הנשיא לא הפקיר את אלאור אזריה
לאחרונה היינו עדים לדברי ההסתה של השרה מ. רגב, חה"כ א. חזן והפוסטים המכוערים ברשתות החברתיות, שהאשימו את נשיא המדינה, ראובן ריבלין ב"הפקרת אלאור אזריה" ואף ב"בגידה", וקראו להדחת הנשיא מתפקידו בגין החלטתו לדחות את בקשת החנינה של אזריה. לצד זאת, לפני מספר ימים נודע ש-56 ח"כ ובהם ראש הממשלה ושר הביטחון, חתמו על עצומה שהוגשה לנשיא בדרישה שישקול שוב את החלטתו לדחות את בקשת החנינה. ברשימה זו אבקש להתייחס לדרישה זו ולהעמיד דברים על דיוקם.
ראשית יש להזכיר: אזריה הורשע בעבירה חמורה של הריגת מחבל מנוטרל ופצוע אנוש, שלא נשקפה ממנו כל סכנה לחיילי צה"ל, בניגוד מוחלט להוראות הפתיחה באש של צה"ל ולחוק הצבאי והפלילי.
כפי שקבעו שני בתי הדין הצבאיים, אזריה הגיע למקום הירי 11 דקות לאחר שהמחבל נורה ונפצע אנוש, ושכב על הרצפה חסר ישע. הוא פעל כפי שפעל, לא מתוך תחושה שנשקפת לו או לאחרים סכנת חיים כלשהי אלא מתוך "מניע נקמני" בלבד. כדבריו: "דקרו חבר שלי, רצו להרוג אותו, ולכן גם לו מגיע למות". אזריה הגיע למקום רק כחובש, כדי להגיש עזרה ראשונה לחייל שנפצע מירי המחבל. בסמוך למחבל שנוטרל עמדו מספר חיילים וקצינים, ואיש מהם לא חש בסכנה כלשהי, לא ירה שוב במחבל, ולא הורה לאזריה לירות בו. דהיינו, הוא ירה במחבל על דעת עצמו, וללא שום צורך מבצעי. בהתאם לכך, גם ביה"ד הצבאי לערעורים מתח ביקורת קשה ביותר על מעשהו של אזריה, לאמור: "מידת הפגיעה בערכים המוגנים שבמעשהו של המערער, ובעיקר בערך קדושת החיים ובערך טוהר הנשק רבה מאוד. המערער ההין לירות באדם, גם אם מחבל נקלה בעל כוונות רצחניות, כשהוא מוטל חסר אונים, ללא צורך, כדי לבוא עם המחבל חשבון על מעשיו, הנפשעים כשלעצמם. אין זו דרכה של מדינת ישראל, אין זו דרכו של צה"ל. המדובר במעשה אסור, חמור, לא מוסרי, אשר ממיט קלון על המערער ועל הצבא". (ההדגשה שלי-ש.ב.)
כפי שקבעו שני בתי הדין הצבאיים, עדותו של אזריה היתה בלתי מהימנה לחלוטין, רצופת סתירות ושקרים, הוא שינה את גרסתו מספר פעמים, ואין להאמין לעדותו.
לאורך כל ההליכים המשפטיים, וגם עתה בנוסח בקשת החנינה לנשיא, בחר אזריה שלא להביע צער או חרטה על מעשהו.
לעניין העונש - שני בתי הדין שדנו בעניינו של אזריה, הטיבו לדבר גבוהה גבוהה על ערכי צה"ל, טוהר הנשק, חומרת מעשהו של אזריה והנזקים החמורים שהם גרמו לחברה הישראלית ולצה"ל. יחד עם זאת, הם נכשלו כישלון חרוץ בתרגום דבריהם גם לעונש של מאסר ממשי, המתאים לחומרת העבירה בה הורשע החייל, לביקורת החריפה שמתחו על התנהגותו שני בתי הדין, לשקריו במשפט ולכך שלא התנצל ולא הביע שום חרטה על מעשיו. הציבור בכלל והחיילים בפרט מתעניינים פחות במליצות של השופטים ובהטפת המוסר לטוהר הנשק, ויותר בשורה התחתונה - במבחן התוצאה, בעונש שהוטל על אזריה בגין העבירות אשר הורשע בביצוען. כידוע, העונש המקורי שהוטל על אזריה היה 18 חודשי מאסר בלבד, בעוד שהעונש המכסימלי בגין העברה הנדונה הוא 20 שנות מאסר. זאת בזמן שעונשים כבדים יותר נגזרו על חיילים שהורשעו בעבירות קלות הרבה יותר כמו גניבה ומכירת נשק.כך למשל על חייל שגנב עשרות רימונים ואמצעי לחימה, נגזר עונש של שתים עשרה וחצי שנות מאסר (פורסם באינטרנט ביום 25.7.17); על חייל שגנב את כרטיס האשראי של הרמטכ"ל ושני כלי נשק, ותקף חייל, נגזרו עשר שנות מאסר בפועל ("ישראל היום" מיום 15.3.12). ועל חייל שמכר את נשקו האישי, נגזרו חמש שנות מאסר ("במחנה" מיום 20.10.13). יש בכך העברת מסר שלילי ולפיו צה״ל אינו תופס בחומרה הריגת מחבלים מנוטרלים.
קראתי את בקשתו של אזריה לחנינה נוספת, כפי שפורסמה באינטרנט. אין ספק, שהוא חייל מצטיין, ושהוא ומשפחתו סבלו וסובלים קשות מהעמדתו לדין ומהמאסר שנגזר עליו. אולם:
א. הוא הורשע בביצוע עברה חמורה של הריגה. ב. הוא בחר לשקר ולא להודות או לקבל אחריות על מעשיו מה שהוביל להארכת ניהול ההליכים ג. הוא כבר קיבל 3 חנינות: בהחלטת הפרקליטות הצבאית להעמידו לדין רק באשמת הריגה; בעונש הקל שגזרו עליו בתי הדין הצבאיים: שנה וחצי בלבד, בגין עברה שהעונש המכסימלי עליה הוא 20 שנות מאסר; ובהפחתת 4 חודשי מאסר מעונשו של אזריה ע"י הרמטכ"ל.
ראוי להזכיר לחברה הישראלית כי גם מחבל הוא בן אדם, והחוק הפלילי והצבאי והוראות הפתיחה באש של צה"ל אוסרים להרוג גם מחבל לאחר שנוטרל ולא נשקפת ממנו כל סכנה.
לפיכך, הדרישה למתן חנינה מלאה לאזריה מבטאת השקפה פסולה לפיה מותר להרוג מחבלים שנוטרלו או נכנעו ואף את שבויי האוייב, למרות שמעשה כזה עומד בניגוד מפורש לחוק הפלילי והצבאי ולהוראות הפתיחה באש של צה"ל.
בנוסף, החלטתו של הנשיא תסייע למניעת העמדתם לדין בחו"ל של מפקדי צה"ל, בנימוק החשוב, שמערכת המשפט בישראל הוגנת ויעילה, ויודעת להעמיד לדין גם אנשי צבא שפעלו שלא כחוק, אפילו נגד מחבלים; ואין צורך והצדקה להעמידם שוב לדין בחו"ל.
אין טעם לנהל משפט צבאי בשתי ערכאות עם כל המאמצים הכרוכים בכך אם לאחר מכן מבוטל העונש שהוטל על החייל שהורשע בדין באמצעות מתן חנינה עוד בטרם ריצה חלק משמעותי מעונשו.
אם כן, זוהי החלטה מוצדקת, ואין בה משום "הפקרה של אזריה" או "כניעה ללחץ של שמאלנים", אלא הגנה חשובה על שלטון החוק, קדושת חיי אדם וטוהר הנשק. לעומת זאת, מתן חנינה לאזריה ע"י הנשיא היה מתפרש ככניעה ללחצים פוליטיים, כביטול משמעותו של ההליך המשפטי, וכערעור על שיקול דעתו של הרמטכ"ל, שכבר חנן את אזריה והקל בעונשו.
דווקא בעת הזו, כשרוב הציבור הישראלי, ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון, תומכים במתן חנינה לאזריה, כשהשחיתות חוגגת ומגיעה עד לדרגים הבכירים ביותר, וגל החקיקה האנטי דמוקרטית מאיים על יעילות שלטון החוק וסמכויות בית המשפט העליון, משטרת ישראל ומבקר המדינה, דרוש לנו, יותר מאי פעם, מנהיג כמו הנשיא ריבלין, המהווה מצפן מוסרי הן לחיילי צה"ל והן לכל הציבור הישראלי. בהחלטתו, הפגין הנשיא אומץ לב ציבורי, ושלח לכולנו מסר ברור וחד משמעי בדבר קדושת חיי אדם (גם אם הוא מחבל נתעב), ועליונות שלטון החוק בישראל. החלטתו הינה דוגמא למנהיגות למופת ברוח דברי ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון: "אינני יודע מה העם רוצה. אולם אני יודע מה העם צריך".
ד"ר שמואל ברקוביץ הוא עו"ד, חוקר ומרצה למשפטים. שירת כמ״פ בהנדסה קרבית בדרגת רס״ן.