שני חוקים לשני עמים

שני אנשים, תושבי אזור חברון, מתקוטטים בתוך שטח הגדה המערבית ונעצרים על ידי הרשויות הישראליות. אחד מהם, יהודי תושב קרית ארבע, נחקר מיד בידי שוטר ומובא כבר למחרת בבוקר לבית משפט השלום בירושלים. בדיון, השופט מחליט להורות על שחרורו בתנאי ערובה; אין מדובר בתיק חמור במיוחד, והחשוד טוען להגנה עצמית. השני, פלסטיני תושב חברון, מבלה שמונה ימים תמימים במעצר לפני שהוא רואה שופט (צבאי) בפעם הראשונה.

כנגד מציאות זו ששררה שנים רבות בגדה המערבית – בה הוחלו על פלסטינים, לאורך ההליך הפלילי, תקופות מעצר ארוכות הרבה יותר מאלה שחלו על ישראלים החיים באותו שטח ממש – הוגשו בשנת 2010 שתי עתירות לבג"ץ, על ידי ארגוני זכויות אדם ועל ידי משרד האסירים הפלסטיני. העתירות דרשו לקצר את תקופות המעצר בתחיקת הביטחון ולהשוות אותן לאלה המוחלות על מתנחלים מכוח הדין הישראלי. לפני שבועות אחדים – לאחר התדיינות ממושכת במהלכה קוצרו חלק מהתקופות בלחץ השופטים – בית המשפט קיבל את העתירות באופן חלקי.

הדיון בעתירות התנהל ברובו על פי הדגם של "משא ומתן בצל בית המשפט": במהלך השנים בהן העתירות היו תלויות ועומדות, המדינה הסכימה לקצר חלק מהתקופות, ולראשונה נקבעה הבחנה בחקיקה הצבאית בין בגירים לקטינים בגילאים שונים, לעניין תקופות המעצר החלות עליהן. פירוט מלא של השינויים שנעשו מופיע בטבלה כאן, אבל רק כדי לסבר את האוזן: לבגירים בעבירות שאינן מסווגות כ"ביטחוניות" (בהתאם לרשימה הכוללת גם מעשים כגון ארגון הפגנה ללא רישיון), תקופת המעצר הראשונית קוצרה משומנה ימים ל-48 שעות (עם אפשרות הארכה ב-48 שעות נוספות בנסיבות מסויימות); ובעבירות ביטחוניות, נקבעה ברירת מחדל של 96 שעות, עם אפשרות הארכה, במקרים חריגים, עד שמונה ימים (לפי הדין הישראלי החל על המתנחלים, גם בעבירות ביטחוניות חמורות במיוחד ניתן לעכב הבאה בפני שופט עד 96 שעות לכל היותר, וגם זאת רק במקרים יוצאי דופן). במקביל נקבעה חובה להביא קטינים בני 12-14 לפני שופט, ככלל, תוך 24 שעות, וקוצרו תקופות המעצר המקסימאליות עד תום ההליכים.

באפריל 2014, בית המשפט נתן פסק דין חלקי בעתירות, בו קבע שניתן להסתפק בתיקונים שבוצעו, למעט בשלושה מישורים: תקופות המעצר החלות על בגירים, החשודים או נאשמים בעבירות שאינן נחשבות ביטחוניות; תקופות המעצר החלות על קטינים; ותקופות המעצר עד תום ההליכים בכל סוגי העבירות. בעקבות זאת, המדינה קיימה עבודת מטה נוספת, ובדצמבר 2016 הודיעה לבית המשפט כי גובשו המלצות לקיצורים נוספים, אך אלה מתעכבים בשל קושי בהקצאת המשאבים והתקנים הדרושים לכך. בסופו של דבר, לאחר שגם התערבות היועץ המשפטי לממשלה לא הצליחה להביא את הסוגיה התקציבית על פתרונה, הוא הודיע לבג"ץ כי הוא מסכים לקבלת העתירות, באופן שייתן תוקף של פסק דין להמלצות הצוות. בהמשך לכך ניתן בחודש שעבר פסק דין משלים, אשר קיבל את העתירות באופן חלקי והורה למדינה לבצע את השינויים הנוספים, עליהם התחייבה, עד מאי 2018.

העתירות הציפו שאלה עקרונית לא פשוטה: מה מהותה של הזכות לשוויון ביחסים שבין פלסטינים ומתנחלים, המתגוררים בגדה המערבית, והכפופים לשתי מערכות חוק שונות? האם עצם העובדה שהמתנחלים נהנים מהגנות המשפט הישראלי, בעוד הפלסטינים – התושבים המוגנים לפי אמנת ג'נבה הרביעית – כפופים לדין פוגעני הרבה יותר, מהווה אפליה פסולה? ואם כן – מה ההשלכות לכך?

בנוסף, העלו העתירות שאלות עקרוניות בנוגע לתכליות הלגיטימיות של מעצר לצרכי חקירה, ושל הערובות המינימאליות הדרושות על פי המשפט הבינלאומי והמשפט הישראלי למניעת מעצר שרירותי ולהגנה על שלום העצור. העותרים טענו שגם בלא קשר לשאלת האפליה, תקופת מעצר ראשונית של שמונה ימים עד להבאה בפני שופט פוגעת שלא כדין בזכויות לחירות, להליך הוגן, לכבוד ולשוויון, ומפרה את חובת המדינה לקיים פיקוח הולם על חקירות ולמנוע עינויים. כמו כן הם טענו כי הנימוקים שהמדינה הביאה לביסוס הצורך במעצר ראשוני ארוך יותר במקרה של פלסטינים – ובעיקר קשיים באיסוף ראיות ראשוניות - אינם יכולים להוות תכליות ראויות להצדקת פגיעות אלה. ביקורת שיפוטית על מעצרו של אדם, כך נטען, אמורה לבדוק את הבסיס למעצר מלכתחילה, ואינה אמורה להידחות כדי שיעמוד לרשות החוקרים זמן מינימאלי לגיבוש תשתית לחשד.

שאלה נוספת שהועלתה במלוא עוצמתה במסגרת הדיונים בעתירות, נגעה ליחס בין קשיים לוגיסטיים ותקציביים לבין ההגנה על זכויות יסוד. לאורך כל הדרך, המדינה ביססה את הצורך בתקופות מעצר ארוכות יותר לפלסטינים בין היתר על הטענה שכל קיצור יהיה כרוך בהקצאת כוח אדם נוסף, ועל כן יכולת המדינה להתחייב לכך מוגבלת.

בפסקי הדין שנתן, בית המשפט נמנע מהתמודדות ישירה עם שאלות עקרוניות אלה, והעדיף לפעול כמעין "מתווך" הדוחף את המדינה להסכים לשינויים איתם היא מוכנה לחיות. לתוצאה זו השלכות מעורבות: מצד אחד, לחץ השופטים הוביל לשינוי משמעותי בפועל, אשר שיפר את ההגנה על זכויותיהם של חשודים ונאשמים פלסטינים רבים. אולם מנגד, המסר העולה מכך הוא בעייתי: במקום לקבל הכרעה ברורה בנוגע לגבולות סמכות המעצר והטעמים שעשויים להצדיק פגיעה בזכויות יסוד, בית המשפט העמיד את הדילמה כשאלה של איזון כללי בין הצורך בשמירת זכויות החשוד או הנאשם, ובין האילוצים הנובעים מהמציאות בשטחים. כמו כן, בשורה התחתונה נותר על כנו פער בעייתי בין תקופות המעצר החלות על פלסטינים ביחס לאלה החלות על ישראלים בשטחים - ובנסיבות מסוימות עדיין אפשר להחזיק פלסטיני שמונה ימים תמימים לפני שיראה שופט. בסופו של דבר, גם היום אם שני תושבי אזור חברון מתקוטטים ביניהם, השאלה כמה זמן כל אחד מהם יבלה במעצר לפני שיראה שופט עודנה תלויה קודם כל בזהותו ובאזרחותו.

הכותבת הינה חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה ובעבר ייצגה את ארגוני זכויות האדם בעתירתן הנדונה.