שירות חרדים בצה"ל - המערכה הבלתי גמורה
המתח שעומד במחלוקת בין הגישות "גיוס לכל" ו"פטור לכל", הוא זה שבין השאיפה לשוויון לבין ריאליזם פוליטי-חברתי. מצד אחד שוויון אזרחי ומצד שני, התנגדות החברה החרדית לגיוס מעורר קשיים מעשיים ששום חוק גיוס, גם אם יתקבל ברוב מוחץ של חברי כנסת לא יוכל לשנות
Flash 90
בחודש יולי 1999, התכנסה לראשונה ועדת טל, הניסיון המדינתי המקיף הראשון להתמודד עם סוגיית שירות חרדים בצה"ל. הועדה נקטה בגישה תהליכית שכללה קידום מסלולי שירות לחרדים בצבא ובשירות אזרחי, בצד עיגון דחיית השירות של רוב בחורי הישיבות. בדיוק 20 שנה לאחר מכן, בקיץ 2019, ישראל עומדת בפני בחירות חוזרות כשאי ההסכמה בין המפלגות בנושא חוק הגיוס מהווה עילה מרכזית לכך. הפסימיים יגידו שחלפו עשרים שנה ולא התרחש דבר, ואילו האופטימיים יטענו שנבנו מודלים לשירות חרדים כמו נצח יהודה ושח"ר ואלפי חרדים התגייסו לצבא. ההערכה תלויה בנקודת המבט.
במאמר זה אסקור את האתגרים העיקריים בסוגיית גיוס חרדים כמו גם בסוגיית עתידו של "צבא העם", גישות להתמודדות עם אתגרים אלו וכיוון לפתרון תהליכי הקושר בין שתי הסוגיות הללו.
הבסיס לשירות החובה בצבאות העולם ובישראל נמצא במודל "צבא העם". הוא הופיע לראשונה בצרפת המהפכנית שהצליחה להגיע לגיוס עממי רחב היקף, כחלק ממחויבות האזרחים למדינתם. "צבא העם" הצליח להדוף את הצבאות המלוכנים הפולשים והמודל אומץ במהלך המאה ה-19 במרבית צבאות העולם. בישראל, צבא העם עמד במרכז האתוס הלאומי והוא כלל את כור ההיתוך אל הישראליות, את המחויבות של הצבא לפעולה גם בתחומים שאינם צבאיים בלבד ויחס שוויוני ומוביליות של קבוצות אוכלוסייה שונות.
מודל צבא העם שקע במדינות המערב בשל החלשות תחושת החירום הלאומית. תהליך זה החל בחלוף העיתים ממלחמת העולם השנייה והביא לביטול גיוס החובה במדינות כמו בריטניה (1960) וארה"ב (1973). שיאו התרחש עם התפרקות הגוש המזרחי שתוצאתו ביטול גיוס החובה ברוב מוחלט של מדינות אירופה.
אפילו בישראל, נחלש מודל צבא העם בעשורים האחרונים והסיבות לכך רבות: החלשות הסיכויים למלחמה כוללת, שלא התקיימה כבר 45 שנה, הישגים צבאיים מוגבלים במערכות בינוניות (מלחמות לבנון, מבצעי עזה), הסכמי שלום עם מצרים וירדן, התפתחות השיח הכלכלי והאינדיבידואלי, גידול דמוגרפי של קבוצות שאינן משרתות ושלל סיבות נוספות.
הבסיס לקיומה של החברה החרדית נמצא במודל "חברת הלומדים" שהתפתח דווקא בישראל, ובו רוב הגברים לומדים תורה מרבית חייהם ואינם יוצאים לעבוד. בדומה למודל "צבא העם" גם "חברת הלומדים" התפתחה במצב חירום של החברה החרדית (לאחר השואה והקמת מדינת ישראל) והיא נתנה אתוס אלטרנטיבי לשירות הצבאי ולצבא העם.
אך גם מודל זה הגיע למיצוי דווקא לאחר שהחרדיות התבססה והתעצמה ויצאה מ"מצב החירום" שלה. כתוצאה מכך, גבר בקרב חרדים רבים הרצון לרווחה כלכלית, אימוץ אורחות פנאי של "מעמד ביניים" ורצון גדול יותר להשתלבות בחברה הכללית, תוך שמירה כמובן על המאפיינים החרדיים. ביטויים לכך ניתן לראות בקפיצה בשיעור הגברים החרדים העובדים משליש לחצי בחמש עשרה השנים האחרונות, העלייה הדרמטית במספר החרדים הפונים ללימודים אקדמיים (12,000 בשנת 2018) והגידול הניכר במספר החרדים הפונים לשירות צבאי.
התופעה שבה דווקא תקופות של מלחמות ומאבקים מייצרים חוסן לאומי וקבוצתי זוהתה כבר על ידי המחברים הראשונים של ההיסטוריה ה"מדעית". אבן-חלדון ב"אקדמות" שלו בהן הוא עסק באימפריות הערביות וגם מקיאוולי ב"דיונים" שלו על רומא הראו כיצד אימפריות קדומות הצליחו למצוא בעצמן אנרגיות בלתי נדלות בתקופות חירום, ולחלופין אותגרו ולבסוף נפלו דווקא בשגרה, ב"ימי קטנות", מתוך כישלון בהיערכות נכונה למצב החדש.
את הגישות השונות למודל הגיוס לחרדים ניתן להעמיד על הציר שבין הנוקשה לרך.
- גיוס לכל למעט יחידים - ביטוי לגישה זו נמצא בחוק הגיוס שהובילה מפלגת "יש עתיד" שנועד להביא למצב שבו כל החרדים מתגייסים למעט קבוצת "מתמידים".
- יותר שוויון במרוצת השנים - גישה זו מתבטאת בהצעת משרד הביטחון בהווה שחותרת לכך שרוב החרדים יתגייסו בטווח של עשור מהיום.
- פטור משירות צבאי לכל החרדים – במשרד האוצר עלתה הצעה למתן פטור מוחלט לחרדים משירות צבאי בגיל 18. גישה דומה נקט גם השר לשעבר, נפתלי בנט.
המתח שעומד במחלוקת בין הגישות הינו זה שבין השאיפה לשוויון לבין ריאליזם פוליטי-חברתי. מצד אחד שוויון אזרחי, נמצא בבסיס הקיום של החברה הדמוקרטית והעדרו סודק את המרקם החברתי וסופו לערער את היכולת לקיים את צבא העם. מצד שני, ההתנגדות של החברה החרדית לגיוס צבאי מעורר קשיים מעשיים גדולים ששום חוק גיוס, גם אם יתקבל ברוב מוחץ של חברי כנסת לא יוכל לשנות.
הציור המפורסם של הקריקטוריסט היל, שבו מופיעות אשה זקנה וצעירה בדיוקן אחד, "אשתי והחותנת שלי", ממחיש את הקושי להתמודד עם שתי התביעות הללו, השוויונית והמעשית, בעת ובעונה אחת. כמו אלו הרואים בציור רק את הצעירה, כך רואים דורשי השוויון את העדרו כאקוטי לעתיד המדינה, וכמו אלו הרואים בציור רק את הזקנה, כך רואים המעשיים את חוסר התוחלת בכפיית גיוס על האוכלוסיה החרדית. לטעמי, הגישה האמצעית שמנסה לראות את שתי הדמויות ובנמשל שלנו הן את הרצוי והן את המצוי היא הגישה הנכונה והמאוזנת.
לא פלא אפוא ששתי עמדות הקצה, "גיוס לכל" ו"פטור לכל", חותרות לפתרון בעיית הגיוס באמצעות "אבחת מגל". לעומתן, דרך האמצע רואה את אתגר הגיוס ככזה שיש להתמודד איתו בגישה תהליכית שתארך שנים רבות.
גם באשר להתמודדות עם משבר מודל צבא העם ניתן לזהות שלוש גישות עקרוניות:
- "עסקים כרגיל", או בסגנון צבאי, "קצת קשה, אז נשברים"?
- התאמות נדרשות למודל "צבא העם" ואימוץ מרכיבים של מודולריות בשירות דווקא בכדי לשמור על מרכיבי הליבה של המודל.
- מעבר לצבא התנדבותי-מקצועי, צעד שיחייב שינוי דרמטי במודל התמריצים לשירות צבאי
ואמנם, גם בסוגיה זו עמדת האמצע הינה תהליכית, שמציעה לערוך שינויים מתבקשים במודל הקיים. העמדות האחרות, משני הקצוות, הינן בינאריות, מן הצד האחד, הימנעות מעריכת שינויים, ומן העבר האחר, שינוי פרדיגמטי בכל תפיסת הגיוס והשירות.
לטעמי, הגישה התהליכית להתמודדות עם אתגרי גיוס חרדים ו"צבא העם" יכולה לכלול מתווה שיזכה לתמיכה ציבורית ופוליטית ויש לה גם היתכנות משפטית. להלן אציג את עקרונות המתווה ואת עיקרי הפרטים שלו.
העיקרון המרכזי ביחס לשירות חרדים צריך להיות חתירה הדרגתית ליותר שוויון. כדי ליישם עיקרון זה יש לעגן בחוק שלושה מרכיבים:
- יעדים עולים למספר המשרתים החרדים מדי שנה בקצב העולה על הגידול הטבעי של החברה החרדית.
- קביעת תמריץ כלכלי למקרה של אי עמידה ביעדים, שפירושו פגיעה בתקציב הישיבות של צעירים חרדים בגילאי השירות הצבאי (18-24).
- ביטול החוק במקרה של אי עמידה מתמשכת ביעדים (שלוש שנים רצופות).
עקרון נוסף ביחס לשירות חרדים הינו שירות משמעותי בגיל צעיר ובצד זאת שילוב חרדים בשוק התעסוקה האיכותי. ההתמקדות כיום במספר המשרתים באה על חשבון אופי השירות ותרומתו. וכך, למרות שהתועלת בשירות האזרחי של חרדים כיום היא נמוכה מאוד, היא עדיין זוכה לתמיכה לא מבוטלת בשל הרצון ש"יעשו משהו". הנזק של תפיסה זו הינו בכך שמרבית הפונים לשירות אזרחי עושים זאת בגיל מבוגר (מעל 23) וכדרך להמשיך בלימודי ה"כולל" במקום לצאת לשוק העבודה.
עיקרון זה יש לעגן בדרכים הבאות:
- קביעת גיל הפטור לחרדים משירות צבאי על גיל 22. הורדת גיל הפטור (כיום 24) תאפשר לחרדים שאינם מתאימים ללימודי ישיבה ארוכים לצאת להכשרה מקצועית ולתעסוקה בגיל צעיר, לפני שעול המשפחה על צווארם.
- הפחתה מתבקשת ביעדי הגיוס לאור הורדת גיל הפטור. אין מדובר בהפחתה דרמטית כיוון שגם כך רק מעטים מתגייסים בגיל זה (400, מתוך 3,000 מתגייסים חרדים).
- מיקוד השירות האזרחי בתחומים ביטחוניים ובמשרדי ממשלה. בדיקות חוזרות ונשנות מצביעות על כך שהשירות האזרחי של חרדים המתקיים במסגרת הקהילה הינו ברובו כמעט חסר ערך ומהווה סוג של קומבינה. רק אם המשרתים יפעלו במסגרות בטחוניות או ממשלתיות תהיה להם רמת הכשרה ופיקוח גבוהה ורק כך התועלת להם ולסביבתם תהיה משמעותית.
גם בהתייחס לעתידו של צבא העם יש לנקוט גישה התהליכית. העיקרון לטווח הנראה לעין הינו שמירה על מודל צבא העם תוך אימוץ מרכיבים מודולריים בשירות. הסיבה העיקרית לשמירה על מודל צבא העם הינה הפגיעה באיכות הצפויה של המשרתים במצב למעבר למודל התנדבותי-מקצועי, הערכה שמגובה במחקרים רבים על אודות מעבר דומה של צבאות אחרים.
עם זאת, על המערכת הצבאית לערוך שינויים במשך השירות ובתגמול למשרתים. שינויים אלו מתחייבים מן הירידה במוטיבציה לשירות, מן הגידול במחזורי הגיוס, מעודפי כ"א בחלק מענפי השירות בצה"ל, מהיעדר סכנת מלחמה, מן הפגישה בתוצר של המשק ומן האיחור בכניסה לקריירה של הצעירים המשרתים.
היישום של עיקרון עדכון מודל צבא העם יתקיים בדרכים הבאות:
- קיצור שירות נוסף לגברים והעמדתו על שנתיים שירות, בדומה לשירות הנשים.
- מעבר לשירות מודולרי העולה על שנתיים במקומות בהן הוא נדרש, בייחוד ביחידות קרביות וטכנולוגיות.
- מתן תגמול משמעותי למשרתים לתקופה של מעל לשנתיים והעמדתו על גובה דומה לשכר אלטרנטיבי של משתחררים.
החתירה לשוויון בשירות צריכה לבוא משני כיוונים: מלמטה למעלה - ממצב של העדר שירות למצב של שירות משמעותי של חרדים רבים בעיקר בגילאים הצעירים. ומלמעלה למטה - קיצור שירות לכלל המשרתים תוך תגמול משמעותי למי שיידרש להאריך את שירותו. הכריכה של שתי הסוגיות הללו יחדיו יכולה להביא לקפיצה משמעותית בקידום השוויון, באופן שייטיב עם המשרתים, עם המשק ועם כלל החברה בישראל.