מדיניות ישראל בנושא חיילים בשבי

הערבות ההדדית היא 'אבן הרישא' עליה בנוי החוסן של החברה הישראלית והידיעה שממשלה בישראל תעשה את כל שניתן על מנת להחזיר חייל שנפל בשבי היא מקרה מבחן על פיה אנחנו בוחנים אותה

"אנשים שואלים אותי איך שרדתי שנים בתנאים הקשים בסיביר? ותשובתי לשואל, היא שתמיד האמנתי שבחוץ יש מי שנאבק עבור שחרורי. כל מטוס שחלף בשמים ניראה בעיני כמטוס החילוץ ששולחת מדינתי, מדינת ישראל לחלץ אותי מהשבי..."

הדברים שמספר נתן שרנסקי במפגשים עם צעירים, הם עדות להיבט שחסר בדיון הציבורי בנושא מדיניותה של ממשלת ישראל ביחסה לשלוחיה. האמונה של אדם בשבי שמדינתו תעשה כל שניתן על מנת להחזירו הביתה נותנת לו את הכוח להמשיך להיאבק ולשרוד שנים בתנאים קשים של שבי.

השאלה העומדת לדיון היא מה היא מחויבותה של המדינה לשבויים שנפלו בשבי עקב שליחותם ומה היחס בין מחויבות זו למחויבותה כלפי חללים הנמצאים בידי האויב. באשר לחללים, 69 חללי הצוללת "דקר" שמקום קבורתם הוא הים, כדרכם של ימאים, עיצבו את תפיסת עולמי בנושא: אנחנו חייבים לכבד את זכרם, חייבים תשובה על הסיבה שגרמה למותם וחייבים להפיק לקחים מטעויות אם נעש. אך הסחר בגוויות אנשינו כמו גם בגוויות אויבינו הוא בזוי בעיני. אסור לנו לקחת בו חלק, הוא פוגע בכבוד המתים ומוביל אותנו כחברה לשחיקת ערך כבוד האדם. את הסיכון שעלינו לקחת על מנת לחלץ פצוע או לשחרר חייל שנפל בשבי, אסור שניקח עבור גופות חיילנו שאינם בין החיים.

הדיון בחובת המדינה לחייליה שנפלו בשבי נעשה על רקע מאבק אלים ומתמשך מול אויב ומוביל לעיסוק בשאלות הליבה: מי אנחנו?, מה הם הערכים המחברים אותנו כחברה?, מה המקור לכוחנו ומה היא חולשתנו? יש לדיון היבטים מוסריים כמו גם היבטים של מדיניות.

המדיניות שאימצו ממשלות ישראל גם מבלי שהכריזו על כך הייתה: אם יש ייתכנות מבצעית, נשלח לוחמים לשחרר את שבויינו עם הסיכון הכרוך בפעולה מבצעית, אך אם אין ייתכנות, ננהל מו"מ הכולל מחירים קשים הן בהכרה דה פקטו בארגוני מחבלים והן בשחרור מחבלים שדם על ידיהם ע"מ להחזיר את חיילינו השבויים הביתה.

הדיון בשאלה האם מדיניות זו נכונה קורע את החברה הישראלית, והוא התעצם בעיקר אחרי 'עסקת ג'יבריל' ב 1985 בה שחררה ממשלת ישראל 1150 מחבלים כנגד 3 חיילי צהל שנפלו בשבי. כבר אז הושפעה מדיניות הממשלה מלחץ הציבור. הימנעות הממשלה לנהל מו"מ על שחרורו של רון ארד כאשר ניתן היה ב 1986/87, הייתה במידה רבה בשל חשש מדעת הקהל שסערה אחרי עסקת ג'יבריל.

הסוגיות בדיון כמו גם הטיעונים בעד ונגד עסקאות להחזרת שבויים, נידונו אין ספור פעמים והמחלוקות בין בכירים במערכת הביטחון ובדיון הציבורי נשארו בעינן. השאלות האם שחרור מחבלים יביא להתגברות הטרור ואובדן חיים? האם המשך לחץ והתמשכות המשא ומתן יביא להקטנת דרישות המחבלים אם לאו? או האם שחרור מחבלים שדם על ידיהם מהווה פגיעה לא ראויה במשפחות החללים? כמו גם שאלות נוספות, נדונו כבר באריכות ולא זה המקום לחזור על מה שנאמר. ליבת הדיון היא השאלה "האם שחרור מאות מחבלים כנגד חייל שבוי היא כניעה לטרור? אות של חולשה? או מבטאת 'ערבות הדדית' שהיא מוקד החוסן והעוצמה של החברה הישראלית במאבקה המתמשך בטרור"!? או בשפה אחרת: "מה היא חולשה ומה היא עוצמה בלחימה בטרור"? בנאום 'קורי העכביש' של ממאי 2000, יום אחרי נסיגת צה"ל מלבנון מציג נסראללה את יציאת צהל מלבנון ככניעה ומצביעה על חולשתה של החברה הישראלית באומרו:- "...יש לישראל נשק גרעיני והכוח האווירי החזק ביותר באזור, אבל החברה הישראלית היא חלשה יותר מקורי עכביש..." הנאום שצוטט בתקשורת הישראלית יותר מכל נאום של מנהיג ערבי אחר, מעצב את הדיון הישראלי בנושא ומשמש מאז כטיעון בפיהם של אלה בישראל הרואים את החברה הישראלית כנקודת התורפה במלחמותינו כיום. קציני צבא בכירים ומנהיגים פוליטיים מחזקים עמדה זאת באמירה: "תנו לצה"ל לנצח, או חולשת החברה האזרחית אינה מאפשרת לנצח".

אני מבקש להציג עמדה אחרת, הרואה בחברה הישראלית את נקודת העוצמה במאבק הישראלי המתמשך בטרור. מבלי להרחיב אדגיש שני טיעונים. הראשון: כח העמידה של מדינת ישראל בנוי על חוסנה של החברה הישראלית ויכולתה המוכחת לאורך השנים לשלב בין מאבק צבאי מתמשך לבניית מדינה בעלת הישגים בכל קנה מידה, בתחומי החברה, המדע החינוך והכלכלה. השני: במלחמה המתמשכת בטרור, שאין בה הכרעה והיא מתרחשת במקביל בחזית צבאית, בחזית בין לאומית ובחזית הבית, החזית העיקרית היא חזית הבית. חוסנה ולכידותה של החברה הוא המדד ליכולתה של החברה להמשיך ולהצליח במאבק בחזית זו – וה 'ערבות ההדדית' היא אחת מאבני היסוד עליהן היא בנויה.

בעולם בו שרות חובה הולך ונעלם, ובחברה ישראלית בה ערך השירות הולך ונשחק, העובדה שצעירים מתגייסים ומסכנים את חייהם איננה מובנית מאליה כפי שלפעמים אנו טועים לחשוב. אנחנו מקבלים כמובן מאליו את העובדה שאנשי מילואים עוזבים לשבועות את משפחותיהם כל שנה ויוצאים לשרת. אנחנו מקבלים כנתון קבוע את האופן שבו הורים מחנכים לכך את ילדיהם, אפילו במשפחות בהן הטעם למלחמה איננו ברור או כאלה בהן המלחמה נתפסת בעיניהם כלא צודקת. הערבות ההדדית היא 'אבן הרישא' עליה בנוי החוסן של החברה הישראלית והידיעה שממשלה בישראל תעשה את כל שניתן על מנת להחזיר חייל שנפל בשבי היא מקרה מבחן על פיה אנחנו בוחנים אותה. החברה הישראלית מאוחדת בנושא זה יותר מבכל נושא אחר, ללא הבדל של מעמדות או עמדות פוליטיות.

במלחמה של היום, המדד לעוצמה מופנה פנימה, אל החברה האזרחית הנושאת בעיקר נטל המאבק המתמשך בטרור והחברה הישראלית, מוכיחה כל יום את חיוניותה ויכולתה להמשיך ליצור ולבנות גם במציאות של מאבק ואיום בטחוני מתמשך.

במידה רבה ייתכן שבנאומו עזר לנו נסראללה להבין את עצמנו ואת מקורות עוצמתנו. אני מניח שכאשר השתמש כמשל בקורי עכביש לא ידע את שקובעים אנשי המדע כיום שקורי העכביש חזקים יותר מכל סיב מלאכותי שיצר האדם, מניילון, פלדה או חומדים מרוכבים! קורי העכביש כמשל, הם ההופכים את החוסן הישראלי למקור העוצמה של ישראל.

מדיניות נכונה חייבת לחזק את מקור העוצמה במאבק ולא להחלישו.