לי זה לא מריח כמו דמוקרטיה

היוזמה לחידוש ערכי הממלכתיות בצבא של ראשי חיל החינוך והנוער - שבתוכה נכלל המושג 'צבא ממלכתי' אך הושמטה המילה 'דמוקרטיה' - תמוהה ובלתי סבירה

Flash 90

יש משהו תמוה בדחף של ראשי חיל החינוך והנוער לשוב ולחדש את ערכי הממלכתיות בצבא. התמיהה הראשונה היא המניע. אם אכן המניע הוא לבלום את ההדתה של הצבא (שקצין חינוך ראשי הנוכחי, צבי פייראיזן, הוא דווקא ממכחישי קיומה אך גם מסוכני קידומה), הרי שההדתה היא תהליך המעוגן בהסדרים ובפקודות, דוגמת פקודת השירות המשותף. ההיבט הבעייתי שלה הוא מה שהמשגתי כתאוקרטיזציהיגיל לוי, המפקד האליון: התאוקרטיזציה של הצבא בישראל. תל אביב: עם עובד וספרית ספיר., כלומר, מיסוד מעורבותם של רבנים בתהליכי קבלת החלטות בצבא, מיסוד שעצבו מפקדיו של קצין חינוך ראשי. הסדרים לא משנים באמצעות הצהרות, המשולבות במסמך רוח צה"ל, אלא במעשים. ואת אלה, אפילו רמטכ"ל דומיננטי כאיזנקוט נרתע מלנקוט.

שנית, תמוהה היא הטרמינולוגיה. המשפט הפותח את הנוסח שקצין חינוך הציע הוא "צה"ל הוא צבא עם ממלכתי". נעזוב לרגע את המושג העמום "צבא עם". אני חוקר ותיק של יחסי צבא-חברה ואינני יודע להסביר את המושג "צבא ממלכתי". צבא באשר הוא, הוא צבא "מדינתי", אלא אם הוא מיליציה חמושה המתנהלת מחוץ לצבא (דוגמת אלה של המתנחלים בגדה המערבית שצה"ל "הממלכתי" סייע לכונן). אין צורך להצהיר שצה"ל הוא צבא מדינתי. "חוק יסוד: הצבא" משנת 1976 קובע מפורשות, בהמשך לנוסח עמום יותר ב"פקודת צבא­ הגנה לישראל" משנת 1948: "צבא-הגנה-לישראל הוא צבאה של המדינה". הצבא לא אמור לאשר קביעה זו במסמך רוח צה"ל.

אבל, שלישית, העניין אינו כה תמים. השימוש במונח "ממלכתי", הוא בעייתי. הממלכתיות הייתה דוקטרינה פוליטית ורעיונית שבן-גוריון ותומכיו קידמו בשנותיה הראשונות של המדינה. הממלכתיות בקשה להעניק ערך סמלי למדינה, חתרה לעקר את הוולונטריזם של החברה האזרחית היישובית ולהעניק למדינה כלים המאפשרים לה לכוון בריכוזיות את העשייה החברתית. לשם כך היא הלאימה כלים תנועתיים שכונו סקטוריאליים (דוגמת זרם העובדים). לא בכדי התנהל ויכוח פוליטי סוער סביב דוקטרינה זו (שרק תוצאות מלחמת 1967 הכריעו) כשמבקריו של בן גוריון האשימו אותו בניסיון להעניק למדינה עוצמת-יתר (הממלכתיות אף כונתה בידי מבקריה "אטטיזם"). בהקשר הצבאי, "ממלכתיזציה" של הצבא משמעותה הייתה לפרק את המחתרות התנועתיות שקדמו לצבא ולהטמיען בצבא ולמנוע הקמה של יחידות בעלות צביון סקטוריאלי מובהק (מכך נבעה, למשל, ההתנגדות להקמת פלוגות דתיות הומוגניות). הממלכתיות בהקשרה הצבאי אף חייבה להציב סכר בין הצבא ובין המערכת המפלגתית, תפיסה שבן גוריון הקצין עד כדי ניסיון לנטרל בקרה פוליטית רחבה על הצבא, כנדרש בדמוקרטיה. גם עטיפתו של הצבא כ-"כור היתוך" הייתה ציווי ממלכתי להטמיע את המהגרים המזרחים בתוך מערכת תרבותית מערבית המוחקת את זהותם. כך, לצד הרמוניה ביחסים שבין דמוקרטיה ובין חלק ממרכיביה של הממלכתיות, גם מתח התהווה בין שני ערכים אלה. אך בעוד, יאמרו תומכי הממלכתיות, היא הייתה דוקטרינה הכרחית לבינוי מוסדי של המדינה הצעירה, מדוע יש להעלותה באוב מעל שבעים שנה מייסודה הרשמי של המדינה?

וכאן הטשטוש הבעייתי. היסטורית, תהליך בינוי המדינה המודרנית (מהמאה ה-17 ואילך), שילב בינוי של צבא המוני ומודרני הכפוף למוסדות המדינה (מרכיב במונופול המדינתי על האלימות, מונופול המעניק למדינה את ייחודה הבלעדי) יחד עם דמוקרטיזציה. דמוקרטיזציה הייתה תנאי הכרחי ליכולת המדינה לגייס משאבים אנושיים וחומריים עבור הצבא הנכון למלחמה ממושכת. השילוב הזה הבטיח לא רק הכפפה של הצבא למרותם של כלל האזרחים באמצעות מוסדות המדינה הנבחרים, אלא גם בנייה של צבא היררכי וממושמע המציב גבולות אטומים בין חייליו ויחידותיו מזה, ובין קבוצות אינטרס פוליטיות וסקטוריאליות מזה. המגע בין הצדדים יכול להתנהל רק דרך הפיקוד הבכיר ובעיקר באמצעות המוסדות הנבחרים הפוליטיים.

ייאמר בברור, היררכיה אחודה של הצבא היא ערך דמוקרטי. אין משמעות לשליטתה של קהילת האזרחים על הצבא באמצעות המוסדות הנבחרים אם: (1) מפקדי הצבא נהנים מאוטונומיה יתרה, המאפשרת להם לסטות מהנחיות הדרג הפוליטי הנבחר; (2) יחידות צבאיות עלולות לפעול בזיקה לצרכים או לערכים של קבוצות פוליטיות שונות ולא בהתאם להנחיות הפיקוד הבכיר; (3) הדרג הפוליטי הנבחר עשוי להימנע מקבלת החלטות מחשש שמא לא ימולאו בידי הצבא או חלק מיחידותיו. אלה הם עקרונות דמוקרטיים, המקובלים בעולם הדמוקרטי ככאלה, מבלי שאיש בעולם יזדקק למושג "ממלכתי" או "מדינתי" כדי להגן עליהם. יתר על כן, גם העיקרון המעודד שונות חברתית-תרבותית בצבא על בסיס שוויוני הוא עיקרון דמוקרטי ולא מדינתי. עקרון זה מכיר בזיקה שבין מידת הייצוגיות החברתית של הצבא ובין כפיפותו למרות אזרחית במובנה הרחב. לא בכדי, מבקרי ביטול שירות החובה (תופעה שהתרחשה במרבית מדינות המערב) מתייחסים למחיר שיש לכך על הדמוקרטיה בשל הפגיעה בנוכחותן של קבוצות חברתיות מבוססות בשורות הצבא, בעיקר הלוחם.

אצלנו עקרונות דמוקרטיים אלה הופרו משרבנים מנהלים מו"מ אינטימי עם מפקדי הצבא על עיצוב המדיניות המסכלת את עקרון השוויון המגדרי (שהוא עקרון דמוקרטי ולא ממלכתי), ועל עיצוב מעגלי הפריסה של הצבא בבואו למלא את הוראת המוסדות הנבחרים לפנות התנחלויות. העיקרון הדמוקרטי מופר כאשר בגדה המערבית צמח "צבא שיטור" אוטונומי בחלקו, שיחידותיו מאמצות דפוסי התנהגות בעייתיים הנגזרים, לדוגמה, מתרבות ייחודית ולא ממדיניות כלל צבאית (ראו "נצח יהודה"), או מאופי הגבולות המטושטשים בינן לבין המתנחלים (ראו אופי ניהולה של זירת ההרג בחברון במקרה אלאור אזריה).

אבל קצין חינוך ראשי אינו מזעיק כנגד סטיות הצבא מעקרונות דמוקרטיים אלא כנגד סטיותיו מעקרונות ממלכתיים, ומוציא את המושג "ממלכתיות" מהנפטלין. מדוע? הסיבה לכך היא שעקרון הדמוקרטיה כבר אינו עקרון המקובל במלואו על חלק מהקבוצות החברתיות המאיישות את הצבא ואף לא על מפקדיו. משמכריז הרמטכ"ל איזנקוט "אני לא פמיניסט",  ומשמכריז ראש אכ"א אלמוז "צה"ל הוא לא חברה לשיוויון חברתי", הם מתנערים מערכי השוויון שמכוחם מכונן צבא בחברה דמוקרטית. הדמוקרטיה גם אינה נחלתן של המכינות הקדם-צבאיות הדתיות, הישיבות הגבוהות וישיבות ההסדר המזינות את הצבא. עבורם זו שיטה המכבדת לכל היותר את שלטון הרוב, וגם בפניו מוצג סכר, משמוסדות אלה מעודדים את החיילים ומחנכים את הטרום-חיילים לאי-ציות להחלטות של מוסדות המדינה הנוגדות את ההלכה. קצין חינוך הנוכחי נזהר, אפוא, היכן שנכוו קודמיו, עת ניסו לקדם את ערך הדמוקרטיה, אך זה נתפס ערך "שמאלני", ולכן נבחר המושג ממלכתיות כמושג המעורר פחות התנגדות.כפי שהסבירה אל"מ במילואים יעל הס, מבכירות חיל החינוך בעבר.  

אם כך, לא בכדי נעלמה המילה "דמוקרטיה" מהניסוח שהציע קצין חינוך ראשי. יתר על כן, השירות לפי הנוסח המוצע הוא "משותף" אבל לא שוויוני, וכפיפות החיילים והמפקדים היא ל"שלטונות המוסמכים" אבל לא למוסדות הנבחרים. גם נשלל הרצון של חיילים לקדם "עמדה אישית", שהרי, למשל פמיניזם היא עמדה הנתפסת כככזו וכך גם העמדות המדריכות סרבנות מצפונית. מצד אחר, לא נשללה היכולת של חיילים לפעול מתוך אמונה דתית, שכבר קבלה בכורה בפקודת השירות המשותף. הפקודה שוללת את המשקל של "עמדה אישית" גם מכוח סדר היום של חיל החינוך והנוער, המבקש להתרחק ממחלוקות פוליטיות ודתיות ומתמקד רק ב"מאחד ובמשותף", מה שמעניק דומיננטיות לתכנים אורתודוקסיים, שלכאורה אינם במחלוקת. ואכן הנוסח המוצע מעמיד במרכז את ערכיו של הצבא, שמכוחם מעודד חיל החינוך פעילות דתית (כמו "סליחות") המוצגת כיהודית, שהרי הצבא הוא יהודי בערכיו. כך עולה האפשרות שהממלכתיות של הצבא תזוהה עם הצביון היהודי-אורתודוקסי שחיל החינוך מנסה להקנות לו וככזו תנטרל את קולות התיגר המושמעים נגד מהלך זה. אם כך, יוזמת קצין חינוך ראשי, מניעיה וצורת ניסוחה הם פסולים ועל שוחרי ושוחרות הדמוקרטיה לפעול לסכלה.

*פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה