ממלכתיות בצבא – מהי?

יכולה להישמע טענה שהמבוקש על ידי קיים כבר בערכים המנויים במסמך רוח צה"ל ולכן לא נדרשת התוספת. אין בכוונתי להתווכח על כך. אבל, ככל שמובנת היום, יותר מבעבר, החשיבות של הדרך שבה נדרש הצבא לעסוק במחלוקת הישראלית, כך גם ראוי, לדעתי, לייחד לכך ערך נוסף במסמך הצהלי. אכן, לדעתי, הממלכתיות היא תנאי מקדמי הן לעצם האפשרות של הצבא לממש את שאר הסעיפים החשובים המנויים במסמך רוח צה"ל והן ליכולת התפקוד היעילה שלו

Flash 90

האם ראוי לערוך שינוי ראשון במסמך רוח צה"ל, ולהוסיף לו את ערך ה"ממלכתיות"?

לא אדון כאן בשאלה כיצד יש לערוך את השינוי מבחינה תהליכית. צודקים המבקשים כי התהליך יתנהל גם מחוץ לצבא, וישותפו בו, בין היתר, הגורמים המקצועיים שניסחו את מסמך רוח צה"ל מלכתחילה. אין להעניק להם, כמובן, כוח ווטו, אך ראוי שעמדתם תישמע ותילקח ברצינות בחשבון. כמו כן צודקים אלו הסבורים שיש להימנע משינויים תכופים במסמך, על מנת לשמר את מעמדו המעין-קנוני. ובכל זאת, לאחר 18 שנים מעת חתימת המסמך, מותר לבחון אותו – בכל הזהירות – שוב.

קריאה בבלוג זה מגלה כי חלק מהכותבים חשדניים לגבי המניעים, כביכול הוספת ערך ה"ממלכתיות" נועדה ליצור פלטפורמה ערכית שתכשיר הפלייה לרעה של נשים, הדתה של הצבא, או הרחקה של הצבא ממחויבות לערכים דמוקרטיים ושאר מרעין בישין. כשלעצמי, אינני מתיימר לנחש את המניעים שעומדים מאחורי הגורמים המבקשים לערוך את השינוי ואני מקווה "שלא כצעקתה". ואולם, עצם העלאת הטענות הללו נגד גורמים צבאיים בכירים, מבהירה, בעומק העניין, את הצורך בהכללת ערך ה"ממלכתיות" במסמך, ובלבד שהפרשנות שתינתן לו תהיה כמוצע להלן.

אתמקד, אם כן, בגוף העניין עצמו: מהי ה"ממלכתיות" שיש לשקול את הוספתה כערך למסמך רוח צה"ל? תחילה אסיר מעל הפרק שלוש פרשנויות אפשריות לערך זה, ולאחר מכן אציע את זו שראוי, בעיני, לאמץ אל תוך המסמך:

ממלכתיות נוסח בן-גוריון נועדה להבהיר את כפיפות הצבא להנהגה האזרחית; לממשלה. עניין זה ברור מאליו מזה שנים. הוא קבוע בחוק ומתממש במציאות, ואין כל טענה המבקשת לערער עליו. לפיכך, אין צורך להוסיף זאת למסמך רוח צה"ל.

הממלכתיות הבן-גוריוניסטית גם קידשה את ההאחדה הרעיונית במדינה הצעירה. נוצר "כור ההיתוך" שביקש להשיג שיטוח של השונות התרבותית, לשם השגת מטרות לאומיות משותפות. לממלכתיות דאז היו גם פרשנויות סמי-אטטיסטיות, לפיהן יש להטיל על האזרח חובות כלפי המדינה (מעבר למצוות החוק). גם אם אפשר היה להבין ואף להצדיק את הצורך במכבש התרבותי לפני 70 שנה -- כאשר נקבצו כאן גלויות חסרות מכנה משותף, נעדרה לנו תרבות שלטונית, והמדינה היתה תחת איום קיומי מיידי – כיום, רוח התקופה נוגדת לחלוטין את הפעלת מכבש האחידות. העובדה שהשירות בצבא הוא מנדטורי, אף מחדדת את הקושי להגן על שאיפה לממלכתיות מסוג זה.

פרשנות שלישית אפשרית של "ממלכתיות" מציבה כיעד את המחויבות המיוחדת של הצבא כלפי היבטים יהודיים פרטיקולאריים – לאום, תרבות ודת. פרשנות זו יכולה לינוק גם, בעקיפין, מחוק היסוד החדש, "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", שמדגיש את הערכים היהודיים הפרטיקולאריים כערכי יסוד של המדינה, וממילא הם אמורים לכוון גם את דרכו של הצבא של מדינת הלאום. לכאורה, אך טבעי שצבא העם של מדינת הלאום של אותו עם ייתן מקום מיוחד לרוחו של עם באופן תפקודו, לא כן?

ניתן להציע משמעויות שונות למהלך פרשני זה, מתונות כקיצוניות, ולא כאן המקום לפרט. ואולם, "הפיל שבחדר" היא העמדה הדוגלת בתפיסה תיאולוגית, מטא-פיזית, של המדינה כביטוי קונקרטי לתהליך גאולי של עם ישראל בארצו, שיש המבקשים לגזור ממנה היבטים שונים הנוגעים לאתוס ולדרך הפעולה של הצבא. דומה בעיני שהשתרשותה של תפיסה זו היא מתכון בדוק להפיכת הצבא לשדה קרב שבו עלולה להתחולל מלחמת התרבות הפנים יהודית. בנוסף, פרשנות זו מוציאה את אחינו, הלוחמים הלא-יהודים, אל מחוץ למתחם רוח צה"ל, ולכך, כמובן, יש להתנגד בכל תוקף. ישראל היא מדינת לאום, אך צבאה הוא של כל אזרחיה.

רק לאחר שדחינו את שלוש הפרשנויות הבלתי ראויות, ובחלקן מזיקות, של ערך ה"ממלכתיות", ניתן לפנות להצגה של פרשנות נוספת, שבעיני יש לה חשיבות רבה עבור המדינה, עבור החברה וגם עבור הצבא.

(כמעט) שני עשורים חלפו מאז נחתם מסמך רוח צה"ל. במהלך תקופה זו התעצם מאד התהליך המתמשך של הפיכת מדינת ישראל מ"דמוקרטיה הסכמית" ל"דמוקרטיה משברית". אם בעבר ה"סיפור הישראלי" היה די מוסכם, אינטואיטיבית, על רוב חלקי החברה, ולכן יצאנו אל המחלוקות המאפיינות אותנו (ימין-שמאל; דתיים-חילונים; הגמוניה-פריפריה; יהודים-ערבים) חמושים במכנה משותף עבה למדי, כיום, המחלוקת על החזון הישראלי הפכה להיות האינטואיציה הבסיסית של החיים המשותפים. מדובר במהלך מורכב שיש לו סיבות מגוונות, לא כולן פנים-ישראליות, שתוצאתו ברורה לכול: המחלוקת הכרונית בין "שבטי" החברה מחלחלת אל כל חלקת מציאות, ומעצבת אותה מחדש. ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת תרבות, כאשר חלומו של האחד, באשר ל"טוב המשותף", הוא סיוטו של האחר.

לכך יש לפחות שתי השלכות חשובות הנוגעות לצבא: ראשית, הצבא חייב לפעול מתוך שותפות אמת בין מרכיביו. חיילים מסכנים את חייהם אחד למען רעהו, ויחדיו למען הכלל. לפיכך, החסימה של חלחול ההשלכות הפוגעניות של המחלוקת אל המרקם האנושי של לובשי המדים היא צורך עליון לשם שמירה על עצם יכולת הפעולה של הצבא. באזרחות, הישראלים עסוקים בדמוניזציה של הזולת באופן די מאסיבי, משום הפוליטיקה של הזהויות. אסור לאפשר חדירת השיח הזה למחנות צה"ל.
שנית, אמון הציבור בצבא נשאר גבוה מאד עד היום. כביכול, זוהי אקס-טריטוריה, שנמצאת מעל למשבריות הזהותית המאפיינת את המרחב הציבורי בישראל. אבל, יהיה זה בלתי אחראי, לשון המעטה, להניח ש"לעולם חוסן". כך, למשל, מידת האמון של הישראלים באחד המוסדות המפוארים ביותר של המדינה, מערכת בתי המשפט, ירדה מהלך התקופה המדוברת מ – 80% לכ – 50%. חמור מכך, העמדה כלפי בית המשפט תלויה ברובה בשאלת השייכות של אדם לשבט מסוים. אכן, שניים מארבעת השבטים הישראלים ממש "התגרשו" ממוסד זה מבחינה תודעתית. דומה בעיני שיש מקום לחשוש שתהליך דומה עלול להתרחש ביחס לאמון הציבור כלפי הצבא.

כפי שרמזתי בפתח דברי, עצם החשדות שמועלים כנגד קצין חינוך ראשי שיוזם את השינוי במסמך רוח צה"ל, מלמדים שהרוח החדשה כבר מנשבת בפתחו של הצבא. המחלוקת בין שר הביטחון ורוב הציבור לבין פיקוד צה"ל בעניין אלאור אזריה היא רק מתאבן אחד, למה שעלול להתרחש בהמשך. הוויכוח על "הדתה" בצבא, בין אם הוא מתאר תופעת אמת ובין אם לא, הוא כבר לא מתאבן, אלא מנה של ממש בתפריט הצהלי. אם יצליח צה"ל בפרויקט הלאומי של גיוס חרדים, שבשנים הקרובות חלקם בחייבי הגיוס מגיע לכדי רבע, הדבר בוודאי יעורר מתחים גדולים, לא רק משום הצורך לאפשר להם לקיים את אורח חייהם בצבא, אלא גם ובעיקר משום שערכיהם שונים באופן מכריע מערכיהם של רוב הישראלים, וכידוע "כמות עושה איכות".
זהו תיאור חלקי וצנוע של העובדה שכיום, ועוד יותר בעתיד, צבא העם שלנו עתיד לכלול קלידוסקופ אנושי מורכב וצבעוני, שמבטא מחלוקות עומק ערכיות ביחס לכל השאלות הגדולות - למה? איך? כמה? - באשר לנושאים שעומדים במרכז המשימה הצבאית של הפעלת הכוח האלים של המדינה לשם שמירה על בטחונה.

על פי תפיסתי ערך ה"ממלכתיות", אם יאומץ במסמך רוח צה"ל, אמור לשמש את כולנו במשימת העל של שימור אחדות הפעולה הצה"לי ושימור האמון בצבא בתנאי המחלוקת הכלל-ישראלית. הדרך לעשות זאת איננה עוברת במחוזות ההשתקה וההתעלמות מהמחלוקת. יש להכיר בכך שלובשי מדים אינם הופכים, בגלל היותם חיילים, לחסרי דעה או גולים מנמל בית זהותי. החיילים נמצאים במלאותם הזהותית גם בבסיס צה"ל וגם בשדה הקרב. כיוון שכך, יש לשים את העובדה של הריבוי ושל הגיוון הרעיוניים של החיילים, בסדיר ובמילואים, "על השולחן" ולטפל בה באופן ממלכתי. כיצד?

ראשית, על הצבא ומפקדיו, בכל הדרגות, להרחיק עצמם מנקיטת עמדה המתערבת במחלוקת הישראלית. עמדת הסמכות של המפקד איננה ניתנת לו על מנת לקדם את משנתו האישית או השבטית. דומני שעניין זה, ככלל, נשמר בצבא עד היום. על כל לובש מדים לדעת שהעמדה שיקרה לליבו היא עניין אישי שאסור לו לתרגם אותה לעמדה נורמטיבית במשאו ומתנו עם החיילים שבפיקודו.

שנית, הצבא חייב לטפח ביודעין לימוד והכרה של הביטויים החשובים של הריבוי הערכי – על בסיס תרבותי, לאומי, דתי, מגדרי ואחר – המאפיינים את הבאים בשעריו, ולפתח מומחיות מקצועית שתאפשר לצבא כמוסד, ולפרטים המשרתים בו, להכיל ריבוי זה. נדרש חינוך מתמיד של החיילים למניעת דמוניזציה של הזולת הערכי ולסובלנות כלפי בעלי המחלוקת. יחס מכבד, כלפי הזולת הערכי, הוא מצרך נדיר יחסית בכלל החברה הישראלית ורבים מהמתגייסים אינם מצוידים בו לפני הגיעם לבקו"ם. ככל ש"ייהום הסער" החברתי מחוץ לצבא, כך יידרש הצבא, לשם המשך תפקודו התקין ולשם שמירת האמון בו, להקדיש תשומת לב ולשקוד על טיפוחה של הסובלנות כלפי האחר הרעיוני כתוכן מרכזי של ערך ה"ממלכתיות".

ודוק: אין כאן כוונה לשנות את דעותיו של מאן דהוא או להקהות את חוד המחלוקת לטובת פשרה אידיאולוגית מסוג כלשהו. סדר יום מסוג זה אסור שיקודם על ידי הצבא. אבל, יש כאן כוונה לפתח בקרב החיילים את התודעה ואת המעשה של האפשרות לקיומם של חיים משותפים, עשירים, מתוך מחלוקת.

יכולה להישמע טענה שהמבוקש על ידי קיים כבר בערכים המנויים במסמך רוח צה"ל ולכן לא נדרשת התוספת. אין בכוונתי להתווכח על כך. אבל, ככל שמובנת היום, יותר מבעבר, החשיבות של הדרך שבה נדרש הצבא לעסוק במחלוקת הישראלית, כך גם ראוי, לדעתי, לייחד לכך ערך נוסף במסמך הצהלי. אכן, לדעתי, הממלכתיות היא תנאי מקדמי הן לעצם האפשרות של הצבא לממש את שאר הסעיפים החשובים המנויים במסמך רוח צה"ל והן ליכולת התפקוד היעילה שלו.