"צבא העם" נאבק בקורונה

הממשלה עושה שימוש הולך ומתרחב במערכת הביטחון לצרכים אזרחיים, כמו למשל אכיפת מדיניות הסגר שהחילה. אולם גם מערכת הביטחון מרוויחה מהמהלך הזה, והוא משרת את צרכיו הכלכליים והטכנולוגיים של צה"ל. התעולת הזו מחלישה את יכולתו של הצבא להתנגד למשימות המוטלות עליו - ועל כך ראוי שיתנהל דיון ציבורי

Flash 90

התפשטות הקורונה הביאה לשילובו של הצבא ב"מערכה" למיגור הנגיף: פיקוד העורף מקים מלונות קורונה, המנוהלים בידי לובשי מדים, כשם שהוא עוסק בחיטוי ובטיהור מוסדות גריאטריים. גופי מודיעין משתלבים במאמץ מיפוייה של התפשטות המגיפה. מפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית, המשותף למשרד הביטחון ולצבא) מקדם פרויקט לניטור מתקדם של חולי קורונה. חיילים נפרסים יחד עם המשטרה באכיפת הגבלות התנועה בערים והצבא משגר גדודים לסיוע לבני ברק. זה לצד התרומות של השב"כ (ניטור חולים) והמוסד (רכש אמצעים בחו"ל).

גם בלי להיתפס לתיאוריות קונספירטיביות, סביר להניח ששילוב מערכת הביטחון, עתירת היוקרה והעשירה בלגיטימיות, מסייע לממשלה לאכוף את מדיניות הסגר האגרסיבית למדי. לישראלי הממוצע קשה להתנגד לאכיפה, ששותפים לה מי שעיסוקיהם נהנים מהסכמיות רחבה. אבל ראוי להתעכב ולשאול לרגע מה מרוויח הצבא. ושוב, לא נגלוש לקונספירציה אבל לפחות נאיר את תוצר הלוואי של תפקידים חברתיים חדשים אלה.  

צבאות באשר הם, והצבא הישראלי אינו חריג, אינם מתלהבים לפרוס את כוחותיהם במשימות שיטור פנימי על אזרחים. לא רק שיש בכך כדי לפגוע ביוקרת הצבא האמון על לחימה ולא על שיטור, אלא שהפריסה עשויה להביא למתחים ואף קונפליקטים בין הצבא לאזרחים ובכך לפגוע  במעמד של הצבא כמי שמשרת את כלל קהילת האזרחים. לצבא בישראל, העטוף בסמלי "צבא העם" זה חשוב במיוחד. לא בכדי כבר בשנות השמונים אסר הרמטכ"ל משה לוי להקצות כוחות לסיוע למשטרה לצורך אכיפת סדר השנוי במחלוקת (כמו ריסון הפגנות לא חוקיות). יתר על כן, הצבא בישראל אף נוקט מזה שנים בגישה, שפרופ' סטיוארט כהן כינה "צמצום תפקודי": כניגוד למגמה ההיסטורית של "התפשטות תפקודית", שהתקיימה בשנות המדינה הראשונות (דוגמת שיגור מורות חיילות למעברות) מתמקד הצבא בהדרגה במשימות הליבה שלו ונוטש משימות חברתיות. בשנים האחרונות, העצימה התוכנית הרב שנתית של הצבא ("תר"ש גדעון"), צמצום תפקודי זה, למשל צמצום ההקצאה של מורות חיילות לתפקידי חינוך אזרחיים, לצד תפקידים שצומצמו בעבר דוגמת גיוס מהגרים למסלולי שירות קצרים כדרך לשילובם החברתי.

אבל התמונה המלאה מורכבת יותר. הצבא נסוג מתפקידים חברתיים שאינם מקדמים אותו במישרין ובמיוחד אלה המתנגשים עם אחד האתוסים המרכזיים המקרינים על התנהלותו בעשרות השנים האחרונות- "אתוס חברת השוק", החותר להכפיף את התנהלות הצבא לעקרונות כלכליים. בהסתגלותו לאתוס זה, הצבא לא רק פועל להפעיל בקרה יעילה (ונראית) על צריכת משאביו, אלא פועל גם לאמץ שפה חדשה ולהתאים את תרבותו הפנימית לאתוס זה, למשל בגאוותו על מיקור חוץ של פעילויות שונות. לכן מקפיד הצבא לברור במשימות חברתיות המשרתות את צרכיו, לא רק את צורכי החברה. המשימות נבחרות כאשר הן תורמות לחיזוק מערכת הלגיטימציה של הצבא בשני תחומים: לגיטימציה למימוש תפקיד הליבה של הצבא שהוא הפעלת אלימות כלפי חוץ ולגיטימציה לצריכת המשאבים שלו, צריכה שעדיין גבוהה במיוחד ומושכת ביקורת ציבורית רחבה. זהו גם התפקיד של משימות הקורונה.

עיסוקיו החברתיים של הצבא מחזקים את הלגיטימציה הנורמטיבית שלו כארגון המפעיל אלימות בכך שמחדדים את תכונותיו המוסריות. העיסוקים האלה אינם מתקנים עוולות שעושה הצבא בהפעילו אלימות, לא אחת גם כנגד אזרחים פלסטינים "בלתי מעורבים בלחימה"  (למשל ההרג הרב של מפגינים לאורך הגדר בעזה). מבחינה זו, העיסוק החברתי של הצבא שונה מפעילויות חברתיות של תאגידים עסקיים, מה שמכונה "אחריות תאגידית". אבל פעילות חברתית מסיטה את תשומת הלב הציבורית מעיסוקיו האלימים של הצבא (עד כי הזרם המרכזי בשיח הישראלי מכחיש שצבא בכלל עוסק באלימות). זו הסטת תשומת הלב מעיסוקיהם של החיילים והחיילות אל החיילים/ות עצמם/ן כמי שעושים/ות טוב לקהילה בפעילויות שונות. זוהי הסטת תשומת  מארגון המפעיל אלימות אל הצבא כארגון מוסרי הפועל לרווחת החברה. על כן, אפשר שפריסת חיילים עם שוטרים תעורר מתחים,  שניתן לווסת, שהרי קשה יהיה להצדיק פגיעה "בילדים שלנו", אבל עצם הפעילות תעניק מעטה מוסרי לצבא, המוצג כמסכן את חייליו וחושף אותם לנגיף, חשיפה שאינה נגזרת מתפקידם הרשמי, כדי לשרת מטרה קולקטיבית. הפריסה הזו גם תחזק חשיפה ויזואלית של החיילים/ות שלא תמיד מתאפשרת במשימות מבצעיות רגילות. הלגיטימציה לאלימות מתחזקת, כך כבר למדנו ולא רק בישראל, כשניתן להסיט את העניין הציבורי מהפעלת האלימות, אל החיילים והחיילות, שקל לעורר כלפיהם/ן אהדה ציבורית.

הצבא בוחר משימות המשרתות גם את הלגיטימציה הכלכלית שלו. הוא בוחר במשימות המשרתות את צרכיו הכלכליים אך גם כאלה שניתן לצבוע אותן כמשימות חברתיות-לאומיות, מה שמחזק את הלגיטימציה שלהן. לדוגמה, הוא אינו מעתיק בסיסים מהמרכז לנגב רק כדי לקדם עסקה נדלני"ת של השבחת מחנות, אלא מוהל משימה זו בהיגיון של משימה לאומית של פיתוח הנגב. כך גם במקרה הקורונה. המשימות שהוא נוטל על עצמו תורמות להצדיק את ההשקעה, במשאביו של הצבא בסייעם לטשטש את הדילמה שבין השקעה בצבא או השקעה ברווחה, דילמה המייצרת התנגדות לצריכה צבאית גבוהה. אירועי הקורונה ממחישים כיצד משאבי הצבא ניתנים להסטה למשימות חברתיות, או במילים אחרות, כיצד ההשקעה החברתית יכולה לקחת בחשבון את ורסטיליות משאביו של הצבא. כך, למשל, מערכת הרפואה הצבאית אינה מתחרה בזו האזרחית אלא, לכאורה, משלימה אותה, משפיקוד העורף מקים מתקנים רפואיים לבידוד או לריפוי חולים.

גם רתימת הידע הטכנולוגי למאבק בנגיף משרתת את צורכי הצבא. היחידות הטכנולוגיות של הצבא הן מוקד להערצה ולחיקוי אך גם לקנאה כאשר נחשפים המשכורות של יוצאי היחידות או "האקזיטים" של יזמים ששירתו בהן. הקנאה הזו מתדלקת בשנים האחרונות מתח בתוך ומחוץ לצבא משנחשפות מערכות התגמול השונות של מסכני הגוף הקרביים מול המוחות שבעורף. זאת בפרט, כשמתח זה מלווה בחשיפתה של ההסללה האתנו-מעמדית בצבא ולפיה אל המערך הקרבי מוסללים בני הפריפריה ואל המערך הטכנולוגי מוסללים בוגרי תיכוני העילית. חשיפת התרומה של היחידות הטכנולוגיות למיגור הקורונה מאפשרת לחשוף כיצד הידע של היחידות משרת צרכים רחבים, מה שלא מתאפשר כשידע זה משרת צרכים מבצעיים מסווגים. הרווח כאן הוא משולש- הצדק להזרמת הון אנושי משובח ליחידות אלה, חיזוק היוקרה של היחידות כשיוקרה מסייעת להפחית עלויות שכר (המרה של משאבים חומריים בסמליים) ואפשר שלעתיד- הצדקה פוטנציאלית למהלך, שעוד יגיע, בדמות תגמול דיפרנציאלי של אלה שהצבא מבקש למשוך לתפקידים טכנולוגיים, אנשי ונשות הקבע שעליהם/ן מתחרה הצבא עם תעשיית ההייטק האזרחית.

אז בלי לגלוש לקונספירציות, הצבא אינו נפרס לטובת הקורונה כדי לשרת את צרכיו, אבל התועלת הגלומה בכך מחלישה את יכולתו להתנגד למשימות המוטלות עליו, בין אם מפקדיו מודעים למלוא התועלת או לא. ראוי שתועלת זו תידון בשיח הציבורי, שנכון לעתה מגלה אדישות לשימוש המתרחב במערכת הביטחון לצרכים אזרחיים.