ואם זה היה הבן שלך?

האם אנחנו רוצים שזוהי תהיה נקודת המבט של מקבלי ההחלטות? שהטעמים שינחו אותם יהיו זהים לאלה המנחים הורים ששום שיקול לא נכנס למערכת השיקולים שלהם פרט לטובת בנם? האם אנו באמת מעוניינים שהשופט ידון בתיק שלפניו כאילו היה זה בנו על דוכן הנאשמים?

‎

בשבועות האחרונים שבה ועלתה לדיון הציבורי שאלת המחיר שעל המדינה לשלם על מנת להחזיר מהשבי את חייליה, לרבות אלה המוכרזים כחללים. הדיון הפך ערני במיוחד לנוכח טענותיהם של משפחות הדר גולדין ואורון שאול זכרם לברכה, על כי הממשלה אינה עושה די על מנת להשיב את גופות בניהם שנפלו במהלך מבצע צוק איתן ולהביאם לקבורה בישראל.

רבות וסבוכות הן השאלות העולות במסגרת דיון זה. רובן ככולן נוגעות בבטן הרכה של החברה בישראל, שבה היחס לחייליה והמחיר שהיא מוכנה לשלם עבורם – חיים או מתים – לא פחות ממדהים. ואולם דווקא בשל כך, ודווקא משום שהלב נכמר למשמע האב המבקש קבר להתאבל בו על בנו, ולמראה אח הנלחם להשבת אחיו תאומו הביתה, חשוב לדון בשאלות אלה מנקודת מבט אימפרסונלית.

אחת הטענות העולות תדיר במסגרת הדיון בחובתה של המדינה כלפיי אזרחיה שנפלו בשבי, היא זו המוצגת כשאלה: ״ואם זה היה הבן שלך?״. הפנייה לרגש ההורי באה לידי ביטוי בסוגיה כואבת זו בקמפיינים הנושאים סלוגנים כמו "גלעד שליט – הילד של כולנו", אך היא מוצאת את דרכה לשיח הציבורי כמעט כל אימת שעתידו של אחד מחיילינו תלוי על בלי מה, כמו גם בדיונים תיאורטיים - למשל סביב החובה לסכן חיילים על מנת להימנע מפגיעה באזרחי האויב. גם אז מוצגת פעמים רבות השאלה ״ואם זה היה הבן שלך? גם אז היית מוכנה שיסכנו אותו?״.

ניתן אולי לבטל את השאלה באשמת פופוליסטיות, אולם ראוי יותר לדון בכנות בתביעה להורות לאומית שכזו ולהצביע על הסכנות שבאימוץ קולקטיבי של כל לובש מדים.

ראשית יש לחזור על המובן מאליו: לו כולנו הוריהם של החיילים הנתונים בשבי, כולנו מושתקים מלקבל החלטות במשא ומתן לשחרורם, ולהבדיל, לו כולנו הוריהם של חייל נגדו מתנהל משפט, כולנו מושתקים מלקבל החלטות משפטו. אין שופט דן את ילדיו ואין אשה נקראת להעיד כנגד בעלה. חוסר משוא פנים הוא מהחשובות שבתכונות הנדרשות במצבים כאלה. על מקבלי ההחלטות לדון בשאלות המורכבות שעל הפרק בתור מי שטובת הציבור כולו מונחת לפתחם. בשום אופן לא כהוריהם של הילדים או הילדים שגדלו להיות חיילים שעל הפרק. אב ואם ישחררו כמה מחבלים שרק צריך על מנת לחבק את ילדם פעם נוספת, והשאלה מה תהיינה ההשלכות של שחרור כזה, אולי תנקרנה בראשם, אך הם יבקשו להשתיק אותה ולהמשיך לראות רק את טובת בנם לנגד עיניהם. זהו טבעו של האדם, כך נוהגים הורים, וכך אולי גם ראוי שינהגו.

אך האם אנו רוצים שזוהי תהיה נקודת המבט של מקבלי ההחלטות? שהטעמים שינחו אותם יהיו זהים לאלה המנחים הורים ששום שיקול לא נכנס למערכת השיקולים שלהם פרט לטובת בנם? האם אנו באמת מעוניינים שהשופט ידון בתיק שלפניו כאילו היה זה בנו על דוכן הנאשמים?

ויש לומר גם זאת: חיילים תפקידם להגן על אזרחים ולא להיפך. גם אם רבבות אזרחים מפגינים לשחרר את החטופים בכל מחיר, אין משמעות הדבר שעל מקבלי ההחלטות להוציא לפועל עסקה שבה הם למעשה מסכנים את אותם אזרחים ממש. סולידריות חברתית והזדהות עם מצוקת קרובים הן תכונות ראויות, ואהבת העם לחייליו איננה פסולה והיא מרגשת באמת. ואולם אסור להתבלבל. גם כאשר הטרגדיה גדולה, יש לדון בדרך פתרונה באופן מושכל ואחראי, ולא כזה המונע רגש הורי העיוור לכל מה שעומד בדרכו.

אם כן, התשובה לשאלה "ואם זה היה הבן שלך, מה היית אומרת אז?", אולי איננה נעימה, אך יש לומר אותה בבירור: אילו היה זה הבן שלי, מוטב היה לו לא היו שואלים אותי מה על המדינה לעשות על מנת להשיבו.