי לו.

אם למנות כמה מאבות-הטיפוס של שיטות הגיוס הקיימות בעולם, ניתן לציין את אופציית שירות החובה שעל פיה אזרחים חייבים לשרת אך הם יכולים לבחור בין התגייסות לצבא וגיוס לשירות אזרחי. סוג אחר הוא גיוס חובה על-פי מכסות, שעל פיו משמלאה מכסת הגיוס בשנתון, פטורים הנותרים מהחובה. מודל מוכר שלישי הוא גיוס על פי הגרלה. ואלו, כאמור, דוגמאות ספורות; ישנן שיטות גיוס נוספות – כל מדינה והדגם המתאים להראו, לדוגמא, הרחבה בעניין סוגי מודלים שונים:
בנזימן, י. (2021). מודלי גיוס בעולם. ממד"ה, צה"ל.
ליבמן, ל., מלחי, א. ושפרן גיטלמן, ע. (2021). מודל השירות הצבאי בישראל מגמות וחלופות אפשריות, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
.

לכל מדינה מודל גיוס אחר, אך המשותף לכולן הוא הרצון למצוא את האיזון הנכון בין שימור יכולותיהן הצבאיות וקבלת לגיטימציה מצד אזרחיהן למבנה הצבא ולמקומו בחברה. אומנם שני פרמטרים אלה מובנים מאליהם, אך יש להדגישם בעיקר אל מול הטענות שמודל שאינו גיוס חובה בהכרח מחליש את הצבא משום שהוא מקשה עליו למלא את תפקידו. לעיתים טענות אלו נכונות, אך הן אינן אקסיומטיות, ורוב מדינות העולם אוחזות מזה שנים רבות בדעה כי מודלים אחרים – שאינם גיוס חובה – יעילים ומתאימים יותר. בחלק מהמקרים, ההחלטה על שינוי שיטת הגיוס אומנם נעשתה חרף התנגדותו של הצבא, אולם במדינות אחרות השינויים נעשו על דעתו.

נדמה שבהקשר הישראלי, המודל אשר מטיל שירות חובה על כלל האזרחים בגיל 18, כאשר חלקם יתגייסו לצבא וחלקם ישרתו בשירות אזרחי אחר, הוא המתבקש. ניתן אף לשלב בו מנגנון סינון המאפשר לצבא לבחור את המתגייסים הרצויים בעיניו. אפשר לשלב בו גם מערך תמריצים רחב אשר יעודד צעירים להעדיף להצטרף לשורות הצבא דווקא (בזכות תגמול כספי, הבטחה שתקופת שירות החובה החלופי - האזרחי - לא תהיה קצרה יותר, ועוד). ההנחה המקובלת וההגיונית היא שמודל מעין זה יגרום לעליה משמעותית באחוז המשרתים בכל מחזור גיוס, בין השאר כיוון שהוא יאפשר את גיוסם של החרדים והערבים. הוא עשוי אומנם לגרום לכך שמגזרי אוכלוסייה אשר מתגייסים כיום לצבא יעדיפו לשרת שירות אזרחי ובכך יקטן מספר המתגייסים לצה"ל ותפחת איכותם, אך במקביל לכך צפוי להתחולל תהליך נגדי: המתגייסים עשויים לזכות לתנאים שיגרמו לרבים מהם להעדיף את השירות הצבאי; המוטיבציה לגיוס אשר נמצאת בנסיגה עשויה לעלות; העליה בכמות המשרתים והמתגייסים תקטין את התסכול הבין-קבוצתי בתוך החברה הישראלית; ואוכלוסיות אשר כיום לא מגיעות לצה"ל עשויות להתגייס בהינתן חובת שירות/גיוס כאשר עליהן לבחור בין שירות אזרחי לגיוס צבאי.

הדרך השלישית: שימור לשון החוק אך שינוי אופי הגיוס בפועל

למרות ההנחה ששתי האופציות האפשריות הן שימור המצב הקיים או אימוץ מודל אחר, אני מציע לחשוב גם על אופציה שלישית: שינויים בפועל באופן הגיוס ללא שינוי פורמאלי של חוק הגיוס. מודל מעין זה קיים במספר מדינות אשר בחרו לא לזנוח את לשון החוק אשר מאפשרת גיוס חובה, אולם בפועל אינן מיישמות אותה כלשונה. בהקשר הישראלי, נראה שאפשרות זו עשויה להיות המתאימה ביותר כיוון שהיא משלבת בין מה שנראה כתהליך שחייב להתרחש (שינוי כלשהו באופן הגיוס) לבין מה שנראה כמתאים למנטליות ולאופן ההתנהלות האסטרטגית הישראלית (רצון לא לשנות ולא לקבל החלטות מכריעות-אסטרטגיות ארוכות-טווח). אי-שינוי החוק הפורמאלי של מודל הגיוס לצד שינויים בפועל  יאפשרו גם להתגבר על החשש הגדול מכל – שבאם תוחלף שיטת הגיוס לא יעמדו לרשות צה"ל עתודות הגיוס הנדרשות לשעת חירום – כיוון שנשמרת לו היכולת להיות עם "היד על השיבר". ובנוסף, במערכת היחסים העדינה בין הצבא למדינה, אפשרות זו עשויה לזכות לא רק לשיתוף פעולה של צה"ל אלא גם לקבל את תמיכתו.

מה שנדרש, למעשה, הוא שצה"ל ירחיב תוכניות, מהלכים ואופני גיוס אשר מתקיימים בו כבר כיום ואשר התקיימו בו מאז ומעולם. מאז הקמתו, צה"ל גייס אליו על-פי מודל אחד, אך במקביל אפשר גיוסים על-פי מודלים אחרים. ישיבות ההסדר, גרעיני הנח"ל, ספורטאים מצטיינים, מסלולי-סלבס, ועוד – התקיימו ומתקיימים בצה"ל כיום. כך גם קורסים קדם-צבאיים, מסלולים ישירים לקבע, תוכניות מצטיינים ייעודיות, מקצועות אשר דורשים חתימת קבע מראש, מתקיימים במקביל לגיוסים "הרגילים". כך שאין צורך להמציא מודל גיוס חדש אלא לאפשר עוד גיוסים מעין אלה, להרחיב את הקיימים ולאפשר אופציות נוספות דומות להם. כפי שצה"ל והמשטרה יודעים לשתף פעולה ביצירת כוחות של משמר הגבול, כך ניתן לייצר שיתופי פעולה בין צה"ל לשירותי הכבאות, מד"א, עזר מציון, זק"א וארגונים דומים. כשם שצה"ל מאפשר מסלולים של ישיבות הסדר, כך ניתן לאפשר מסלולים דומים עבור אלפי הצעירים שעושים כיום שנות שירות לפני הגיוס כדי ששנה זו תוכר כחלק משירותם הצבאי. האם קיימת מניעה שכחלק ממסלולים דומי מורות-חיילות והעיסוק בחינוך, צה"ל ישאיל לרשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע וארגונים דומים מאות חיילים בכל מחזור גיוס כדי שיהיו אחראים באופן קבוע על ניקיון חופי הארץ ושביליה? האם קיימת מניעה לייצר מערך קבוע של חוקרי-שרשראות-הדבקה שידעו לפעול באופן מיידי בעת חירום כמו בזמן הקורונה? האם לא נכון לייצר מתכונת ייעודית של יחידות חרדיות וערביות לטיפול בעורף כדי להתמודד עם מצבים בהם יישובים ערביים נפגעים מירי טילים או כאשר מתרחשים אירועים כמו אסון-מירון בהם הצבא צריך להיות מעורב? וכמובן, ניתן לחשוב על דוגמאות נוספות רבות כאלה.

"הדרך השלישית" הזו אינה חפה מבעיות. במישור הנורמטיבי, ההצעה הזו משלימה עם הכשל הישראלי של אי-קבלת החלטות ומציעה אלטרנטיבת התנהלות במקום לנסות לשנות את הפגם הבסיסי. בהקשר של יחסי צבא-חברה בישראל, הרי שהצעה זו גורמת למעשה ליתר-מיליטריזציה כיוון שבמקום להוציא מידי הצבא סמכויות שמעולם לא היו צריכות להיות ברשותו (חינוך, גיור ועוד ועוד), היא מציעה לערב אותו במישורים אזרחיים נוספים. במישור ההתנהלותי, היא מייצרת מורכבות רבה ביחסים שבין צה"ל לבין גופים אזרחיים. וישנן בעיות נוספות. אבל, במצב הדברים הנוכחי בישראל, פתרון זה עשוי להיות בעל ההיתכנות הגבוהה ביותר. הוא יאפשר לאוכלוסיות שלא נקראות לגיוס ואשר לא מתגייסות גם כאשר הן נקראות – לתרום למדינה כמו אוכלוסיות אחרות ללא החובה להימנות בפועל עם שורות הצבא; הוא יגדיל את אחוז המשרתים בקרב האוכלוסיות שמתגייסות לצה"ל שבהן מתחולל פיחות מתמשך בנתוני הגיוס; הגיוס לצה"ל ולליבת עיסוקו לא אמורים להיפגע כתוצאה מהרפורמה הזו (בוודאי אם המהלך ילווה בתמרוץ הנכון לאוכלוסיית היעד); הסיכון-לכאורה (כאמור, רק לכאורה) שבשינוי החוק הפורמאלי לגיוס החובה לא יתקיים כיוון שהחוק לא ישתנה; צה"ל עשוי לקבל ואף לתמוך במהלך; וההלימה הרבה יותר בין הרמה ההצהרתית בדבר גיוס-לכולם לבין מספר המתגייסים/משרתים בפועל תייצר שינוי מהותי וחשוב מבחינה מוסרית, ערכית וחברתית בישראל.

*ד"ר יובל בנזימן, התוכנית לחקר סכסוכים, ניהולם ויישובם, האוניברסיטה העברית בירושלים.