השינויים במודל השירות מחייבים דיון ציבורי

במדינה דמוקרטית בכלל, ובמדינת ישראל בפרט, אין תחליף להכרעות של הדרג המדיני בשאלות העומדות בבסיס מדיניות הביטחון. כך לגבי היעדים האסטרטגיים, וכך לגבי מודל השירות הצבאי. הדרג המדיני צריך לקבל הכרעות אלו בהתבסס על דיון הכולל מגוון בעלי עניין ציבוריים, היכולים לתרום לדיון. צה"ל חייב, כמובן, להיות חלק מדיון כזה, אך בשום מקרה הוא אינו אמור להיות המכריע הבלעדי בנושאים אלו

Flash 90

מודל צבא העם, יציר כפיו של דוד בן גוריון, היה מושתת על כמה אדנים: השירות האוניברסלי השוויוני של כל צעיר או צעירה המגיעים לגיל שמונה עשרה; "כור ההיתוך" המאחד חברה רבת פנים ושבטים לכלל אומה; וצבא הרואה את ייעודו לא רק בשמירה על הבטחון אלא גם במשימות חברתיות כגון קליטת עליה ויישוב הארץ.

מזה שנים רבות מצוי המודל ההיסטורי תחת לחצים הולכים וגוברים: אחוז המשרתים מכלל הציבור היהודי בישראל הולך ויורד; הרעיון שלפיו הצבא הוא "כור היתוך" שבו נוצרת זהות ישראלית חדשה מאבד מקסמו בחברת "השבטים" הישראלית החדשה; והצבא הולך ומשיל מעצמו את מחויבותו למשימות שאינן נכללות בהגדרה הצרה של "ביטחון".

לאחרונה נראה כי חל ערעור נוסף במבנה צבא העם, באמצעות הרחבת מודל השירות הדיפרנציאלי. מודל השירות הדיפרנציאלי מבוסס על שמירה על בסיס נרחב ככל הניתן של עצם השירות בצבא, תוך קיצור תקופת השירות לרוב היחידות, והארכה משמעותית של אורך השירות ביחידות מסוימות. שירות ארוך טווח ("חתימה") קיים בצבא מזה שנים רבות בקורס טייס, קורס חובלים, ובקורסים טכנולוגיים מסוימים, ואולם, בשנים האחרונות גדלו היחידות הטכנולוגיות והצורך שלהן בגיוס לטווח ארוך יחסית גדל. לפי פרסומים צבאיים עומד המודל לעבור הרחבה משמעותית גם ביחידות המיוחדות הקרביות. על פי תכנית צה"ל, הגיוס ליחידות העילית של צה"ל (סיירת מטכ"ל, שלדג, הקומנדו הימי ו669) יהיה לשמונה שנים, מהן שנתיים תוקדשנה ללימודים.

ההרחבה של מספר המשרתים לטווח ארוך, אל מול קיצור השירות לגברים (החל משנת 2015 ל-32 חודשיים, והחל משנת 2020 ל-30 חודשים) יוצרת מצב חדש המתרחק ממודל של שירות שוויוני. כלפי חלק הולך וגדל מהיחידות צה"ל מאמץ צה"ל מאפיינים של צבא מקצועי – שבו שדרת השירות רואה בצבא קריירה ארוכת שנים. אל מול שדרה זו, הולך ומצטמצם אחוז המשרתים מבין האוכלוסיה היהודית, העומד כיום על כ 65% (גברים ונשים יחד). לראשונה מאז קום המדינה, פחות ממחצית בני השמונה עשרה בישראל (כולל  המגזר הערבי) אינם מתגייסים לצה"ל. אורך השירות של אלו המשרתים מתקצר. גם נטל שירות המילואים, שהיסטורית היווה משימה חברתית שליוותה את החיילים לאורך שנים רבות, נישא כבר שנים על ידי קבוצה מצומצמת וקטנה.

לשינויים אלו עשויות להיות השפעות ניכרות על היחסים בין צה"ל לחברה הישראלית.

ראשית, מודל "צבא העם" נתפס כבעל השפעה ערכית חשובה על החברה הישראלית. המחויבות למדינה, ולערכיה, המלווה את מודל השירות האוניברסלי היוותה מרכיב חשוב ביצירת הלכידות, שהיוותה מרכיב חשוב בזהות של החברה הישראלית. ההקטנה של בסיס השירות, וקיצורו, ממעיטות את חשיבותו של שלב השירות הצבאי ביצירת הזהות הישראלית הקולקטיבית. בחברת "השבטים" הישראלית המודרנית, משמעותה של ירידת קרנו של השירות היא אובדן ההזדמנות ליצירת בסיס משותף בין קבוצות שונות בחברה.

שנית, צבא העם נתפס כמרכיב חשוב בדמוקרטיה הישראלית. את העובדה שבמדינת ישראל מעולם לא אתגר צה"ל את ההחלטות של הדרג המדיני אפשר לייחס במידה רבה לעובדה שצה"ל היה "צבא העם" – כפשוטו, צבא המורכב מהעם, ואשר על כן צבא המחויב לעם ולערכיו. יצירה של יחידות עילית מקצועיות, בהן השירות הצבאי מהווה קריירה, יכולה להוות פוטנציאל ליחידות ולצבא שיש להן אתוס משלהן, השונה מהאתוס החברתי הכללי. מצב זה, בין אם הוא רצוי ובין אם לאו, בוודאי מהווה שינוי במעמדו של צה"ל בחברה הישראלית.

סביר להניח שחלק מהשינויים הללו ביחסים בין הצבא לחברה בישראל מחוייבי המציאות, ומבחינות מסויימות אף רצויים. ההצדקה למודל שירות חובה מלא בנסיבות שבהן הדרישות הצבאיות והמציאות החברתית השתנתה כבר אינו ברור. עד כמה רשאית החברה הישראלית לדרוש שירות צבאי מלא מקבוצות מסוימות, תוך שהיא אינה דורשת זאת מקבוצות אחרות?

יתר על כן, אין להתעלם מכך שלמאפיינים של "צבא מקצועי" עשויים להיות יתרונות מסוימים מנקודת מבטן של קבוצות אוכלוסייה שאינן שותפות בשירות בצה"ל. שיעור הערבים והחרדים בחברה הישראלית גדל, ולכך השפעה ניכרת על ירידת שיעור המשרתים בצבא. שינוי מודל "צבא העם" עשוי להסיר חלק ניכר מהחסמים העומדים בפני השתלבותן של קבוצות אלו בחברה הישראלית.

כך או כך, השינויים במודל צבא העם מחייבים דיון ציבורי. לצד הטעמים המקצועיים הצבאיים עומדים שיקולים חברתיים נרחבים, הדורשים דיון והעמקה. דיון כזה אינו יכול להתנהל בתוך הצבא פנימה, כפי שלמעשה קורה היום. נדרש דיון ציבורי בהשלכות הנרחבות של מהלכים אלו.

דיון כזה צריך להתרחש בממשלה, בכנסת ובועדותיה, בתקשורת ובפרומים ציבוריים אחרים.

אלא שדיון כזה אינו מתרחש. חולשת הפיקוח של הדרג המדיני על הצבא, רדידות הדיון הציבורי בנושאים בטחוניים, וחוסר בפורומים ציבוריים מתאימים מובילים לכך שעל דרך "ברירת המחדל" נותרת ההכרעה בידי צה"ל. לאור האתגרים העומדים בפניו צה"ל מקבל את ההכרעות הנחוצות. לאור החוסר בדיון ציבורי בנושא, הוא עושה זאת מבלי שהחברה הישראלית הבהירה את עמדתה בשאלת היסוד של מודל השירות הצבאי.

במדינה דמוקרטית בכלל, ובמדינת ישראל בפרט, אין תחליף להכרעות של הדרג המדיני בשאלות העומדות בבסיס מדיניות הביטחון. כך לגבי היעדים האסטרטגיים, וכך לגבי מודל השירות הצבאי. הדרג המדיני צריך לקבל הכרעות אלו בהתבסס על דיון הכולל מגוון בעלי עניין ציבוריים, היכולים לתרום לדיון.  צה"ל חייב, כמובן, להיות חלק מדיון כזה, אך בשום מקרה הוא אינו אמור להיות המכריע הבלעדי בנושאים אלו.  

דיון כזה חסר במדינת ישראל. לטובתה של הדמוקרטיה הישראלית, לטובת אזרחיה, ולטובתו של צה"ל, מדינת  ישראל חייבת למצוא את הדרך לנהלו.